"קומדיה על אמת, צדק ושאר אפקטים מיוחדים"

כותרת המשנה של "לכשכש בכלב", סרט על מלחמה שלא הייתה

 

הפעם, בניגוד לסרטים, המלחמה בדרום אוסטיה הייתה אמיתית, ההרוגים והפצועים גם כן. אבל כמו בסרטים, כל השאר, ובמיוחד האמת והצדק, אלו באמת היו אפקטים מיוחדים.

 

כי הרי בסוף, אחרי הכל, אחרי תמונות המתים בשידור חי, ותמונות החיים בשידור מוקלט, והצעקות והבכי והצרחות וההצהרות וההבטחות והאיומים באלף ערוצים ומסביב לשעון הרשו לי תלעשות מעשה לא עיתונאי ולהודות באמת - לא ידענו כלום. מי שישבו, כמוני, במערכות רחוקות מהחזית, עד כמה רחוקה שיכולה להיות תל-אביב מטביליסי, בעצם לא ידעו מה באמת קורה, וגם מי אומר אמת. או יותר נכון, מי משקר פחות. וגם מי שנהיו שם, כמה הם באמת ידעו?

 

כי הרי על אף שאור הלר היה שם, וגם צדוק יחזקאלי (שיהיה בריא) ונחום ברנע ואנשל פפר, וכרמל לוצאטי מהערוץ המתחרה, ועוד עיתונאים ישראלים ואחרים, עדיין לא באמת ידענו. ואולי בגלל זה? אולי מרוב מצלמות לא ראינו את הקווקז?

 

הרי זה לא בגלל שאלו שהיו שם לא עבדו כמיטב יכולתם, או לא סיכנו את עצמם. הרי הם כן, כידוע. אלא שדיווח בתנאים כאלה נידון לעולם להיות אנקדוטלי, נקודתי, אפיזודי. זה לגיטימי כמובן, וזה גם מספק תחושה, אווירה, מצב רוח ששורה על מקום. וזה די הרבה, הרבה יותר ממה שקיבלו הצופים בזמן מלחמת המפרץ ה-2, עת האמריקנים הטמיעו עיתונאים בכוחות והטביעו את האמת בים של דיווחים אופטימיים ומעוותים, אפילו שקריים.

 

והנה הפעם, בגאורגיה, נניח שלא הוטמעת בכוחות ולא הוטבעת בשקרים. הצלחת לצלם ארבע גופות של חיילים גאורגים ושתי נשים פצועות אוסטיות? יפה מאד. השגת תמונה מעולה, חזקה, מרגשת. עדיין לא תדע אם צודקים הגאורגים שדיברו על 100 הרוגים או צודקים הרוסים שדיברו על 2000. עדיין לא תדע מה תמונת המצב האסטרטגית, הרחבה. מה שכן, יש לך אחלה צילום. ויופי של סיפור. וזהו, לרוב.

 

מלחמה היא סיפור, ולסיפור, כידוע, יש גרסאות, בין אם הן אמיתיות ובין אם לא. גם צדוק יחזקאלי, שיהיה בריא פעם 2, אמר את זה בטור שכתב ממש לפני פציעתו: אנחנו מתבוננים מהצד על מלחמה לא לנו. לך תדע מי "טוב" ומי "רע" ומי "צודק". כשבתים בגורי פוערים עיניים מאופרות בשחור-פיח במקום שבו היו פעם חלונות, לך תדע. כשהבניינים הבוערים בצחינוולי מעפעפים באדום-להבות במקום שבו היו פעם מרפסות, לך תבין.

 

הרי הגאורגים צעקו: "רצח עם". הרי הרוסים צווחו: "רצח עם". הרי מרוב ראיונות, שפתיו של סקאשווילי הקציפו קצף רב. זו לא מטאפורה, קצוף הקציפו. ומרוב הזעה אל מול פנסי המצלמות דבק שערו למצחו. יש להניח שגם מפחד. אולי הוא נבהל מגדול הצהרותיו על אונס וביזה ושאר זוועות שמעוללים הרוסים בכפרים גאורגים שלווים ושוחרי שלום. ואולי הוא דיבר אמת. לרוב הוא נשמע כמו דמות מציאותית שמחקה פרודיה, ולא להיפך. הזנב כשכש מלשכתו בטביליסי, ואנחנו קשקשנו, לפחות חלק מהזמן.

 

ואולי צריך היה לצפות בערוץ הרוסי RUSSIA TODAY, כדי להבין שפתיים מקציפות מהן.

 

הנה כותרת ששודרה שם: הספינות הרוסיות נעות לעבר חופי הים השחור של גאורגיה כדי "להעניק סיוע הומניטרי". ממש כך.

 

עוד כותרת: הכוחות הרוסים פעולים בתוך גאורגיה "כדי להשכין שלום". מאה אחוז.

 

ועוד אחת: ג'ון מק'קיין האמריקני הוא "מועמד נשכח מארצות הברית". או-קיי.

 

ועוד: ארגון הסחר ה-G8 "זקוק לרוסיה יותר משהיא זקוקה לו". אה-הה.

 

וגם: "גרוזיה (כך במקור הרוסי) התחמשה בשנה האחרונה בנשק שקיבלה מארצות הברית וישראל". הממפ... פה יש בעיה. כי הרי יש בזה משהו, נכון? לא? לא חשוב, במילא אנחנו לא באמת יודעים.

 


כוכב טלוויזיה בירידה

אז מה כן אפשר לעשות? למצוא עובדות ספורות, מקומיות, נקודתיות, להיאחז בהן בציפורניים. ולקוות שאיכשהו, איפה שהוא, מתישהו, הן יתחברו למשהו קוהרנטי. אולי עוד היום, אולי עוד בדיווח הבא שלך. וגם להביא אווירה, תחושה של מקום, מצב רוח. זה לא מעט.

 

ומה עוד אפשר לעשות? להישאר הגון, לצרוח אל הצופים בכל פעם שאתה מזהה גרסה חשודה, ולנסות איכשהו להפריך אותה. להודות מראש בכישלון, כשהוא בלתי נמנע, ולנסות לנטרל אותו, למנוע ממנו להפוך לפרודיה מזעזעת על מציאות אמיתית. לא תמיד אפשר.