מה, כבר נגמר?

שהכותרת לא תבלבל אתכם. האולימפיאדה היתה מאוד ארוכה, מותחת, מעייפת ומורטת עצבים, ויחד עם זאת קשה שלא להרגיש ריקנות מסוימת בסיומה.

 

היה לי שבוע מדהים של תחרות. היו רגעים של שייט אדיר מצידנו, כזה שלא הצגנו לעולם, יציב בצמרת, מתוחכם, חד וחכם. היו רגעים של שייט בינוני, כאשר לא לקחנו החלטות עד הסוף, עם רגעים של חוסר ביטחון או סתם בלי מספיק ביצים. למי שלא ממש יורד לסוף דעתי, אני מדברת בעיקר על קבלת ההחלטות שלנו. על האסטרטגיה והטקטיקה שביצענו במהלך התחרות.

 

למעשה, ההכנה לתחרות היא החשובה ביותר: בחירת הציוד, עבודה באימונים, מצב גופני ומנטלי. מה שאנחנו בישלנו בתקופת האימונים זה מה שאוכלים בתחרות, כבר אין הרבה מה לשנות תוך כדי התחרות עצמה. במקרה שלנו עשינו הכנה מצוינת. אילן תשתש, המאמן שלנו, תיכנן והוציא לפועל תוכנית מקצועית מבריקה. לא יכולתי לחשוב על הכנה טובה מזו, מכל הבחינות, וההוכחה לכך היא שהצלחנו להביא את מלוא הפוטנציאל שלנו לידי ביטוי. כמובן שיש שיתווכחו ויגידו "אין מדליה - לא שוות כלום", "לוזריות" ועוד כל מיני מפרגנים למיניהם, אבל חשוב להבין מאיפה באנו ולאן אנחנו הולכות.

 

זו היתה התחרות הטובה ביותר שלי ושל ניקה בכל הקריירה שלנו, בפרט בגלל העובדה שסימנו את התחרות הזו כמטרה העיקרית שלנו מאז שחזרנו לשוט ביחד. כל כך קשה להציב מטרה כה גבוה ולהשיגה באופן כה חד משמעי.

 

אומנם באולימפיאדה יש רק 19 צוותים של שייטות, אך מדובר במובחרות ביותר, כאלו שעשו את הקריטריון הבינלאומי והלאומי, כאלו שמשקיעים בהן ים של כסף, זמן ומאמץ. מדובר באירוע הכי מקצועני בספורט האולימפי, ולכן אומנם זו לא מדליה כפי שהשגנו בעבר באליפויות עולם ואירופה, אך ללא ספק מדובר באירוע של חיינו.

 

עם כל הכיף, השמחה וההתרגשות, אי אפשר שלא להרגיש צביטה בלב, בפרט לאחר שיומיים לפני שיוט המדליות כבר היינו עם מדליה ביד, כבר הרגשתי את זה. כל השבוע התקדם בצורה כה מדהימה, שההגעה למקום השלישי כבר הרגישה נכון וראוי, ולא מפתיע ומפחיד. אך לצערי, לאחר יום של שיוט אחד בינוני ואחד לא טוב, נפלנו למקום ה-4 כאשר הברזילאיות, שהתאוששו מהתחלה גרועה בתחרות, המשיכו להתקדם ותפסו את המקום השלישי.

 

בלב ידעתי שאנחנו הולכות לקחת לה את המדליה בחזרה. הרגשתי את זה מגיע, הייתי מוכנה לאקשן, יצאנו לשיוט מדליות מוכנות לפייט של חיינו וכך היה. כבר בצלע הראשונה של השיוט הובלנו, והדברים נראו מאוד מבטיחים. לצערי, על מנת לסיים עם מדליית ארד היה עלינו לסיים 2 מקומות לפני הברזילאיות, כלומר שסירה אחת תהיה בינינו לבין הברזילאית, ומלכות הקרנבל לא ויתרו ונצמדו אלינו כבר בהתחלה. נוצר מצב שאנחנו מובילות את השיוט יחד עם הברזילאית ושאר הצי כבר רחוק, מספיק רחוק כדי שלא נצליח לשיר סמבה בסוף השיוט.

 

לאחר נסיונות לעצור את הברזילאיות ולעכב אותן, המצב כבר היה חסר סיכוי וסיימנו במקום ה-2 בשיוט המדליות ובמקום ה-4 בתחרות כולה.


