קודם כל סליחה על ההיעדרות הארוכה. ארוכה מדי אפילו. מה אומר שיגרום לכם להאמין שהייתי טרוד מכדי לכתוב? שאובמה המציא מחדש את העולם (הוא לא), שאיראן עברה מהפיכה (היא לא), שהכלכלה קרסה (אפילו היא לא), שמייקל ג'קסון היה משוגע (הוא היה, אז מה)? זה לא מספיק משכנע, אני יודע.

 

אז סליחה.

 

ועכשיו לקזחסטן. הייתי שם בשבוע שעבר במשך 3 ימים.

 

פגשתי את בוראט. יש בוראט בקזחסטן. אמיתי. הוא נחמד, אין לו שפם, והוא עובד במשרד ממשלתי. וקוראים לו בוראט. עד כאן מגיע הדמיון לסרט ההוא, ומכאן מתחיל הדמיון לסרט אחר: המופע של טרומן. יותר נכון, המופע של נורסולטן נזרבייב, נשיא קזחסטן. הוא ברא מציאות גדולה כל כך מהחיים, פנטסטית כל כך, עד שאתה, הקטן, לא מאמין לה. משוכנע שהיא מומצאת.

 

ביקרנו בקזחסטן רק בעיר הבירה, עיר גדולה, ענקית, מגלומנית, שמה אסטנה.  אסטנה, שפירושה בקזחית "בירה", הוקמה לפני עשר שנים על ידי הנשיא נורסולטן נזרבייב. היא גם תוכננה על ידו, בשיתוף כמה גאוני אדריכלות כמו קוראקוווה היפני ונורמן פוסטר הבריטי. זה גם נראה ככה.

 

                                  עיר גדולה ואנשים בה מעט

העיר היא הבייבי של הנשיא, שהוא גם שליט יחיד, שלא אוהב אופוזיציה ולא מתרגש ממנה. פשוט כי אין כזו יותר בקזחסטן. הקזחים כולם חוגגים לו ולבירתו יום הולדת באותו יום, בשישה ביולי. לכבוד החגיגות הם הזמינו השנה את הטנור הדגול פלסידו דומינגו לשיר, את שופט הכדורגל הדגול פייר-לואיג'י קולינה לשפוט, ואפילו הידרדרו עד לכדי כך, שהזמינו אפילו אותי. ועוד על חשבונם. רק למען הגילוי הנאות, אתם יודעים.

 

הרבה מאד מרווחי הנפט של המדינה העצומה, שגדולה בשטחה יותר מאירופה, נשפכו לתוך השדרות העצומות של אסטנה, שחותכות זו את זו בדיוק, אבל באמת בדיוק, בתשעים מעלות. וגם לתוך המגדלים, והמסגדים, ומשרדי הממשלה שגובהם עשרות קומות ואת רוחבם לא הצלחתי לתפוס. הכול במימדים אינסופיים.

 

    מסגד נור אסטנה  עץ החיים באסטנה

הכול, חוץ מאנשים. אלו מעטים, כמעט לא נוכחים. אלו מהם שאינם עשירים דיים כדי לגור בבניין מזכוכית מוזהבת או נחושת כסופה, מעדיפים לגור באזור הזול והישן יותר של העיר. המרכז החדש, מסתפק בקילוח דק למדי של פקידי ממשלה תיירים ומדריכיהם המקומיים.

 

"מה זה? מה אנחנו רואים כאן?" שאלתי את ד', עמיתה לעבודה שהייתה אתי שם, אחרי שהעפלנו למגדל מוזהב המכונה עץ החיים. בפסגתו יכולים תיירים מעריצים להניח את כף ידם בתוך טביעת כף ידו המוזהבת של הנשיא. "מה זה??"

 

ד' שתקה רגע וענתה: "אם נתמיד בנסיעה, נגיע בסוף, באופק, לקיר מקרטון ".

 

אני לא בטוח שהיא טעתה.

 

                               

                                                צילומים: דפנה פרבר