ראשי   קבועים   עריכה   RSS






חבצלת מהשרון
בת 52





הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח
ארכיון:








סליחה, אתה נושך בצווארי
(6/11/2007)

לפני שבועיים בערך נתקלתי בבלוג של בחורה אחת שאני מכירה. טוב, מכירה זו מילה גדולה מדי. מדובר במישהי שהחליפה איתי מיילים בנושא טכני, אבל כבר מהתכתובת ההיא יכולתי לדעת שיש בה פוטנציאל למצוא חן בעיני וקצת הצטערתי כשנגמר לנו מה לומר בנושא ההוא. בכלאופן - לפני שבועיים נתקלתי בבלוג שהיא מנהלת בפלטפורמה אחרת שאינה ישרא. שבוע וקצת קראתי בשקט ואחר כך, למרות שהיה לי ברור לגמרי שכל המגיבים האחרים הם חברים שלה בחיים האמיתיים, לא יכולתי להתאפק וכתבתי תגובה. סתמית משהו, אבל עדיין תגובה. מהסוג שהייתי משאירה בכל בלוג בישרא בלי לחשוב פעמיים.  

 

לא נוח לי עם זה. אני לא יודעת בדיוק למה; לכאורה, מרגע שבחרה לפרוס את חייה הפרטיים ברשת ועוד בשמה האמיתי, ניתנה לי הרשות להציץ. והנה, למרות אותה רשות מכללא אני מרגישה כמי שרומסת ברגל גסה את הפרטיות שלה. אולי משום שאני מכירה אותה מלפני כן, אולי משום שהחשיפה אינה הדדית - לא רק שאני לומדת את שגרת היום שלה, את מחשבותיה, התחבטויות הנפש בשעה שהיא לא יודעת עלי כלום, היא אפילו לא יודעת שזו אני, ואולי משום שכאשר אנחנו מפרסמים כאן אנחנו משלים את עצמנו שהקוראים יהיו רק משני סוגים - כאלה שזרים לנו לגמרי וכאלה שאנחנו מכירים ונתנו בידיהם את המפתח לאני הפרטי שלנו .

 

אני מנסה לחשוב מה אם המצב היה הפוך, כלומר מה יקרה אם אגלה שחלק מקוראי - אלה שמגיבים בכינוי סתום או אלה שהסימנים היחידים לקיומם הוא בקפיצות הקאונטר - הם אנשים שאני מכירה בחיים האמיתיים? אני יודעת שזה יפריע לי בעיקר בגלל היתרון הלא הוגן שיש בידי אלו. הבאתי על עצמי את המציצים הזרים, הבאתי עלי מכרים שחשפתי בפניהם את עובדת קיומו של הבלוג, אבל לא ממש בא לי להשתפך בפני זרים למחצה, כאלה שלא התכוונתי לתת להם לחצות את הגבול בין היכרות כללית לכזו שהיא כמעט אינטימית.

 

חיים קשים מותק. אין לך באמת שליטה על מי שמגיע לכאן, זו הסיבה שאני חושבת פעם ופעמיים על כל מילה שאני מוציאה ושומרת חלק (לא קטן) של מחשבותי לעצמי (כלומר, לכל מי שנמצא איתי בקשר במציאות). אני צריכה להניח שכך עושה הבחורה ההיא ואם היה מדובר בישרא הייתי אפילו בטוחה שכך עשתה, אבל מאחר ומדובר כאמור בפלטפורמה אחרת, אין לי באמת מושג וזה מציק לי. 

 

אז המעשה הנכון יהיה לכתוב לה ולומר שזו אני. רק שזה מביך אותי להפליא. קצת מצחיק שוירטואליה בכלל יכולה להביך, הרי זו מהותה - להיות עם ולהרגיש בלי. אלא שהוירטואליה - לפחות מבחינתי - כבר מזמן אינה משהו שהוא מנותק לגמרי מהמציאות. מאחורי כינויים ומילים כתובות קיימים אנשים אמיתיים, שאת חלקם פגשתי, את חלקם אפגוש וכמה מהם פגשתי ואפילו לא ידעתי. אני לא מסוגלת לכן לעשות בוירטואליה דברים שלא מתיישבים איתי במציאות. אתמול (ואולי היה זה שלשום) סיפרה לי חברה על פגישה שהיתה לה בפייסבוק עם מישהו שהיא מכירה בחיים האמיתיים ואיך ההוא, בלי להתבלבל, נשך לה בצוואר. כן, אני יודעת. זו צורת השתחברות לגיטימית בפייסבוק, בדיוק כמו השלכת כבשים אחד על השני ובכל זאת הגבתי ב'יאק'. יש אנשים שאני לא רוצה שיגעו לי בצוואר בחיים או במציאות וירטואלית כלשהי, בדיוק כמו שיש מילים שאני לא רוצה לשמוע במציאות או בוירטואליה או מעשים שאני לא מסוגלת להם שם או כאן.

 

כבר שבועיים אני נושכת בצווארה של בחורה שאני מכירה. ספק אם היא שמה לב לסימני השיניים, אצלי טעם הדם גורם לבחילה קלה.

 

 

לקחתי השבוע חופשה מכתיבה. הילדה מתנתחת מחר, אחר כך אצטרך לשעשע ולהפניק אותה (שלושה סרטים ביום, רחת לוקום ומיני תרגימה אחרים). אז בלי כתיבה עד שהכל יסתיים היכן שהוא באמצע השבוע הבא. תחושת הרווחה משעשעת אותי. אני מרגישה כמו בחופשה ממקום עבודה אמיתי.

ובנתיים - עד הניתוח ומה שיבוא אחריו - אני הולכת לבצע היום מעשים מגונים בטונה.

 

בקטגוריות: אינטרנט, הרמת מסך הוירטואליה
96 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע     לפוסט הקודם     לפוסט הבא     לבלוג המלא



117,518
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לחבצלת מהשרון אלא אם צויין אחרת