בסה"כ אני יכולה לסכם את התחרות כמוצלחת ביותר. ההרגשה שנלחמנו על מדליה מדהימה ונהניתי מכל רגע. התמיכה שקיבלתי מהמשפחה, חברות, מכרים או סתם אנשים שאני לא מכירה היתה מדהימה, אפילו התקשורת פירגנה, לא תמיד דייקה בדיווחים אבל מאוד פירגנה.

 

מצחיק אותי לקרוא תגובות של אנשים באינטרנט שטוענים שאנחנו לוזריות כי מקום 4 זה לא נחשב, או כאלו שעונים לנשמות הטובות ומגיבים בטענה שקל לדבר קשה לעשות וכו'. אני מאמינה שכל עוד אנחנו מצליחות לעורר איזשהו דיון, זה אומר שאנחנו מעניינות, וזו הרגשה טובה לכשעצמה. אז ארזנו את הסירות לתוך הקונטיינרים, תיכף אורזים מזוודות וסוגרים את פרק צ'ינגדאו בחיינו, דרמטי? קצת...

 

ורד


מי צריך חופש?!

היום היה יום חופש. חופש ממה אתם שואלים? גם אני שואלת את אותה שאלה, הרי כולנו באנו להתחרות ולגמור עם זה, למה מושכים אותנו 10 ימים? אז ככה, תנאי הים פה בצ'נגדאו הם תנאים של רוח קלה, לעיתים קלה מידיי כפי שצייניתי לא פעם, ולכן קייםחשש שלא יצליחו להוציא לפועל את כל 10 השיוטים המתוכננים. ועדת התחרות הכינה לו"ז מאוד מאורגן עם הרבה ימים ספייר שבמידה ולא יהיו מספיק שיוטים יוכלו להשתמש בימים נוספים, וכך הסיכוי לעשות את מלוא השיוטים, בתנאי שייט טובים גדל משמעותית. עד כה היו לנו 6 שיוטים לאורך 3 ימים, התנאים פה היו של רוח קלה כצפוי אך טובה, לא היו המתנות ארוכות מידיי ולכן היום יכולנו לנוח ולצפות בשאר השייטים והגולשים שכן תוכננו להתחרות (שחר צוברי, מעיין דוידוביץ ונופר אדלמן) מחכים בחוף לרוח שלא הגיעה. בסופו של יום דחו את השיוטים של היום ומחר במקום להיות ביום חופש הם מתוכננים לשוט.

בשעות הבוקר והצהריים נשארתי בחדר בכדי לראות את הקרבות של אריק, כמו רוב בני ישראל, כאב לי מאוד לראות אותו מתוסכל, מאוכזב ומובס, אני מעריצה אותו כספורטאי ואוהבת אותו כבן אדם, והלוואי והדברים היו מסתדרים אחרת. אני לא מבינה דבר או חצי דבר בג'ודו ולכן אין בכוונתי אפילו לנסות ולהסביר מה קרה שם היום באולם הג'ודו אני רק יכולה לשלוח את אהבתי לאריק.

אחה"צ הסתובבתי בעיר העברתי את הזמן, ולהפתעתי לא עשיתי שופינג, הלכתי ברחובות וניקיתי את הראש וכך יום החופש נגמר.

בכל הקשור לשייט שלנו, אני רק יכולה לומר שאני מאוד נהנית, פרט לשיוט האחרון אתמול שהיה ממש לא טוב, שאר השיוטים היו מצויינים, מעל לכל הציפיות שלי ושל ניקה ואני רק יכולה לקוות שנמשיך ככה.

ממש מוקדם לנסות ולחשוב מה יהיה אם ומה יהיה כש.. אני מתרכזת ב4 השיוטים האחרונים במטרה לעלות לעשיריה הראשונה ולשוט בשיוט המדליות. אח"כ כבר נחשוב על ניקוד, מדליות וכיוב', אחד המשפטים שאני הכי אוהבת זה שאנחנו מתכננים תוכניות ואלוהים צוחק עלינו, אז אני לא מתכננת, אני מתכוונת לצאת מחר לים ולהנות, להציג שייט איכותי, חכם ורגוע. שלשום סיימנו במקומות ה-1 וה-2 כלומר שיש לנו את היכולת, יש לנו את זה בגדול, רק צריך להפליג באנרגיות טובות ולהיות משוחררות, בעיקר להנות מכל רגע. קשה לי להאמין שהאולימפיאדה נגמרת עוד 4 שיוטים, 5 אם הכול ילך לפי התוכנית. הזמן עובר, לא מחכה לאף אחד, אפשר לעלות על הרכבת ולהצטרף לחגיגה או לראות אותה מתרחקת. אני בוחרת לעלות עליה, אנחנו מרגישות בטוחות בעצמנו, רגועות ומוכנות, מוכנות ל.. לכל מה שיבוא!

