יש לי מחלה קטנה. בלתי ניתנת לריפוי. אני משוגע על מיוזיקלס. מתבייש, אבל מודה. נדבקתי באובססיה הזו כשלמדתי תיאטרון. השירים השמאלציים, המלודיות הסוחפות והספקטקל הבימתי השתלטו עלי. אני לא גיי, אני פשוט נהנה ממחזות זמר.

 

כחובב מסור של הז'אנר אני נוהג לחרוש את הווסט אנד ו-Broadway, כשאני מטייל בניכר. מקומדיות טיפשיות ועד למחזות זמר מהפכניים ומוטרפים, אני מנסה לצפות בכמה שיותר ומשלם על כך משכנתא עד היום. לא אכפת לי - אנדרו לויד וובר, "אביב מתעורר", מל ברוקס, יצירות דיסני למיניהן ורוג'רס אנד המרשטיין, הכול הולך. העיקר שיזמרו על במה גדולה עם לחנים ואורות - ואני שם.

 

מכאן ששמחתי במיוחד לגלות שבישראל עולים בימים האלה, במקביל, שלושה מחזות זמר מושקעים. "מייק" בבית ליסין, "כנר על הגג", בקאמרי ו"יוסף וכותנת הפסים המשגעת", מטעם הבימה. בחזרות ל"מייק" ול"כנר על הגג" צפיתי די מזמן. ביום שישי האחרון השלמתי את החסר כשראיתי את "יוסף" עם קהל עמוס ומשולהב.

 

מאחורי "יוסף", עומד הבמאי צדי צרפתי, האב הוותיק של הז'אנר המוסיקלי בארץ והאיש הכובש שאנחנו מכירים מ"כוכב נולד". בצד השני של המתרס, חתום על "כנר על הגג", משה קפטן. קפטן, הצעיר יחסית, הפך בשנים האחרונות מבמאי חדש ומסקרן למוביל התחום בישראל. בואו נתמקד בשני אלה (בעניין "מייק", בהזדמנות אחרת).

 

המחזמר של צרפתי כבש את הקהל ביום שישי. בסיום "יוסף" הצופים עמדו על רגליהם ושאגו בשביעות רצון גדולה. בשביל הציבור במשכן לאמניות הבמה, שהורכב מהורים רבים וילדי חופש גדול, זה סיפק סחורה. מירי מסיקה בתפקיד המספר עושה עבודה יסודית, יהודה לוי, בליהוק המוביל, מבצע היטב את כל השירים ומציג כריזמה נערית סוחפת, וכך גם שאר האנסמבל -מוכשר ומהוקצע. אבל אצלי נותרה חוויה קצת פחות עולצת.

 

רגעים ארוכים במהלך המופע הרגשתי שהגעתי לפסטיגל 2004 בכיכובם של הדס מורנו ותום אבני. לא מעט מההעמדות היו חסרות דמיון וארכאיות והזכירו לי צוותי בידור באילת לפני בופה. הבמה העמוקה של המשכן לאמניות לא נוצלה והבגדים לא פעם נראו כאילו נלקחו היישר ממחסן מזרח אירופאי משומש - יש גבול לכמות הנצנצים הדהויים במחזמר אחד, בחיאת.

 

במערכה השנייה הדברים נראו קצת יותר טוב ועם הופעתו הנהדרת של ניקי גולדשטיין הם אפילו השתפרו עוד, אבל כחוויה כוללת קשה לומר שזה מחזמר של העידן המודרני. ווקאלית ומוסיקלית הכול דופק ב"יוסף", אבל בשאר האספקטים יש תחושה שצופים במשהו שכבר לא מייצרים היום, ולא במובן הנוסטלגי של העניין.

 

בצד השני של המבה התגלה מוצר אחר. "כנר על הגג" של קפטן מביא מחזמר ששומר על הלך רוח מסורתי מבלי לאבד תחושה מקורית. כל זה יוצר חוויה בומבסטית ומענגת מאוד. בקאמרי הלכו על פחות כוכבים, אבל דאגו שהמוצר יהיה נועז. אולי לא מתקדם כמו "אביב מתעורר" של וודקינד, אבל בהחלט נמרץ יותר ממה שיש בהבימה.

 

כדאי להשוות את שני אלה למגמה הבינ"ל. בשנים האחרונות תחום המיוזיקלס הפך לזירת הניסיונות הנועזת ביותר של התיאטרון. זה סומן באופן מובהק כשג'ולי טימור, במאית מתקדמת מאוד, הפכה את "מלך האריות" למחזמר מרהיב ומתוחכם, מה שלא הפריע לו להיות שובר הקופות הגדול של Broadway. בעידן כזה, כמעט בכל שנה מנסים היוצרים הגדולים בז'אנר להדהים ולאתגר את הצופים, בלי שום פחד ועם הצלחה כלכלית מרובה בדרך כלל.

 

ב"יוסף" יש התעלמות מוחלטת מחוקי המשחק הללו. השמרנות בעיבוד הזה של צרפתי גבוהה. האיש הוא מקצוען, אבל זהיר מאוד. כך, הקהל מקבל את ליטרת השואו הזוהר שלו, אבל לצד זה, כוריאוגרפיה ברוח מתנ"ס. חבל, כי התקציב, הכשרונות והמוסיקה שהתאפשרו בהפקה הזו, לא יזדמנו עוד זמן רב.

 

אצל משה קפטן לעומת זאת, יש ניסיון לחדש והוא, לעניות דעתי, מצליח. זאת, מבלי לשגע את הקהל הישראלי השמרן וקצר הרוח. אין ב"כנר" משהו שישאיר אותנו פעורי פה, אבל הצופה זוכה להרבה כבוד מהיוצר, תוך תובנה שגם הצופים בארץ מסוגלים לעכל משהו שהוא קצת מעבר למופע בסיסי, ראשוני.

 

כלכלית "כנר על הגג" עושה חייל. קשה מאוד להשיג כרטיסים למופע הזה והוא ממותג כהצלחה. זה ודאי גם יהיה גורלו של "יוסף". בשורה התחתונה שניהם מבדרים, אבל בעניין האפשרות ללמוד ולחוות חידוש, משני מחזות הזמר תקבלו תמורה שונה לחלוטין לכספכם.