אחרי לא מעט שאלות שהופנו אלי בזמן האחרון, מדוע אני מטפל בעונה האחרונה יותר בנושאים הקשורים לחרדים, לדת ולמדינה, אני  רוצה  לענות בפירוט לשאלה הזו. החלטתי לעשות זאת בעקבות גל של תגובות עוינות, ככל הנראה של דתיים וחרדים, שקיבלנו לאחרונה בטוקבקים  על כתבות שלנו. בתא הקולי של שומר מסך התקבלו השבוע אפילו איומי רצח. איך יכול להיות שכתבה על ברית מילה גורמת  לאיומים יותר  מכתבה על משפחת אברג'יל? על מה בכלל הכעס?

הסיפור שלי עם החרדים מתחיל לפני 26 שנה. אז מוניתי לכתב לעניני דתיים בעיתון "חדשות" המנוח. התאהבתי בתחום. התאהבתי כי היה שם סיפור מעולה, אינטנסיבי מאוד, אנשים מרתקים, צורת חיים שקוראת תיגר על החיים החילוניים. הכל נראה לי משונה, סוער, מושך. הדת עצמה אף פעם לא עניינה אותי. הדתיים כן.  איך הם חיים, מי ממנה את האדמו"ר החדש אחרי מות קודמו, למה הבגדים של כל חוג שונים, איך נראים היחסים בין גבר לאשה, חינוך הילדים, הכל עניין אותי. בניגוד לקלישאה שאומרת שהדת בסדר, רק חבל שהדתיים מקלקלים אותה, אני חושב הפוך. הדתיים בסדר גמור, הדת היא הבעיה. הדת היא לדעתי מכשיר קמאי שהוקם כדי לדכא בני אדם. להפחיד אותם עד מוות, עד שישתפו פעולה עם רצון האליטות החזקות. הדת, כל דת, שימשה לא רק כאופיום להמונים, אלא גם כדרך היעילה ביותר לדכא אותם. קחו למשל את חוקי הכשרות היהודיים. יותר מכל הם נועדו להפריד בינינו לבין האחרים. בין יהודים ללא יהודים במקור, והיום בין דתיים לחילוניים. כל נסיון להתקרב, עלול להיתקע על סוג הכשרות של העוגיות שתגיש לחבריך הדתיים.

הכללה בוטה אני עושה כאן, וכדרכן של הכללות, גם זו שלי חוטאת לאמת, אבל בגדול, כך אני רואה את הדברים. חילוני אני, אתאיסט אדוק כל ימי הבוגרים. שנים רבות יצאתי ובאתי בחברה החרדית,  הכרתי אנשים רבים, עברתי חוויות גדולות, נשארו לי חבריי נפש חרדיים, אבל אף פעם לא הוקסמתי מהאמונה עצמה. מהדת. מהבאר הזו לא רציתי לשתות. חשבתי ועודני חושב כי המים שם מורעלים.

ההפרדה הזו שלי בין דתיים לדת, לא תמיד מובנת לאחרים. בסדרת כתבות שהבאנו בעונה הזו, ניסתי לגעת ביחסים בין דת ומדינה מזויות שונות. למשל בסיפור הברית  מילה שהבאנו כאן השבוע. ברור למה אדם מאמין עושה ברית מילה לבנו, אבל למה אני, שהצהרתי כאן שאני אתאיסט, ערכתי לשני בניי ברית מילה? והאמת היא שאפילו לא שקלתי לא לעשות זאת. הכתבה ששידרנו השבוע באה לפתוח מחשבה בכיוון הזה. אין לי ציפייה שאלפי חילונים יחליטו להתעלם מטקס המילה, אני אפילו לא בטוח שזה הדבר הנכון לעשותו,  אבל יש לי תקווה שהם לפחות יחשבו על זה. שהחלטתם לא תהיה אוטומטית כמו החלטתי שלי לפני שנים, כשנולדו בניי.

עוד עסקנו השנה בטקס החליצה, והמחיר הכבד שהוא גובה מאלמנות, בחורבנו של חוק טל, שלא ממש הצליח להביא לגיוס חרדים לצבא,  בבעיית הממזרים שחיים בינינו בחרדה גדולה בינינו פן יחשפו, בגירוש דיבוקים והעולם הקבליסטי  והאמונה העממית שהטקסים האלו מייצגים; בבתי הדין החרדיים הפרטיים ואמות המדינה השונות שלהם, ובעוד נושאים רבים אחרים. בשבוע הבא נביא, למשל, מעקב אחרי פרשה עגומה של חטיפת ילדים של בני זוג מעורבים שהתגרשו, ואחרי הגירושים הילדים נחטפו  עלידי בן הזוג החרדי למאה שערים.

בסדרת הכתבות האלו, ובאחרות שאני עדיין מתכנן להביא, אני רוצה  קודם כל להביא מידע. פעם אחר פעם אני מגלה איזה בורות יש לרוב הציבור בנושאים החרדיים. כמה מעט יודעים על אורחות הציבור החרדי. אין לי שום כוונה לפגוע ברגשות החרדים, כל כוונתי היא להביא את רגשותי שלי, יהודי חילוני, בנושאים של דת ומדינה, והתגלית העצובה שלי מהתגובות המתלהמות היא שלרגשות החילוניים אין לגיטמציה. אם אתה רוצה להביא כתבה שתציג את האופציה החילונית, אתה נתפס משום מה כפרובקטור.

אני עוסק בחרדים כי הסיפור שלהם הוא חלק מרכזי מהנרטיב הישראלי, חוקי  הדת הם חלק מהחוק של מדינת ישראל. בכל הקשור למעמד האישי לפחות, המפלגות הדתיות מחזיקות כוח רב, הרבה יותר מכוחן היחסי, והשאלה שצריכה להישאל היא לא למה אני מטפל בכך, אלא מדוע רק מעטים כמוני עושים זאת.