בכל פעם שאני מכין למהדורת החדשות אייטם שיש בו מן הצהבהבות, מיד אוחז כאב קטן באחד מאיברי הפנימיים. רופא נבון אבחן וקבע שזהו סינדרום המכונה "מוסר כליות", התוקף, כנראה, רק בימים בהם סיפורים בעלי גוון פופולרי במיוחד נוסקים מדסק התרבות שלנו לרחבי ישראל.

 

תחושת אי הנוחות הזו מוטמעת כבר שנים בתקשורת הישראלית והיא מאפיינת הרבה אנשים שעוסקים בצד הקליל של תעשיית הבידור. בימי חיי זכורות לי לא מעט שיחות עם קולגות שבמהלכן חבטנו בראשינו קלות אחרי ששידרנו כתבות מהז'אנר המדובר, והתכוננו למטח כבד של ביקורת עיתונאיות נוקבות.

 

בישראל אין מסורת עמוקה הנוגעת לסיקור עקבי של אירועי בידור וחיים חברתיים. מדינה שצמחה על ערכים סוציאליסטיים, התקשתה לעשות מעבר מתרבות חלוצית ספרטנית לעיסוק בהדוניזם ובתוצריו. שנים העניין נחשב לבזוי. צפייה בסדרה התיעודית המצוינת "הרצל פינת רפאלי" עוזרת להמחיש את העניין. לעזר נוסף, הנה שיעור קצר וחלקי בהיסטוריה: שער "העולם הזה". חלוצי הזאנר 

• לפני עשרות שנים היה המגזין "העולם הזה" הראשון לעסוק בעניינים "צהובים" באופן בוטה, גלוי מאוד ועיתונאי. מיני מגזינים נוספים שעסקו בכך, כמו "להיטון" ודומיו, הופיעו ונעלמו לפי קצב עונתי.

• הרבה יותר מאוחר החל גיא פינס בביטוי טלוויזיוני לתרבות המתפתחת של סיקור חיי המפורסמים, מקומיים וזרים. לצד "ערב טוב" פרחו "פנאי פלוס" -מגזין בידור וטלוויזיה קלאסי ו"רייטינג", מגזין סלבס נשכני יותר. היום אין אתר,  תוכנית או עיתון שלא "חוטאים" בתכנים המדוברים.

• למרות זאת, העיסוק בתחום המפורסמים על גווניו עדיין מוקע כבזוי מאוד אצלנו. גם בימים שבהם מוסף "הארץ" מניח דוגמנית שחומה בשער הראשי, עדיין אין לגיטימציה גורפת לעיתונות מהז'אנר. מבקרים ואנשי תרבות ותיקים מעקמים את האף לנוכח כול סיקור בידורי שכזה. הביקורת מתעצמת בייחוד כשאנחנו נוגעים בתחומים הללו במהדורות החדשות הטלוויזיוניות. 

 

בשבוע האחרון צברתי תובנה חדשה (מפתיע אה?). במהלך הצפייה בטלוויזיה וקריאת העיתונים בימי חופשתי כאן בארה"ב, נוכחתי לדעת שבאמריקה לא ממש מתנצלים כשמגיעים לעיסוק בעניינים הצהובים. ממש לא. ערוצי החדשות האמריקאיים משדרים באופן שוטף ומלא מיני ריכולים שלא הייתי מעז להציע למהדורה גם ביום בו העורך גלמוד מכתבות וערירי מדיווחים.

 

בשבוע האחרון לדוגמה, משדרי ושדרני האקטואליה הבכירים ביותר עסקו כאן, בין השאר, ברומן החדש (לכאורה) של מדונה, בגירושין של דוגמנית על בדימוס, בהתנגשות הטיטאנית בין פמלה אנדרסון ואשלי סימפסון וכמובן באנג'לינה ג'ולי. קריינים מדברים על הנושאים בפאתוס, פרשנים יודעי סוד מוזמנים לאולפן ויש שישו ושמחו כללי סביב כל עניין צהבהב. ובלי טיפת זלזול או אפולוגטיקה. הכל מקצועי, ובדרך כלל מעניין ומענג, ואפילו ברגעים שזה אינפנטילי ומוגזם, זה עדיין מכובד מאוד. אצלנו הגישה הזו עדיין רחוקה ונראית בשלב הזה בדיונית.

 

העיסוק האסקפיסטי הזה שחודר אלינו בשנים האחרונות בכל הרבדים ילך ויגבר. אם נרצה ואם לאו. הדור הצעיר מתחנך על מסורת של דיון בתכנים כאלה וכמות המידע הבינ"ל בעניין, שוצפת.

 

בשורה התחתונה - מדובר פשוט בסימן שהפכנו לחברה נורמאלית. כזו שמתעניינת גם בתרבות ובבידור ובתוצרי הלוואי של התחומים האלה. עכשיו נשארה השאלה איך אנחנו - המסקרים, נעסוק בעניין. באופן סקסי, נשכני וביקורתי או בבושה מתנצלת של משלמי מס גולגולת. הגישה תקבע את איכות המוצר שיכול להפוך מתוכן המוגדר באופן בסיסי כנחות יותר, למעניין ומעורר מחשבה.