עטיפת הספר

 

קשה להדביק את התיאור הממצה והמדויק ביותר לספרו של ג'ונתן ליטל, "נוטות החסד". אבל בין מעלותיו הרבות רק אומר שהוא עוצר נשימה, מכעיס, קולח ובעיקר מבלבל מאוד.

 

ליטל עוסק בקצין גרמני בימי מלחמת העולם השנייה. הקצין מסופח לאס.אס ובין עיסוקיו ולבטיו הוא עוקב אחר השמדתם של יהודים ברחבי האימפריה הגרמנית.

 

במהלך הספר היוצר מפעיל מניפולציה נוראית ומעוררת מחשבה. הוא גורם לנו, הקוראים, לחוש הזדהות עם גיבור הספר - דוקטור אואה, איש האס.אס, למרות שמעשיו ושיוכו בזויים מאין כמוהם. לא אעמוד על הטכניקה הספרותית המאפשרת זאת. היא מורכבת. אבל המחבר שולט בה היטב.

 

נטיעת סימפטיה לדמויות נאציות ביצירות אמנות היא כבר לא עניין חדש. בסרט ה"נפילה" לדוגמה, בו צפיתי שוב לפני זמן קצר, היטלר הוצג כאדם שביר מאוד ומעורר רחמים. זה היה קשה, אבל ניתן לעיכול. ברונו גאנץ שגילם את דמותו של אדולף, הציג בפנינו אדם עלוב שיש בו שפלות רוח אבל גם ניצוצות אימה. כך, לכאורה ה"צדק" אוזן. המפלצת עדיין קיימת, אפילו אם היא מסוות בעור רך ופגיע.

 

ג'ונתן ליטל שובר את האיזון. הדמות המרכזית שלו לוגית ובמובנים מסוימים מוסרית ורחוקה מלעורר פלצות. חבריו של אואה הגיוניים. פעולותיהם נובעות משכנוע אישי עמוק וטהור. רבות מהדמויות הנאציות בספר מאמינות באופן מלא שהיהודים מסוכנים מאוד. נימוק שמקבל תוקף עוצמתי בלוגיקה הנאצית, בשל החיבור בין הגורמים הקומניסטיים ליהודיים באירופה המזרחית של תחילת שנות הארבעים של המאה הקודמת.

 

דוקטור אואה מתנהל בהומאניות. אפילו כשעוסקים בחיסול יהודים - יצורים בזויים בעיניו, הוא מנסה למנוע מהם סבל, מתנגד להתעללות בהם ובודק באופן מוסדר שהמוצאים להורג ומוגדרים כיהודים הם אכן כאלה.

 

התיאורים של ליטל מחרידים. החיות בה חיסול היהודים מתוארת מצמררת והעובדה שכקורא אתה מוצא עצמך נוטה לכיוון סבלו של אואה ולרגשותיו היא מניפולציה מרושעת, גאונית ומרתקת. היהודים אינם מעניינים אותי בספר הזה ולכך כיוון המחבר. הגרמנים לעומת זאת, על עולמם וכאבם, שואבים אותך פנימה.

 

סבתי ניצולת שואה. מדי פעם היא מספרת לי על חוויותיה מהימים הקשים ובזיכרונותיה הפולנים הם ארורים. הגרמנים לעומת זאת, נראו לה אז כאלים. הדורים ומדהימים. כך היא מתארת. בספר, ממש כמו במוחה של סבתי, הגרמני - המחסל והלוחם, אינו בזוי, הוא סוחף, מורכב ומסעיר. אנושי בכל מידותיו. זה איום וקשה לקריאה, אבל כתוב כל כך טוב שבמהלך העיון בספר מטלטלים את הראש ומנסים לארגן מחדש את הסדר שאובד בקריאה.