עשויה להכיל פחמימות
 
 
       
  יולי זרגן
בת 34

גם אני רוצה להיכנס קבוע ליולי ז':

אני אוהב אותך
אני אומו
שלח
 << ספטמבר 2009 >> 
א ב ג ד ה ו ש
    1 2 3 4 5
6 7 8 9 10 11 12
13 14 15 16 17 18 19
20 21 22 23 24 25 26
27 28 29 30      



זיהו את הפוטנציאל:
« אייטיז » ±
« לא לסמים, כן ליומנים » ±
« פחמימות זה האויב » ±



הוסף מסר


מסע לפולין - הפינה הקרה של סבתא זרגן:
"כשהיית בת ארבע לקחתי אותך לגינה ונפלת מהנדנדה. עד עכשיו כואב לי הלב"
מסע לפולין - המיטב
יולי במבצע סבתא


הברנז’ה מפרגנת:
"שנונה, מצחיקה ומקסימה" (ד. גלוברמן מתמוגג)
"קצת מזכירה נקרופיליה" (ע. קינן מתענג)
"יותר זולה מאורית פוקס" (ע. קינן מלהג)


הביקורות מהללות:
- "את הדבר הכי מחרמן מאז המצאת כריות סופגות ריר לזקנים, אוטיסטים וצמחים"
- "את הוורוניקה מארס של המזה"ת"
- "את כולך פיקציה אחת גדולה"
- "את כמו אקסטנשן ממש ממש טוב לפיירפוקס שמוצאים בטעות באינטרנט"
- "את כמו העוגיות שמפוזרות בגלידת קרם עוגיות של בן אנד ג'ריז"
- "את כמו חלונות באוטו של ערסים"
- "את כמו קונדום ממש דק שלא נקרע אף פעם"
- "את כמו תאונת שרשרת של אדם סמית’ וכל רחוב שינקין"
- "את מקלידה כמו קצרנית על חגיגת"
- "את סוג של אוויטה פרון"
- "את עושה אחלה קפה. את בטח פקידה"


ההצעות זורמות:
יולי מאמי לאומית פלוס תמונה
יולי אמנית יוצרת ומיוסרת
יולי היתה פעם דאבה
יולי צולחת ניסיון פיטום של סבתא
יולי מתגייסת למלחמה בצפון
יולי מנסה 4X4
יולי בעלת החלומות
יולי בסיכום שנה רכושני
יולי מתקבלת לתרצה גרנות
יולי מקללת בתרבותיות
יולי כותבת טלנובלה
יולי בשירה צעירה לכבוד החפש"ש
יולי מקבלת דו"ח + תסריט מקורי
יולי מנסחת תפריטים
יולי משתכרת באלגוריתם
יולי למען הסושי בצה"ל
יולי בבלקוני - תסריט מקורי
יולי מתחככת בכוכב טלנובלות
יולי מתקרבת לקבלה


המו"לים מחזרים:
אדי
מזוודה
ביפ


המעריצים סוגדים:
אופנת רחוב ישראלית
איב לילך
אילן
אנדורפין
גמר"ש
דודה
דויד
דמוקלס
זרובבלה
חבצלת
חייש
מדורת השבט
מזגנים
פורטיס
צ'יף
קאפר
קארי וביג
שרון




 
9/2009

רנסאנס

שנה וחצי של דממה לא-אופיינית, לערך, חלפו מאז הפעם האחרונה בה טרחתי לעדכן את רשימת מנויי המידלדלת בקורותיי המשמימים, והיום זו הזדמנות לא רעה להתנצל, גם אם מאוחר מדי. אך יעידו כל חברי להקת 'סטפס', תהילת עולם נשמרת שנים ארוכות לאחר הצלילה אל תהומות הנשייה – בחינה מרפרפת של דף הסטטיסטיקות מגלה כי גם בתקופת הצינון הארוכה, בה לא טרחתי אפילו לבדוק את הג'ימייל ע"ש זרגן כדי לא לבלבל את הקוקיז – הצלחתי לשמור על טראפיק ממוצע של גולש ליום! בהנחה כי מחצית מהם הגיעו כשחיפשו "נקרופיליה עם סבתא” בגוגל – אלה עדיין שלושים גולשים בחודש שמתגעגעים אליי. וזה הרבה יותר מכל האנשים שהתגעגעו אליי אי פעם בכל חיי!

עכשיו בוודאי תשאלו את עצמכם – יופי, אבל למה עכשיו? מה קרה שהחלטת לרדת ממגדל השן העתיר באבקת הפיות של משרדי הפרסום ובמרפקים המשויפים היטב, תודות לפילינג הריחני והאכזרי ע"ש ראול ולנברג? האם סופסוף הצלחת להשיג את אותה פינצטה אימתנית שתשלוף את הקקטוס שננעץ לך בתחת, ולהיזכר באותם קוראים שאהבו אותך גם כשהיית בקטריה שמנונית במדי צה"ל, ולא רק כשהפכת לעוד חד-תא במשרצת הווירוסים החזרזירית של רמת החי"ל?