התחרות עוד ארוכה, אז תמשיכו לעקוב, להחזיק אצבעות ולשלוח אנרגיות חיוביות. ושיהיה בהצלחה. ורד.


הרגע המרגש בחיי!

כבר עברו 16 שעות מאז שנגמר טקס הפתיחה, אני עדיין מרגישה כאילו זה היה חלום. לא באמת הייתי בתוך האצטדיון, לא באמת צעדתי, קפצתי, השתוללתי ונופפתי לשלום, הדבר היחיד שאני באמת מרגישה זה את הרגליים שלי. אין ספק שחווית הטקס היא שונה לכל הצופים בבית מאלו שלוקחים חלק בו. אתם רואים הכול מההתחלה עד הסוף מהזויות הכי טובות, הכול נעשה למענכם ובשבילכם, אנחנו עומדים שעות, מחכים, צועדים ומחכים והכול תוך כדי הזעות קשות של חום, התרגשות וציפייה ל3 דקות הכי מתוקות בעולם. אז נכון היה קשה ארוך ומייגע אבל מזה שווה את זה.

הטקס החל בהמתנה באצטדיון קטן של הנבחרות לפי סדר הכניסה לאצטדיון הטקס, משם התחלנו לצעוד לכיוון הכניסה לאט לאט לאט... מספר התמונות שהנבחרת הישראלית צילמה היה בלתי נתפס, אף אחד לא רוצה לפספס ולו רגע אחד, הצטלמנו אחד עם השניה בכל וראציה אפשרית ולכולם היתה הסבלנות לצלם ולהצטלם. ציפיתי שהטקס יהיה גדול ומרשים, ארוך ומעייף וצדקתי בכול, אך את גודל המעמד ורמת ההתרגשות, הפרפרים בבטן, החזה המנופח גאווה היה קשה לחזות. אני אומרת לכם זה היה אחד הרגעים המרגשים בחיי אם לא המרגש מכולם. מהרגע שהלכנו במנהרה ועד הרגע שהראש מציץ אל תוך האצטדיון, אלו דקות מדהימות.. והרעש האדיר של 120 אלף איש ברגע הכניסה יחד עם הכרזת שם המדינה י ש ר א ל ואוו!! הפנים שלי זהרו במשך כל הטקס וכל הזמן חשבתי, איך פיספסתי את זה באתונה, פיספסתי תרתי משמע, ואיך אני לא מפספסת בביג'ין, לא את הטקס ולא את החוויה האולימפית כולה.

כולם התלהבו מכל "ספורטאי-סלבס": פדרר, נאדל, קובי בראיינט ועוד.. אני "הסתפקתי" באריק, יוני - אנדי, שחר, קלגנוב.. כי הם משלנו ואני כל כך גאה ושמחה להיות איתם, חלק מנבחרת, זה מה שזה גורם לי להרגיש, חלק ממשהו הרבה יותר גדול מסירת 470, הרבה יותר חשוב משייט והכי ישראלי שיש.

היה מגניב לראות את דייויד בלאט במדי נבחרת רוסיה מחייך אלינו חיוך מוכר ואמיתי, את שארס במדי לטביה מחבק אותנו.. קשה לשכוח אותנו, גם לאלו שלא 100% ישראלים, אנחנו משאירים חותם, מיוחדים ונכון שאנחנו לא בגודל של נבחרת ארה"ב או אנגליה אבל יש לנו אופי, וככאלו פשוט קשה לשכוח.

אז נשאר לי עוד יום וחצי להתכונן, בדול אני מתכננת לנוח, להתאמן בכושר (לא בו זמנית) ומחר להפליג את השיוט אימון, שזוהי למעשה החזרה הגנרלית שלנו. בעיקר להכין את הראש, לקחת את כל האנרגיות הטובות מהטקס ולתעל אותן למצב רוח חד ומפוקס, קרבי, רגוע והכי חשוב להמשיך להנות.


לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים