ביום שישי האחרון, במגזין של חדשות ערוץ 2, הביא אילן לוקאץ', בכישרון רב, כהרגלו, את הסיפור של אליקו והזמר הים תיכוני. הכתבה הציגה בפנינו את אלי כהן, שדרן מצליח מאוד של מוזיקה ים תיכונית ברדיו לב המדינה. אליקו, כך השתמע, נע במעשיו בין הלגיטימי למפוקפק, תוך התנהלות מעט רודנית מול כוכבי הזמר המזרחי. זה אחר זה הוצגו מובילי הז'אנר כשהם עולים לרגל לשדרן כדי לקבל את ברכתו ושיתוף הפעולה שלו בנוגע להשמעת שיר חדש. כהן, טוען לוקאץ', הוא האוטוריטה הקובעת לאן נושבת הרוח ולאן לא בסקטור המזרחי.

 

הסיפור הוצג באופן קולח, חד ומעניין, אבל היו כמה דברים שמעט צרמו. כך, רוב הזמרים הים תיכוניים שהתראיינו מחוץ לתחנת הרדיו, עשו זאת בבר, לצד משקה אלכוהולי. אפילו ישראל בונדק, האמרגן האגדי, צולם כשלידו בקבוק של שתייה חריפה. התיעוד האחיד הזה לאורך כל הכתבה, מביך מאוד. באופן מודע, הכתב גורם לנו להבין שזמר ים תיכוני פועל תמיד כשהוא מתודלק או מקדים סבב כוסיות. מעין רמיזה לאלכוהוליזם הפועם, לכאורה באופן תמידי, בדמם של העוסקים בתחום.

 

זה לא הכול. אם נמפה את פרופיל הזמרים הים תיכוניים, לפי אולפן שישי, הטיפוסים הללו נראים עגומים מאוד. הם תמיד עוסקים בחאפלות מפוקפקות, או בחנפנות לשדרנים, ובזמנים אחרים בשתייה לשוכרה. ספק אם כתבה על סכסוך בז'אנר של מוזיקת מיין סטריים הייתה מעוטרת בבקבוקי שיבאס וויסקי כלייט מוטיב (למרות שיש, כמו בכל תחום בוהמייני, לא מעט יוצרים אשכנזיים שמרביצים כוסיות בכל מצב). אבל, במקרה של אליקו והמוזיקה הים תיכונית חייבים למרוח קצת לכלוך, אחרת רמת הפקפוק של הצופה במוסריות של נשואי הדרמה הייתה מתפוגגת.

         

בכתבה גם עלתה תלונה חריפה בדבר השיטה של אליקו. אחד מקווי העלילה המרכזיים מציג מערכת שבה איש אחד, עם טעם מוזיקלי מאוד מסוים, נותן את הטון בכל המסגרת הים תיכונית. צריך לציין שהנחת היסוד מוטעית היות וישנם עוד בעלי השפעה רבים בתחום. אבל נניח לזה. נאמר שאליקו הוא אוטוריטה מוחלטת. האם שיטת הפלייליסט היא טובה ומהוגנת יותר? ממש לא. כל מי שמעורה מעט בעולם מוזיקת המיין סטרים יודע שחלק ניכר מזמנם ועבודתם של האומנים נוגע בליקוק לאנשי גל"צ. קבוצה מצומצמת וכמעט אחידה בטעמה, המחזיקה מתוקף מנדט ממשלתי בכוח מוזיקלי אדיר.

 

תעשיית החנופה למקבלי ההחלטות בגלי צה"ל היא נושא ששווה עבודת סמינריון ארוכה ומפותלת. אבל סתם כדי לסבר את האוזן, צריך לדעת שהשיטה לפיה השדרן הוא חזות הכול ויש להתרפס בפניו, היא לא המצאה יהודית. גופי רדיו ברחבי העולם סבוכים בדילמה הנוגעת לעוצמה המוענקת לממליכי הלהיט האחרון. זהו עניין המעלה שאלות אתיות קשות, הנפתרות בכל מדינה באופן שונה. השיטה של כהן לא נגועה יותר או פחות מאשר במקומות אחרים על הגלובוס ובטח לא מזו של גלי צה"ל.

 

 

אליקו באולפן שישי. האיש הלא נכון?

 

לוקאץ' הציג את אליקו כפרסונה כוחנית מאוד. בין השאר צוטט מסמך של אחד ממתנגדיו, לפיו  כהן דורש מזמרים להשמיע את שיריהם אצלו בתוכנית בהשמעת בכורה ולא, השיר לא יושמע אצלו לעולם. המשמעות של האיום ברורה. זמר שלא ישתף פעולה ימצא עצמו מחוץ לתחנה הנחשקת. פרנסתו ורמת הפופולאריות שלו ייפגעו. עניין זה הובא כאחד הסימוכין הבסיסיים לרודנותו של כהן. מצחיק, אני זוכר עשרות אפיזודות בהן יחצנים מבוהלים סיפרו לי כשהם חנוקים מדמעות, שהגוף שמעסיק את לוקאץ' איים עליהם במילים כמעט זהות. אם האייטם, קרי מקבילה לשיר בתחנת רדיו, לא יוצג אך ורק אצלם, הרי שאותו יוצר/יצירה/יחצ"ן ימצאו עצמם מחוץ למעגל השידורים העוצמתי של חדשות 2 ולעתים אף מחוץ לערוץ 2. מכת מוות לכל יוצר. לא פעם הכתב המדובר הנ"ל אפילו זכה באייטמים הודות להתנהלות המערכת שלו באופן כזה (בעיני, דרך אגב, הדרישה היא קשה ולא אופטימלית, אבל לגיטימית. עולמנו הוא כזה של שידור או סיפור ראשוני ובלעדי).

 

הגדרת המעשה, כמו שאומרת הקלישאה, היא עניין של פרספקטיבה. כשאנשים "נכונים" משתמשים בכוח רב, זו כמובן עשייה עיתונאית לגיטימית, רחוקה מכל ניסיון ליצור דיקטטורה תרבותית-עיתונאית של מערכת אחת. אבל כשאליקו, האיש הלא נכון, שדרן ים תיכוני, עם חזות לא בדיוק אשכנזית, עושה את זה, ברור שיש  כאן עניין מפוקפק ובריוני, על גבול החוקיות.