מים מעופשים רבים עברו תחת הגשר, שמצידו התמוטט עוד קצת בחודשים הרבים שחלפו. מקום מגוריי הועתק מפרברי המרכז המרירים, אל נקודת ציון מרכזית ומפויחת במטרופולין הנודע לשמצה, שמדי יממה ממלאת את הדירה הקטנה בשפע תלתלי אבק נפיליים שאף החלונות הכפולים לא יכולים להם. גם סיפור האהבה האפי שכולכם למדתם להכיר הסתיים בדמעות, ופינה את מקומו לאחד אחר – בוגר יותר, בשל יותר ובעיקר עשיר במריבות דרמטיות וגדושות בצווחות אפוקליפטיות מדי ארבעה ימים בממוצע. מקץ שנה של מגורים משותפים, אני מניחה כי עשרים ותשעת הדיירים בדירה המחולקת שלידנו למדו כבר ליהנות מהיקיצה לצלילי “עכשיו אתה תקשיב למה שלי יש להגיד”, אולי הם סבורים שזה סוג של משחק מקדים, ואני מעדיפה שלא לתקן את הרושם הזה.

העבודה, לעומת זאת, נותרה תובענית וסוחטת כשהיתה. תיק העבודות אולי התמלא בשנתיים שחלפו מאז התחלתי לעבוד שם, כמו גם שיחות החתך עם הסמנכ"לים, שהפכו למחויכות יותר ושורטות פחות. גם המשכורת כבר לא מגרדת את המינימום בבחינת "תגידי תודה שאנחנו בכלל משלמים לך ותשתי משהו". אבל אל חשש, המרמור נשאר כשהיה וגם הפרעות האכילה והחרדות! מהם לעולם לא אפרד מהסיבה הפשוטה, שאם אחדל להיות יכנע מרירה ורוטטת שמודדת פחמימות בכף – מה יישאר ממני? ואקום, זה מה.

אבל במובן אחד הצליח עולמי להזדעזע, מאז אותם ימים בהם התמרמרתי מבפנים ולעתים גם מבחוץ על כך שאף גוף תקשורת גדול ועתיר ממון טרם גילה אותי והעניק לי טור אישי, כזה שבראשו עומדת תמונה קטנה שלי, מפודרת ומרוטשת לעייפה – ותחתיה נגללות דעותיי הבלתי-חשובות על נושאים נוצצים שהעת הטובה ביותר להתעמק בהם היא בתור למריטת מפשעה נוסח הוליווד.

בינואר זה קרה. אמנם מגזין נשים שהממון הוא ממנו והלאה, אבל כל עוד מאמינים בי וביכולת שלי לעורר פולמוסים הנוגעים לקימורים נשיים מעוררי פלצות ולמערכות יחסים מעוותות – אני, כמו במספר מקרים מעורפלים מעברי, לא מסוגלת לומר לא. עשרים טורים כבר פורסמו בתשעת החודשים האחרונים, בטרם החליטו הנשים בחליפות להעלות אותם לרשת, במטרה לחשוף אותם לקהל מעריצים שגם יודע לכתוב בטוקבקים "חחחח עוד חקיינית עלובה של דנה ספקטור". והם לא לגמרי בלתי-צודקים, אחרי הכל גם אני חולקת מיטה עם רוסי טכנולוגי ומגדלת חתולה בולימית בשם מאיה.

הטור הראשון עלה אתמול, וכמי שלא השכילו למחוק את המנוי לבלוג הזה כשעוד היתה להם ההזדמנות, החלטתי לחלוק איתכם את הקישור. הייתי מבקשת מכם להיכנס בגלל הכתיבה, בגלל החשיפה, אפילו כדי לתת קונטרה משמעותית לטוקבקים האכזריים שמפוררים את מה שנותר מהביטחון העצמי שלי. אבל אני יודעת שתיכנסו רק כי יש תמונה.

וכן, התגעגעתי.



נכתב על ידי יולי זרגן , 28/9/2009 16:50
27 תגובות     הוסף תגובה    0 הפניות (TrackBack) לכאן    לינק ישיר לקטע    הצג תגובות כאן




דפים: 1  

החודש הקודם (4/2008)  
 
   63,765

© הזכויות לתכנים המבריקים בעמוד זה שייכות ליולי זרגן, האישה והמיתוס.
איפור ושיער: מיקי בוגנים; סטיילינג: מושיק גלאמין; ייצוג: רוברטו