השולחן הריק של "פגוש את העיתונות"

למרבית הישראלים השם טים ראסרט לא אומר הרבה, אבל בארה"ב היתה משוואה בעשרים השנים האחרונות: ראסרט = עיתונאות פוליטית במיטבה. ראסרט, הפרשן הפוליטי הבכיר של רשת NBC נחשב לפרשן הפוליטי הטוב ביותר בארה"ב. ביום שישי האחרון כשנכנס לאולפן כדי להקליט את הפרומו לתוכניתו "פגוש את העיתונות" התמוטט ראסרט בן ה 58 ומת בו במקום מדום לב.

 

בנוסף לתפקידו כפרשן פוליטי בכיר (וראש הדסק הוושינגטוני של NBC) שימש ראסרט ב-17 השנים האחרונות כמגיש תוכנית הראיונות "פגוש את העיתונות". ראסרט שינה לחלוטין את פורמט התוכנית הזאת שנוסדה בשנת 1947. משך שנים, היה בה פאנל של מראיינים שראיינו פוליטיקאים. כשתפס את המושכות הוא ביטל את הפאנל והמרואיינים לא פגשו את העיתונות, אלא אותו עצמו, את ראסרט.

 טים ראסרט מגיש את "פגוש את העיתונות" (צילום: גטי)

 

ראסרט לא היה עוד כתב טלוויזיה או עוד פרשן, הוא היה ליגה בפני עצמה. לכאורה היה אנטי טלוויזיוני לחלוטין. בעולם של רייטינג, ספק אם היה עונה להגדרה של "עובר מסך". בחור אירי לא נאה מדי עם פנים שמנמנות וקול רועם. אבל כשפתח את פיו וניתח פוליטיקה לא יכולת שלא להיות מרותק אליו. הוא היה מראיין קשוח, אולי הקשוח ביותר שהיה בארה"ב בעשרים השנים האחרונות, אם תרצו, ההיפך מלארי קינג. הוא לא ניסה להתחנחן בפני אורחיו. מי שבא אליו לראיון ידע שהוא הולך לעבור חוויה לא פשוטה. אין שאלות קלות ואין הרמות להנחתה. אבל כולם באו אליו, נשיאים ומי שרצו להיות נשיאים. הם באו כי ידעו שבלי לעבור את "מבחן ראסרט", בלי לצלוח את "פגוש את העיתונות", אין להם באמת סיכוי.

 

לראסרט היתה שיטה. הוא היה מציג למרואייניו שקפים עם ציטוטים נוקבים עליהם או על עמדותיהם, ודרש מהם תגובה. היה קשה מאוד להתחמק מלתת לראסרט תשובות. הוא לא הניח למרואיין לסובב אותו על האצבע, ולא חדל עד שקיבל תשובות ממצות.

 

הנה דוגמה קטנה שזכורה לי כצופה ושאולי ממחישה טוב את האיש ודרכו העיתונאית: כששר החוץ לשעבר קולין פאוול היה בעקבה בפסגה ראיין אותו ראסט באמצעות לוויין ושאל כדרכו שאלות נוקבות.  בשלב מסויים החליטה העוזרת של פאוול לסיים את הראיון. היא הורתה לצלם לסובב את המצלמה מפאוול, והודיעה כי הראיון הסתיים (נדמה לי שאפילו היא אישית הסיטה את המצלמה מפאוול). בכל תוכנית אחרת בארה"ב כך היה מסתיים הראיון, אבל לא אצל ראסרט. הוא לא חתך לאולפן והורה, בשידור חי, לבמאי שלו להמשיך לשדר את התמונה מעקבה. הוא אמר לפאוול, "למרות שאנחנו לא רואים אותך, אני יודע שאתה שומע אותי עדיין ומה שאתה עושה זו חוצפה". נצח טלוויזיוני חלף, עד שפאוול הבין שהוא לא יכול לסיים כך את הראיון, וכולם שמעו אותו אומר בשידור חי לעוזרת שלו, "אמילי, זה בסדר, תחזירו את המצלמה אלי". רק כשראסרט החליט שהראיון הסתיים, הוא באמת הסתיים ולא כשאמילי או פקיד ממשל אחר רצו שזה יקרה.

