את צמד המילים "אדם ברוך" אני מכיר כמעט מינקות. זה מונח שהיה שגור בבית ילדותי, כשהפרסונה שעמדה מאחורי השם נתפסה בעיני שנים רבות כגדולה מהחיים. כמעט ברמה על אנושית.

 

הכול נבע מאמי. בימים שהחלה את דרכה בתחום העיתונות, אדם היה הפוסק הכל יכול. כך לפחות שמעתי בבית. עם יד מקצועית קלה ועומק תרבותי בלתי נתפס, הוא פתר משברים, הכווין עיתונאים והשביח את הכתיבה של הקולגות. אצלנו דיברו עליו כאוטוריטה מוחלטת וגאון ראשון במעלה. נוכחותו הייתה כל כך עוצמתית, עד שכילד נדמה היה לי שאדם הוא אלוהים. ואני לא מתכוון לכך בלשון מטפורית. אדם היה הגילום, לפחות במחשבותיי, של בורא העולם. כשחלמתי או דמיינתי את האל, ראיתי את אדם. הזקן המרשים, הקול החודר, המבט התבוני והכובע המוזר, הפכו אותו להתממשות השם בדמיונותיי.

 אדם ברוך. הפוסק הכל יכול (צילום: אביב חופי)

 

כילד, כשביקרתי במערכות העיתונים וראיתי את אדם, נבהלתי. הפחיד אותי הרעיון שאומר דבר שטות או שאבזה את עצמי בפניו. חששתי שהוא רואה נסתרות ויודע מה בליבי וכך יוקיע אותי על הבלים של ילד. אבל הוא היה חביב להפליא, יש לומר, ורחוק מאוד מההתנהגות האלוהית שדמיינתי שיתנהל על פיה.

 

 בגיל 15 חזיתי בו לראשונה ברגע אנושי. קפצתי לבקר את אמי, במשכן שרוברט מקסוול שכר לעובדי "מעריב" החדשים. משרדה של אמי שכן בשכנות לזה של אדם. ראיתי אותו משוחח ארוכות עם בנו, זה שלימים הפך לאיש טלוויזיה מוכר. באותו רגע הבנתי שברוך אנושי לחלוטין והרשיתי לעצמי לנסות לקרוא חלק מהדברים שכתב. זה היה קשה, בעצם בלתי אפשרי. אמי ניסתה לבאר, אבל הכתיבה שלו הייתה כל כך מרוחקת ממני שהתקשיתי לפענחה. גם בבגרותי היה לי קושי לא קטן עם חלק מהטקסטים שלו ועד היום מאמץ רב נדרש ממני כדי לרדת לעומקם.

 

בגיל צעיר יחסית התחלתי לפרסם מאמרים בעיתונים כאלה ואחרים. על אחת הכתבות שלי ספגתי ביקורת איומה. כתב מרושע מאוד וחד שם אותי ללעג. לקחתי את זה קשה. סירבתי לצאת מהמיטה לכמה ימים, כשאין מה לדבר על בית ספר. הניסיונות של אמי להכניס דברים לפרופורציה לא עבדו. אני חושב שבאיזשהו שלב היא ביקשה מאדם שייתן צלצול. הוא התקשר וכעורך העיתון שבו פרסמתי את המאמר הארור, אמר לי שאני צריך לשמוח שמה שכתבתי עורר הדים ושביקורת היא עניין מבורך. כל כך התרגשתי שאלוהים דיבר איתי ישירות כמו עם אדם בוגר, שרציתי מיד לחרבש עוד איזה שמונים מאמרים, כדי שיהיו לנו נושאים נוספים לשוחח עליהם.

 

אחרי הצבא נפגשנו. חיפשתי עבודה כעיתונאי והוא קיבל אותי למערכת שבה עבד. התמוגגתי כל כך שלא ביקשתי כסף. שמחתי לעבוד לידו, להאזין לו ולהיות חלק מהמנגנון שקשור אליו. פעם הוא אפילו עבד ותיקן אישית כתבה שלי. התמוגגתי מזה. הייתי בעננים שבוע.

 

בסופו של דבר, לא המשכתי בתחום העיתונות הכתובה. התגלגלתי רחוק, עברתי הלאה וכמעט שכחתי מאדם. עד אתמול, כשנתבשרתי שנפטר. המוות שלו מעציב אותי מאוד, גם מכל הסיבות הבנאליות והתרבותיות. כי באמת מדובר באיש גדול. וגם כי אדם, ה-אלוהים של ילדותי, הלך.