ברגע של שעמום קשה מנשוא, באחד מערבי שישי צפיתי בתוכנית בישול. מודה, כשלתי. גם אני בן אדם. אני מתבייש לומר, אפילו נשאבתי פנימה. באותו רגע אפל, עקבתי בשקיקה אחר מעללי שף חייכן ונאה כשהוא מבשל בשוק מחנה יהודה, תוך שהוא מפעיל את העוברים בסגנון קלאב לוטרקי. בסיומה של התוכנית, הרצין המנחה-טבח, הביט למצלמה והקדיש את סגמנט הפינאלה לשובו של גלעד שליט, כשהוא מקנח בברכה "הלוואי וגלעד יחזור". אחרי זה, כמובן, התפרסמה רשימה של מתכונים.

 

צריך לומר שהשף הזה לא עוסק בדרך כלל בענייני פוליטיים מדיניים, אבל הקריאה הזו, "הלוואי שגלעד יחזור", על גווניה, כבר הפכה להיות מין מושג תקשורתי-קונצנזואלי, כמו "שתהיה שנה טובה", או בנוסח המלל המציק שחיילי גלגל"צ טוחנים לנו ברגעי בלאק אאוט: "סעו בזהירות", או בסגנון "יאללה בית"ר", שמשחררים ראשי ממשלות בפוטנציה. במשקל החדש, אפילו צביקה הדר, חתם את כוכב נולד, באיחול על חזרתו המהירה של שליט.

 

ודאי, כולנו רוצים בחזרה של החייל החטוף הביתה ומייחלים לכך, אבל יותר מזה, מיטב הפרצופים בתקשורת הישראלית פשוט רוצים להחצין שהם "בסדר", והשימוש בעניין שליט, משרת את המטרה היטב. לא משנה אם מטגנים לביבות בשידור, או מחלקים פרסי בינגו בערוץ נידח, העיקר שהקהל בבית ידע שהמגיש מולם בצד הטוב. בלב ההסכמה הציבורית. מרוחק מכל מחלוקת.

 

הברכה הזאת היא כסות מוסרית, מס שפתיים מובהק והיות שהטלוויזיה בישראל חייה כמעט אך ורק במיין סטריים כשמחוצה לו אין פרנסה ואין תהילה, חייבים לשכשך במרכז, ו"שמיכת גלעד שליט", היא כלי מצוין. מלמול מנטרה עבור שחרור גלעד, גם אם לא יועיל, ודאי לא יזיק. ממש כמו עבריינים שלפתע חוזרים בתשובה ברגע שהאזיקים מולבש עליהם.

 

אברי גלעד, אחד המנחים המוכשרים שצמחו בישראל, נקלע לסבך הזה של "חייבים להיות בסדר". הציניות, החדות וההומור הייחודי שלו אבדו במסגרת הדמות המחודשת שעטה לצורך תוכנית אירוח חדשה. ביושבו על הכורסא בערבי חמישי, הוא מנסה להיות נחמד, נינוח ומווסת. המחשבה מאחורי זה, כך נדמה לי, היא שבשיאו של המיין סטרים, בתוכנית שבה המראיין הוא עוגן מרכזי, צריך להיות אהוד ואהוב. לא לעצבן את הקהל. ציניות ומחשבה חריגה עלולות להרתיע. מכאן קיבלנו אברי מעוקר וזהיר. שונה מאוד מהמגיש החד של "אחד נגד מאה", או של תוכנית הבוקר של רשת. בראיונות, גלעד סיפר על התבגרות. אבל התהליך הזה לא חל בכל אחד מהמקומות בהן הוא מגיש, באופן שווה. לכן להבנתי מדובר במהלך מושכל: בעוד שבשעשועון מותר וצריך לשחרר רסנים ובתוכנית בוקר, מכוח העייפות והשחיקה (אני מדבר כאן מניסיון אמפירי) אם רוצים ואם לאיו, האמת תבעבע מהמגיש, הרי שבערב, בתוכנית אירוח, הקהל, כך יש החושבים, רוצה לחייך ולהנהן מול מגיש לאומי. כזה שמחייך באמפטיה ובעומק, ונושף נשיפות עמוקות של הבנה למרואיין המספר על צניעותו.

 

אני, לא מאמין בזה.

 

להבדיל, השבוע ראיתי דבר מדהים. המגיש הפופולרי בתבל מתוודה על מעשה זימה שעשה, וניסיון סחיטה שחווה. בלי להתנחמד ובלי חיוכי אמפטיה כפויים. דיוויד לטרמן, האיש החד ביותר בטלוויזיה, לא מתבייש ולא עוטה כסות צדקנית. הוא נותן בראש. בלי לשחרר הצהרות על שבויים ומוסר, או על הטבת ערכו של האדם. בעליבותו ובגדולתו הוא ישיר ואמיתי. וכך גם זה עובד. הוא פשוט מראיין, בכישרון אדיר. נטו. מתוקף  זה הוא על המסך בערבים. ולא בגלל שום פסאדה מוסרית או מנטרות שחוקות. בשביל זה יש לנו פוליטיקאים ברוך השם.