 

בפריימריז הנוכחיים ראסרט הואשם כמי שתרם את חלקו לכך, שבסופו של דבר, הילרי הפסידה לאובמה. בחודש פברואר ראסרט הנחה עימות בקליבלנד בין השניים ולא הרפה מהילרי באינספור שאלות קשות. אבל אני חייב לומר שהוא הקשה על אובמה באותה המידה. שבועות לפני שהילרי פרשה מן המירוץ, ראסרט הודיע – "העניין גמור! ברק אובמה הוא המועמד הדמוקרטי". זו היתה גדולתו של ראסרט, הוא ידע לפזר את מסך העשן הפוליטי, את הספינים, ולצייר לצופים תמונה ברורה וחד משמעית.

ראסרט עם ברק אובמה בראשית הפריימריז (צילום: רויטרס)

 בישראל, חיים יבין נכנס לפנתאון הלאומי עם ה"מהפך". גם לראסרט היה רגע כזה שכולם בארה"ב זוכרים. זה היה בליל הבחירות של שנת 2000. כמה מן הרשתות המתחרות הכריזו על אל גור כמנצח ואחרות על ג'ורג' בוש. ראסרט לקח בידו לוח לבן וטוש אדום וכתב "פלורידה. פלורידה. פלורידה" והדגיש זאת בקו. ואכן, יותר מחודש חלף עד שהבחירות האלה הוכרעו בסופו של דבר (ע"י פסיקת ביהמ"ש העליון), שהעניק לבוש את הניצחון בפלורידה ועקב כך בבחירות בכלל.

 

ראסרט נולד בבפאלו, ניו יורק, אביו עבד כמנקה אשפה מטעם העירייה. הוא למד משפטים ואח"כ הצטרף לפוליטיקה. כן, לתקשורת הגיע רק אחרי שלמד את הפוליטיקה מקרוב תוך כדי עבודה. תחילה כיועץ מיוחד לסנטור הדמוקרטי האגדי מניו יורק (שהילרי החליפה) דניאל מוינהן, שעבורו עבד כחמש שנים, ואח"כ, בשנים 1983-84, כיועץ למושל ניו יורק דאז, מריו קומו.

ב-1982 כשהסנטור מויניהן התמודד על כהונה נוספת בסנאט מול המועמד הרפובליקני הקשוח ברוס קפוטו, היה זה ראסרט שחשף כי קאפוטו, שטען כי התגייס לצבא, בעצם התחמק מגיוס ע"י כך שהלך לעבוד כאזרח במשרד ההגנה. זה היה סוף הקמפיין של קאפוטו, קמפיין שהלך "קאפוט". אז נולד הביטוי הפוליטי “to be Russerted”. לורנס גרוסמן, נשיא חדשות NBC התפעל מיכולותיו של ראסרט וגייס אותו לשורות הרשת. מאז כל השאר היסטוריה. שני האנשים (אולי היחידים) שהצליחו להמיס את ארשת הברזל של ראסרט היו הזמר ברוס ספרינגסטין שראסרט העריץ ובנו יחידו, לוק ראסרט.

                           הכיסא הריק של ראסרט, ביום ראשון השבוע (צילום: NBC)

 

 

  

ביום ראשון השבוע, בשעת השידור של "פגוש את העיתונות", הופיע השולחן שלצידו ראיין ראסרט במשך השנים מאות פוליטיקאים ולידו כסאות ריקים מאדם. ברקע הדהד קולו של המגיש הוותיק של NBC, טום ברוקאו, שכינס את עמיתיו וחבריו של ראסרט בירכתי האולפן ל"פגוש את העיתונות" - מהדורה מיוחדת של התוכנית, מהדורה לזכרו של טים ראסרט.


