בכל פעם שבר רפאלי, או מקבילותיה, מבצעות פעולה פומבית ברחבי הגלובוס, הן מיד זוכות לשבחים וכותרות חנפניות כאילו פיצחו את האטום. "פלונית כובשת את השטיח האדום", או "אלמונית בביקור מלכותי בארמון האליזה", יזעקו העיתונאים, כשלצד התשבחות הסנסציוניות תודבק תמונה של הדמות המדוברת חבוקה באייקון בינלאומי בזווית של פוטו רצח. העניין יתפוס באופן אוטומטי שער אחורי ויהפוך לשיחת היום המוזנת בידי יחצן משומן. זאת למרות שבפועל הנוכחות של אותה כוכבת היא בדרך כלל עניין אזוטרי שלא יסוקר בשום מקום אחר במדיה הגלובלית.

 

בביקורי האחרון בלוס אנג'לס, לפני כשבוע, קפצתי לשוק הסרטים האמריקאי. מדובר באחד השווקים החשובים למכירה וקנייה של סרטים. מקום שבו למעשה נקבע מה נראה בשנים הקרובות על המסך.

 

הגעתי למתחם של החברות "ניו אימג'" ו"מילניום". אלו שני כותרים שונים שהם בפועל גוף אחד המנוהל בידי שני ישראלים: אבי לרנר ודני דימבורט. בשנים האחרונות הצמד הזה הפך לשחקן משמעותי מאד בקולנוע האמריקאי. אחרי תקופה ארוכה שהשניים עסקו בעיקר בסרטי אקשן כלכליים ובעלי פרופיל נמוך יחסית, הם עשו מהלך נועז וחדרו לליבה של הוליווד. ברוס וויליס, סילבסטר סטלון, בריאן דה פלמה, אנתוני פאקווה, פאצ'ינו, דה נירו, סקרלט ג'והנסון, ניקולס קייג' ועוד שורה ארוכה של כוכבים, במאים וכוחות קריאטיביים מובילים, עבדו תחת חסותם לאחרונה. מחוץ לאולפנים הגדולים הם אולי הגורם היצרני הבולט ביותר  בשוק הסרטים של לוס אנג'לס. כל זה נעשה בשקט ותוך שמירה על יציבות כלכלית.

 

כשהגעתי השניים היו בקדחת עבודה סביב העיבודים המחודשים לסרטים "קונאן הברברי" ו"סוניה האדומה". מדובר בסרטי אקשן ענקיים מהמאה הקודמת שעומדים לשוב לאוויר העולם בגרסאות חדשות וגדולות מאוד, בניצוחם של הישראלים. בעיני ראיתי איך כל סוכני הבכירים הוליווד מציעים את מיטב הכוכבים העולמיים לתפקידים הראשיים ביצירות העתידיות הללו. כולם פונים ללרנר ודימבורט בחנופה אדירה ובתשוקה לתפקיד. במקביל, נחשפתי לרגע קולנועי כמעט מיתולוגי. בסרט שהפיקו שני הישראלים, שמעובד ממש בימים אלה בחדרי העריכה, ארנולד שוורצנגר חוזר לשחק. בקאמבק הנוכחי הוא מככב לצד סילבטר סטלון וברוס וויליס, שילוב שהוא חלום רטוב של כל חובב אקשן מתבגר.

 

למרות ההצלחה הם היו שרויים במצב רוח שפוף במקצת. ביקורות באמצעי התקשורת הישראליים עכרו את יומם. אחת מהביקורת סלדה בבוז מהעשייה הבינלאומית של השניים והופנתה באופן מיוחד לסרט החדש, "פקד מושחת", שהנפיקו דני ואבי, בכיכובו של ניקולס קייג' ובבימוי של וורנר הרצוג. צריך לומר שחלק מהמבקרים הבכירים באמריקה היללו את היצירה והכתירו אותה כגדולה ביותר של הרצוג. אחרים הרעיפו שבחים נוספים ואפילו מחמיאים יותר. היו גם שסלדו מהסרט, אך קשה לומר שאלו נתנו את הטון. אבל בארץ, כשלא מדובר בכוכבנית זוהרת עטויה בעשרות יחצנים, המבקרים ישחררו את חרצובות הרוע עד הסוף, בלי שום תפיסה של התמונה הרחבה.

 

מה שהצמד דימבורט ולרנר עשו הוא לא פחות ממדהים. הבנת שוק הסרטים, גיוס שמות חמים וזיהוי נכון של כוחות קריאטיביים בלי פחד מניסיונות נועזים, זו דרך ראויה להערכה. במקביל למהלכים הללו הם ממשיכים לתמוך בקולנוע ובבידור בישראל באופן כמעט פילנתרופי. הם לא צריכים להידחף לשום תמונה עם כוכב ולהדליף לכתבי רכילות. אחריהם רודפים גדולי הכוכבים. אבל אצלנו כדי לקבל מעט  כבוד ולהימנע מצרבת (ולא צריך לזלזל ברצון של אנשים לזכות בהכרה במעשיהם), עדיף להיות דוגמנית שהתפלחה לקצהו של שטיח אדום בפסטיבל סקוטי מרוחק, מאשר טייקון הוליוודי. בעיתונים שלנו תמיד יהללו את הבלונדינית עם היחצן. הפחד מהפמליה של הכוכבנית והאושר הצרוף שהיא הסכימה להתראיין, ינחית לאותה אושיה גם אייטם סופר מפרגן, כשדברים כמו עשייה או מהות בכלל לא רלוונטיים. לעומת זאת אם יש מאחוריך רזומה משמעותי במישור הבינ"ל ובאמת האדרת את שמה של ישראל ברחבי תבל, תשכח מאיזשהו ציון לטובה בתקשורת המקומית. בשביל זה צריך לצבוע לבהיר.