ניו יורק נמצאת בשבועות האחרונים בשיאו של תהליך "אובמיזציה". אי אפשר לצעוד יותר משתי פסיעות רצופות מבלי להיתקל בפרצופו הנאה והנוצץ של ברק אומבה. הוא מביט משלטי חוצות, מוטבע על חולצות ומופיע בתדירות גבוהה מאוד על מסכי הטלוויזיה. ליד השם שלו מוטבעים בדרך כלל גם מיני סיסמאות בומבסטיות ונאיביות שקוראות לתת הזדמנות לתקווה ולהתחלה חדשה. בפינות הרחוב ניגשים אל הולכי רגל, באופן נימוסי ונלהב מאוד, מתנדבי אובמה. הם מבקשים תרומה או תמיכה וששים להסביר מדוע הוא הדבר הכי טוב שקרה לאמריקה. אחת מהן, בת למהגרים מהודו, הסבירה לי שהאיש הזה מחזיר לה ולמשפחה שלה תקווה שאמריקה אכן היא אותה ישות שבה יש צדק והכול אפשרי. היא כמובן סיימה ב"פאק בוש", אבל לא על זה נלין.   

 

בערוץ סי.בי.אס. צפיתי באחד ממאות הראיונות שאובמה מעניק בתקופה הזו. הוא נשמע מצוין. הרעיונות שלו פשוטים וברורים להבנה. בין השאר המטאור מציע לתעל את הכוח בעיראק למאבקים מזוינים חשובים יותר ברחבי העולם. למסות עושר ורווחי הון באופן כבד יותר ולהוריד את הנטל ממיסוי שמגיע מהמעמד הבינוני והנמוך. ליעל ולעודד את יצרני הרכב בכל שקשור לחיסכון בדלק (הטכנולוגיה האמריקאית מתקדמת הרבה מעבר ליישום הנוכחי בתחום).

וליישם רפורמה נצרכת במיוחד בתחום ביטוחי הבריאות באמריקה. וזו רק רשימה חלקית מאוד. אובמה מסביר באופן ישיר וכובש. לגבי חלק מהרעיונות הוא מציע גם טכניקת יישום קוהרנטית ובמקרים אחרים זה עמום יותר.

 

לא ברור אם האיש קשקשן, או שכבכוח היכולות שלו הוא יסחף את אמריקה לגבהים חדשים. אבל בשורה התחתונה, יש תקווה חדשה שכובשת את ארה"ב. אדם שהגיע כמעט משום מקום גורם להרבה מאד אנשים לחייך. בימינו זה לא מעט.

     

אחרי פרץ האופטימיות האמריקאית נחתתי אתמול בישראל ליום עצוב מאוד. הוא עצוב בגלל התוצאה הסופית המצמררת, ההיתול שנהגו בנו אויבים, המהלך האומלל שהחטיפה גררה ובעיקר בגלל העובדה שעוד פעם אנחנו זוכים לראות מי הם המנהיגים שלנו. המובילים הנוכחיים שלנו מתקשים לנהל משא ומתן שקול ומוצלח עם נסארללות ומיני משעלים. מצד שני הם חופנים מזומנים ומעריצים את הקפיטליזם המכוער, וכך ראשי המדינה נוסכים על הציבור תחושת תשעה באב קבועה. בכל פעם שיש קושי או החלטה  שצריך לקבל, אני מביט באולמרט וחוטף דכדוך קל. לא בדבריו ולא במעשיו מוצאים אדם שיכול לגרום איזו תקווה, אפילו קלושה, לציבור הישראלי. בעצם, הוא לא המנהיג היחיד שמשרה אצלנו תחושות מדכדכות בשנים האחרונות. מאז הימים הראשונים של אהוד ברק לא ביקרה במחוזותינו איזו רוח אופטימית.

 

כדי לצאת מהדיכאון הזה, אני מחפש את האובמה שלנו. מנהיג שיצליח לעורר תחושות חיוביות אצל ישראלים לגבי עתידם. בשלב הזה אני מדבר רק על יצירת הלך רוח שאולי יוביל יום אחד לתועלת אמיתית. זה לא אהוד ברק של היום. בטח לא מופז או ביבי. מי שכרגע אולי יכולה לתת לנו הרגשה שיכול להיות פה עתיד טוב יותר, זו ציפי לבני. אפשרי שנתבדה בהמשך, ייתכן והיא שום כלום. אבל כרגע יש קונצנזוס סביבה שקובע שלבני "זה דבר טוב". לכן אפילו אם היא תעניק לנו רק מספר חודשים קצוב של אופטימיות ובזה ייגמר העניין, זה גם מספק. במזרח התיכון אפילו כמה שבועות רציפים של חיוך קלוש הם הישג ששווה לחכות לו.