המופע של איפא"ק

רבות דובר בשבוע החולף על איפא"ק, הלובי היהודי למען ישראל הפועל בקונגרס בוושינגטון. בוושינגטון כולם יודעים שאיפא"ק היא השדולה בעלת ההשפעה הרבה ביותר בארה"ב (ואם לא בעלת ההשפעה הרבה ביותר, הרי שהיא לבטח מספר שתיים). כדי להבין את כוחה של איפא"ק צירפתי את קטע הוידאו הבא להנאתכם. אורכו כעשר דקות תמימות, וכל מה שייש בו הוא הצגת שמות חברי הסנאט ובית הנבחרים שהגיעו לכינוס השנתי של איפא"ק. אין עוד שום כינוס בארה"ב שמסוגל לקבץ את כל האנשים הללו תחת קורת גג אחת. הפעם היחידה שבמקום אחד נקבצים יותר חברי קונגרס מאשר בועידת איפא"ק זה כאשר הנשיא נושא פעם בשנה את הנאום על מצב האומה בפני שני בתי הקונגרס.

 

 

 

אבל זה לא רק חברי קונגרס, בכירים מכל משרדי הממשל הפדראלי נכחו גם הם בכינוס כמו גם שגרירים זרים. סה"כ הגיעו לערב הגאלה הזה יותר מ 7,000 אורחים. רק דמו בנפשיכם את צבא המלצרים ששירת ושהגיש ל-7,000 האורחים את ארוחת הערב.

 

השנה הצליח איפא"ק להביא גם את המתמודדים לנשיאות. התזמון של נאומו של ברק אובמה היה מדהים מבחינת איפא"ק, בבוקר לאחר שניצח בפריימריז של מפלגתו. לא פלא איפוא שכל רשתות החדשות בארה"ב פצחו בשידור ישיר שנמשך למעלה משעה של נאומיהם של ברק אובמה והילרי קלינטון. במקום לקבל חדשות פוליטיות קיבל הציבור האמריקאני שעה וחצי של "הסברה" ישראלית מהסוג הטוב ביותר כשהמסבירים הם לא אחרים מאשר ברק אובמה הילרי קלינטון ואפילו ג'ון מקיין (שנאם בוועידה הזו יומיים קודם לכן וגם נאומו הועבר בשידור חי).

 

לא מפליא אם כן, שרבים בוושינגטון לא אוהבים את איפא"ק. בשנים האחרונות התפרסמו לא אחת מאמרים וספרים על כוחו של הארגון הזה שלטענת המקטרגים עושה בממשל ובקונגרס כרצונו כדי לקדם את ענייני ישראל. האשימו את איפא"ק בקו ימני מדי (ימני יותר ממשלת ישראל) והיתה גם פרשת לארי פרנקלין ("החפרפרת "), איש הפנטגון שהועמד לדין על שהעביר לאנשי איפא"ק חומר מסווג בנושא הגרעין האיראני וניסה לרתום אותם כדי שישפיעו על הממשל לנקוט מדיניות נחרצת יותר כלפי איראן.

 

אם למישהו יש ספק אם איפא"ק הצליחה לשקם עצמה מפרשת פרנקלין, הוועידה הנוכחית מוכיחה מעל לכל ספק שכן.

בכלל, גדולתה של איפא"ק  היא בכך שהם יודעים בהרבה מקרים לאתר את חברי הקונגרס, להתחבר אליהם ולקחת אותם לטיול בישראל הרבה לפני שהם מגיעים לקונגרס. ואז כשהם נבחרים הם מכירים את ענייני ישראל מקרוב ויש להם אוזן קשבת לצרכים של ישראל ודלתם פתוחה בפני הלוביסטים של איפא"ק.

 

בשנה האחרונה קם לאיפא"ק מתחרה, לובי ליבראלי, שמאלני יותר שנקרא "ג'יי סטריט", הרחוב היהודי. גם ג'יי סטריט ממש כאיפא"ק הוא לובי פרו ישראלי. אבל לעומת איפא"ק הענק , ג'יי סטריט הוא זאטוט שעושה את צעדיו הראשונים.

בכל מקרה מי שיוצא נשכר מכך שעכשיו יש כאן שתי שדולות - איפא"ק הוותיקה ולצידה ג'יי סטריט היא רק מדינת ישראל.


לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים