Im Ausland

החיים חזקים יותר
 
הוסף לקבועים שלי
רוצים להמליץ על הבלוג? לחצו כאן
קישור ישיר לבלוג
דף כניסה לישראבלוג
רסס


ברוכים הבאים למועדון המעריצים של שמילקיהו!

כינוי: רונן א. קידר
גיל: 45
רוצים מנוי? מלאו כאן את כתובת ה-email שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח
חיפוש טקסט בקטעים:

חפש


פינת החתול


חתול עולה באש?
או שזו סתם הילה של קדוש?


בלוגים חביבים עלי
סינמסקופ
דגש קל
ליבריסטאן
אמיר אור
המתופפת הקטנה
החיים שמתחת לחיים
לדבר את האהבה הטובה
יעל ישראל עושה אהבה
מולטי קולטי - בלוג בישול
עדה
קיטי
Alon's Blog
תירס חם
סיטי בלונד
אדמיאל קוסמן
שירה ומחשבות
עיר מקלט
אני והעיר הקדושה


מורה נבוכים
באופן כללי
מי אני ומה אני עושה בגרמניה
מה אני בעצם מתרגם שם?
איך אני נראה עכשיו (מסופר)
החתול שנותן לי לגור אצלו
על ספר השירים שלי, "סימני נשיכה"
הבלוג השני שלי - מה שהיה מותר
זוטא - אם יש לכם רגע
-
שירים
zuhause
הגבול
חרדה
החומה (טכנולוגיה היא קיר)
היום הקצר ביותר
להיות גרמני (השיר מופיע בסוף הפוסט)
יראת אלוהים
בתוך הראש
מבקרים
שני שירים מתוך 'סימני נשיכה'
-
פרוזה
השואה היתה - פתיחה
עסקי הספרות
Life goes on
פרוטוקול


פוסטים מומלצים מבלוגים אחרים
על הרע שבעשיית הטוב / את תלכי בשדה
כן, אבל לא עכשיו / המתופפת הקטנה
תיאורית המחירים / המתופפת הקטנה
תשוקה היא תשוקה היא תשוקה / המתופפת הקטנה
אלוהים אדירים / miss kitty fantastico
אם הקירות / את תלכי בשדה
ב"נ ומ"מ רוקדות/ החיים שמתחת לחיים
קריאה ב'פרימה'/ורד דור
שנה וקללותיה/ אורי אלחייני
בקבוק מים/ מיכל ברגמן
מהר מהר שלא ייגמר /אסתי
על האומץ/עדה
על הקל והכבד/ את תלכי בשדה
צהריים בטוסקנה/אקס
סוף העולם/ שרה (הקודמת)
משחקים בבננות / אמיר אור וחברים
גברים מתוך קטלוג/ את תלכי בשדה
השתלשלות / אסתי ירושלמי בע"מ
בובת חרסינה / אסתי ירושלמי בע"מ
למה אני שונאת את השדים שבפנים / גן צועני
דו"ח מצב נקודתי - חלק ב' / טרף קל


קטעים לפי קטגוריות


 << יולי 2007 >> 
א ב ג ד ה ו ש
1 2 3 4 5 6 7
8 9 10 11 12 13 14
15 16 17 18 19 20 21
22 23 24 25 26 27 28
29 30 31        

הבלוג חבר בטבעות:
« הקומונה של לי » ±
« ישראלים בחו"ל » ±

ארכיון:

7/2007

פרוטוקול
[הסיפור המובא להלן הוא סיפור די ישן - בן יותר מעשר שנים - שלאחרונה 'גיליתי', שיפצתי וערכתי מחדש. כתוצאה, ייתכן שלא מעטים מכם כבר קראו אותו (או גרסא שלו) בעבר. למי שקרא (ולמי שלא קרא) - אשמח לתשובות לשתי שאלות: האם הסיפור קוהרנטי (כלומר, האם מבינים מה קורה), והאם זה משנה?]






1.

אני יושבת בחדר, מכינה שיעורים, והנמלים מטפסות על פני. כל אחת מהן סוחבת גרגר כאב, שצורב יותר משלי. אני מזיזה את השער מצד לצד ומנסה לכתוב. שומעת ברז מטפטף, נקישותיו גוברות מדי פעם על רעש המערכת של אחי, שמנגנת טכנו. אני הולכת למקלחת ומגלה שהמים קולחים אל תוך האמבטיה. אני שוטפת את הדם מהאצבעות והוא נעלם בחור של הכיור. איפה הנמלים שלי, אני חושבת, נעלמו בדיוק כשסגרתי את הברז.
יום שבת אחר הצוהריים, ריח של קיץ באוויר, מהסטודיו של הצייר המשוגע ברחוב למטה אני שוב מריחה טרפנטין. ויין זול. אני מנגנת באוויר על חליל אפרפר, שהופך לי באצבעות לחצוצרה. אולי אני בעצם מרגלת שמתחבאת תחת שם בדוי בתוך סיפור של מישהו אחר. אני שומעת את עפרה חזה באם. טי. וי., מסלסלת, אבל אני נחנקת.
אימא שלי מתקתקת על הפסנתר. לפני שנתיים התחלתי ללמוד גיטרה ומצאתי את עצמי מגודלת שיער, מתעופפת ברוח. זה התחיל בדיוק אחרי שהצילו אותי מהתאונה, אני זוכרת שעמדתי על שפת הכביש והחלטתי שהפעם אני לא אקפוץ, אבל בדיוק היה אופנוע שעקף משאית גדולה מימין ואני צעקתי לו עצור, אני צריכה לנסוע מכאן, צעקתי לו שיעצור, וירדתי לכביש כשהוא צפצף בדיוק כשהגיע לשם האוטוזבל הגדול, אני לא רוצה לחשוב על זה עכשיו, הפסנתר חורק כמו מכונת כתיבה. אישה מתקתקת על פסנתר, להמציא סיפור. ואני, ילדה, בורחת.
יש משהו חמקמק בקירות שלי. בכל פעם שאני רוצה לחצות אותם הם משתנים, מחליפים זוויות, עוברים לממד אחר. אני מוצאת את עצמי פורצת גבולות שאינם קיימים עוד. סמדר, אני צועקת על עצמי, את חייבת להפסיק. תלכי לרקוד כמו כולם, אולי גם תעשי אירובי. פעם ועוד פעם, אני צועקת על עצמי. תשתקי, אני צועקת, תראי איזה צרות את מביאה.

2.

היא אמרה לי אבא, אני שוב נעלמת, תעשה משהו. אבא, אני הולכת לבקר את רחלי. אבל אבא, הרשית לי לבקר אותה. אתה זוכר, היא אמרה לי לבוא.
היא אמרה לי לבוא. ואני באתי. מה יכולתי לעשות. סך הכל בת 16 וכבר אני רודף אחריה בכל הארץ. התקשרה מקבוץ ליד נהרייה ואמרה לי שהייתה במסיבה, שקר לה ושהיא רעבה, ושהיא צריכה שאני אאסוף אותה בשש וחצי בבוקר מתחנת האוטובוס. ולא לדאוג, היא עם חבר'ה טובים ואין שם סמים.
ואני, איך שאני, מאמין. לקחתי את הפורד החדשה שקניתי לעצמי ולחצתי על דוושת הגז חזק, מה שכל-כך מכעיס אותי אצל כל מישהו אחר. בחמש בבוקר, על גבול הטרוף, עצרתי בצומת רעננה, יצאתי מהאוטו ושאגתי לתוך לאוויר. חצי שעה אחר-כך היה שם הפיגוע אבל אני כבר הייתי בעתלית, וים של מכוניות הקיף אותי בפקק שלא נגמר, ואני קיללתי אותה רגע אחר רגע בכניסה לחיפה, וכל פעם ילדתי אותה מחדש, עד שנהג אוטובוס במסלול השמאלי סימן לי להדליק את הרדיו ולעבור לרשת בית. מה אברך לו, במה יבורך, והבת שלי לא הייתה מלאך.

3.

חסרת מעצורים. שרמוטה. יותר מדי דוחפת את האף. הגענו ביחד לתחנה בבאר-שבע, בדרך לבסיס. היא נישקה אותי לפרידה באמצע הרחוב ואמרה לי, נתראה מחר. הזכרתי לה שאני שומרת והיא אמרה נכון, בעצם, יש לי תור לרופא בגלל הלחץ-דם, ולא רציתי להזכיר לה שהיא כבר סיפרה לי על גידי הפסיכי. אמרתי לה שההסעה כבר יוצאת, תחכי לי במקום הקבוע, אימא מכינה עוגה אז היא תהיה אצל סבתא, והיא אמרה בקול בטוח כל-כך ומשגע, אני יודעת, וגם תודה על העצות, אבל אני לא בשום סכנה, ואת כן. רציתי לצרוח, אבל המפקד אמר שקט ותעבירי לי עוד כוס קפה עם הרבה סוכר, ואמיר גלבוע אמר לי פעם שעוד אהיה משוררת גדולה, אני נשבעת לכם הוא אמר, וזה לא משנה שהוא מת כבר עשרים שנה כמעט. זה לא משנה בכלל.
אני יושבת במשרד ומקללת את סמדר מתוך אהבה, מציצה מדי פעם בין הדפים כדי לראות מתי המפקד יגמור את הקפה ושוב יגיד לי, שולה, תשטפי פעם את המשרד, ואני יודעת שיש לו אישה וילדים ושהוא הופך את התצלום במשרד לצד השני, שלא יראו. הקול בס העמום שלו מנסר לי בתודעה ואני מאייתת יחד אתו פקודה לכל חיילות השדה, משתדלת לשכוח שבכלל קוראים לי איילת, ולא שולה, ושפעם היו לי גומות חן והייתי הילדה הכי טובה בשכונה בקלאס. ולפעמים, באמצע איזה קיץ, סמדי ירדה מהבניין לשחק, ואז עוד לא קראו לה סמדר.

בתמונה שלנו מהבניאס רואים גוש ועוד גוש של שיער רטוב, ואיפשהו אני מדמיינת נשיקה שלה, ויודעת שזה לא פייר, היא הכל לכולם ואני כלום לאף אחד, ואף טלפון מטכ"לי סודי לא מצלצל בשבילי באמצע הישיבה. כל זה קורה רק בגללה. והיא הרי בסך הכל בת 16, והצבא לא יגייס אותה אף-פעם כי הוא מפחד. וגם אני רועדת עכשיו ויודעת בוודאות שהיא שוב לא תלך לגידי הפסיכיאטר, רק תשב שעה ליד הבית שלו, בגן הציבורי, ותתיידד עם פרפר צבעוני, או עם איזה עולה חדש מחבר העמים לשעבר, כמו שאומרים.
בקליניקה של אבא שלה לחיות מחמד תלויה תמונה של סמדר בגיל שנתיים, אבל לי ברור שזאת לא היא. מישהו החליף את הילדות. אתם מבינים, בתמונה הכל נראה תמים אבל אני יודעת שסמדר היא מחבלת מסוכנת מארגון טרור אסלאמי קיצוני שלקח אתמול אחריות על 22 הרוגים בצומת רעננה, אני יודעת אבל היד לא נשלחת לטלפון, אני יודעת ואין לי קשר עם ראש השב"כ, יודעת ועושה ראש קטן ועוד קפה למפקד. ובשבת אני אקטוף כמה פרחים במשתלה של המושב. פרחים בשביל סמדר, לקשט לי את קצה הראש. להיות יפה לעשר שניות, להפסיק לנסות להיות.

4.

בצומת גולני רכב של משטרה צבאית מסמן לי לעצור. הג'יפ חורק לרגע, כאילו לא שימנתי את הגלגל הרזרבי לפני שיצאתי, והשוטר מסביר לי שעקפתי מימין לפני מעבר חצייה וכמעט פגעתי בכלב ערבי שוטה שחצה את הכביש. הסברתי לנהג בקצרה שאני כבר לא חפ"ש ולכן ברור לי שזה חלום. הוא שאל לאן המפקד ואמרתי לחיפה, אנחנו מחפשים ילדה אבודה. פקידה שלך? שאל הנהג ואני נתתי פקודה לנסוע ולא לעצור עד שנגיע לחוף הים והג'יפ יתחיל לשחות במים כמו פיל אפריקאי ענק והנהג יאמר בלופ בלופ בלופ אני טובע המפקד, אל תשכח את המספר האישי שלך. שאלתי אותו למה, אבל הוא כבר טבע מזמן, ובבסיס קראו לזה תאונה.
באמצע הבוקר אני פוקח עיניים, רואה את שולה מתקתקת מכתב לא רשמי, מוזר. אני חוקר אותה בצולבת והקלפים מתגלים. בעשר וחצי כבר מתכנסת ישיבה מיוחדת לדון בעניין ויוסי מציע שאני אסע מייד לצפון למצוא את הילדה. מתארגנת חוליית חיפוש בראשות ריכטר. הוא ייסע לקיבוץ, שם נראתה לאחרונה. אבא שלה כבר נמצא אצלי במשרד, מסביר שהוא נתקע בפקק ליד עתלית והיה בטוח שהיא הגיעה לביה"ס בכוחות עצמה, אבל גם שם לא ראו אותה ורק שולה אולי יודעת את האמת. שלחתי אותה למחלקת טיפול בהלם ואת הנהג שלחתי למות בים התיכון, הרי אני יודע שהכל בתוך חלום ושום נזק לא קורה אם מישהו מת. כולנו נתעורר בסוף ונשכח.
אתה רושם, נהגוס? אם סמדר תגיע, תודיע לה שאני לא נמצא. יצאתי לחפש אותה, מדעתי יצאתי בשביל להרגיע את האימא שלה, ניגנתי בשבילה על הפסנתר, אצלם בבית, אתה יכול לרשום. תספר לה שהתאהבתי ממבט ראשון. ספר גם לשולה, הפקידה שלי, ספר לכולם שגם לי יש שיר כאב פרטי עכשיו, כשכל הצבא מגויס לחפש אותה והיא הרי אף פעם לא תהיה חיילת.
בוהה מחלון הבסיס, מחפש את ההרים של ירושלים. אם אשכחך.

5.

ואת, את הרגת אותי. בתמימות שלך. בכאילו-תמימות. התחלת לנגן בגללי, באמת. אפשר לחשוב ששני שיעורי הפסנתר שלקחת לא היו רק בשביל שנקנה לך גיטרה ותוכלי להיות שוב במרכז. ואת אומרת לא, למה את מתכוונת, אני בסך הכל ילדה שקטה שעושה שיעורים כמו כולם. ואת לקחת את הסיפורים שהכתבתי לך, לקחת אותם וכתבת משלך. כל הזמן להיות במרכז. הכי באמצע. אי אפשר להוציא אותך מהגרון.
שיחקתי בך, אני מודה. היית נשק יעיל עד שהפכת אותי לנשק שלך. ואני הייתי בטוחה שאת הולכת לאיבוד, כמו ביום שקפצת לכביש ואני הסעתי אותך לבית החולים ובדרך כבר חשבתי, למה יעקב לא פה? ואיך הוא שוב מתחמק מהאחריות שלו, איך, יש לו ילדה פסיכוטית ממני ומשפחה נורמלית ממנה, אז איך הוא לא מתבייש, ככה לא להגיע. ותומר, תומר יושב לידי וממלמל שירה מודרנית, ולי נמאס משירה מודרנית. ילד מוזר תומר, חי בבית של זכוכית אבל לא מפסיק לזרוק אבנים. ואני חוטפת מחשבות, לוקחת מאנשים מלים לקול שלי, מחפשת איך לנשום בין הריצות, אני -
הגעתי לחדר המיון בעשר דקות בדיוק ושאלו למה לא הזמנתי אמבולנס, ומייד אמרתי משהו היסטרי מ"סלסטה" של אתמול, ונכנסתי למשפט כזה מסובך שהפקיד איבד אותי כבר אחרי שלוש מלים ואמר בסדר טוב טוב טוב לא חשוב תיקחו אותה כבר. ואת עם פנים של מלאך מודבקים על הפנים שלך, את לחשת לי אימא אימא הרוכב אופניים רצה לקחת אותי מפה, זה מה שהוא רצה, ותומר כבר החליף קצב ונראה בטראנס, כאילו זה לא מעניין אותו בכלל, ויעקב, הוא לא היה שם, למרות שהוא תמיד היה בא לקחת אותך, עם האוטו הענק ההוא ממועצת הלול. ופתאום הייתה לו פורד חדשה שהוא קיבל מהפוסטמה ליומולדת, ואת היית ליד נהרייה וגם בבאר שבע ובכל מקום ואז לא.

כשהשוטר בא להודיע, כבר היה לי ברור. הייתי צריכה לדעת בהתחלה, שלא הבנתי אותך, את הקיום שלך. סידרתי לך בית סוהר בלי סורגים, שרתי לך, עופי ציפור קטנה, אבא יבוא לאסוף אותך. ועכשיו צעקתי יעקב יעקב, בפעם האחרונה, ותומר הסתכל עלי בזעם, בכעס של משהו שלא מסתדר אצלו, ורק השוטר שבא אלי ידע הכל, יותר ממני. הוא ידע לנגן את השיר שלך על הפנתר.
כן, ילדה. כן, אהובה. אני יודעת שמגיע לי. יודעת שהחיים הם מלחמה, שבה הקרבנו זו את זו. שתינו סבלנו, אבל את השארת אותי מאחור, פצועה בשדה הקרב.

6.

היא הייתה בסככול ילדה, בסך הכל כלום. לא הייתי זוכר אותה בכלל, רק שהאור התחלף ברמזור ולי היה משפט זן במוח והיא הושיטה את היד מהר, כל-כך מהר, כאילו ניסתה לחטוף משהו שהיה בכביש. ואני נזכרתי. היא עוד לא הייתה אפילו בת ארבע-עשרה, בגינה ציבורית, ברמת-גן, על הנדנדה הכי קטנה שעדיין התאימה לגופה. היא הייתה לבנבנה, חלקה ופשוטה, מחכה לפסיכולוג שלה. קראו לו גידי, אם אני לא טועה.
היא עשתה בי מעשים שאני לא קורא להם מגונים אבל יהיו מי שיקראו. קראתי לה בשמות, היה לה רגש למלים, והיא אהבה את הפחד ואת הקללות ואת הצעקות שהטחתי בה. שבועיים היינו ביחד, בעיקר בלילות. היא אהבה את הלילה. אני זוכר איך אהבה אותי בלילה האחרון. איך שכמעט אהבתי אותה. אבל היא קמה והלכה כי הייתי טוב מדי בשבילה. אולי אני לא הדרך שלה, לא הטאו.

לא, היא לא נגעה בחשיש וגם סיגריות לא. אפילו כוסית שאחרי לא שתינו. אתם יכולים לעצור אותי, אבל תדעו שככה זה תמיד בתל-אביב. זיון קל, זיון קשה ועוד סיבוב על האופנוע. ואז, אחרי כמה חודשים, היא סימנה לי לעצור ואני חייכתי והאוטוזבל בא במהירות ומרח אותה כמו פנקייק על הכביש.
אני לא זוכר יותר. זאת לא אשמתי. שום דבר אמרתי.
לפי הזן אף אחד בכלל לא יכול להיות אשם.

7.

גידי?
גידי אתה שומע אותי, גידי?
אל תתחבא מתחת למזכירה האלקטרונית, גידי. אני יודעת שאתה משוטט בבית, בטוח לחלוטין שנכשלת. אני רואה אותך מול העיניים, הולך מצד לצד בסלון ונלחם בדרקונים בלתי נראים. תרחם על עצמך גידי, תפסיק לרדוף את השדים.
אתה שונא כשאני אומרת לך להירגע. אתה פרא אציל, מתופף ארוך שיער של להקת רוק ופסיכולוג בשעות הפנאי. אני יודעת גידי. כשהתחתנתי אתך הוקסמתי מהעוצמה שבה לקחת את הדברים הכי פשוטים. כל יום היה עוד ג'ונגל לחצות. כל אדם שהכרת נעשה לאמזונס שלך. רק לצאת ולשחות. כן, אני יודעת שהיא אחרת אבל מה יכולת לעשות? היא הציתה וכילתה אותך כמו גפרור. אני יודעת את האמת גידי, שיהיה לך ברור.
גם כשהיינו ביחד לא יכולת לשקר. זה חלק מהזרימה שלך, תמיד עד הסוף. גידי, הטייפ של המזכירה שלך ייגמר אבל אני לא מתכוונת להפסיק. אתה יכול לנתק את הטלפון מהשקע ולנהום כמו חתול מיוחם. היא לא תחזור. ואני יודעת שהיא הייתה היחידה מכל המטופלות שלך שלא הסכימה, היחידה שלא נתנה לך לסגור בעצמך את הסדקים. אז מה. עזבת אותי בגלל שהבנתי יותר מדי, ולא נתתי מרחב לתקווה. עזבת אותי והיא עזבה אותך. המשטרה מחפשת אותך גידי, אבל אני יודעת שהיא לא הופיעה לפגישה האחרונה. אם אתה מתחבא אז צא כבר. שום דבר לא קרה.
לקח לי הרבה זמן אחרי הפרידה להבין שזו המלחמה שלך, הדרך שלך להפגין שהיית פעם חי. פה, בעולם הזה, אנשים נסחבים כמו סמרטוטים יבשים ממקום למקום, ואתה רצית לסחוט מהם את טיפות הדם האחרונות ולהאכיל את האריה שלך. אני יודעת. אבל זה לא משנה. אתה כל-כך שבוי בתוך החלומות שלך שלא חשבת אף פעם שיש גם מציאות. לא כולם סמרטוטים, גידי, הגיע הזמן להפסיד.
גידי, אני מתחננת, אל תצא לחפש אותה. זה לא אומר שום דבר. אני עדיין אוהבת אותך, אתה שומע? אז בגדת בי. גם אני בגדתי בך פעמים רבות, ובכיתי לתוך הפיז'מה שלך מייד אחר-כך. ולפני כן, ותוך כדי. אני עדיין אוהבת, אז מה? בגדתי בך בראש, במחשבה. גידי, אני יודעת שאתה כבר לא שומע, אבל אולי אתה קולט.
אתה הולך ומשתנה, גידי, הולך ונעלם לתוך איבוד.

8.

[קול גס, חזק] :" ... אני .... זאת אומרת ... הצעתי לה סיגריה, מנתול, אבל היא לא לקחה. צחקה לי בפנים, הילדה. אני רציתי .... לתת לה אגרוף כזה, שתשכב, ותשתוק כבר, ותפסיק כבר לצחוק ככה. רציתי להגיד לה תשבי ותלמדי את החיים. היה לה גוף משגע, הלוואי עלי אחת כזאת [שיעול] ... סליחה ... היא ... איך לומר ... תקעה לי סטירה, כמו שאומרים, מצטלצלת ...."
[קול שני, סמכותי]: "ואז?"
[רעשים עמומים בטייפ, אפשר לזהות צעקות, קולות, בכי, סירנות עולות ויורדות. על כולם מתגבר קול דק שחוזר בצעקה 'כולם למקלטים, כולם למקלטים'. הקול נקטע. משתרר שקט שנמשך 40 דקות, עד לסוף הצד]

9.

כשכופלים שברים צריכים להתרכז. לא לאבד את קו המחשבה שבין המונה למכנה. תמיד להסתכל. מצד ימין יש מכונית, אסור לחצות את הקו. הוא מפריד בין עליונים לתחתונים, בין אלו שנולדו מתחת לסימן לאלה שמעליו. פלוס ומינוס. סימנים.
אני לא מסוגל להביט בשיעורי הבית בלי לסדר אותם, אלו לשם ולאלו לפה. אבל עכשיו הם לא מסתדרים. לא מספרים. הם משהו ששייך למורה לספרות, אולי גם לסמדר. אין בהם קצב, אין קו מפריד בין מחשבה למחשבה. במחברת שלה כתוב שיר שאני בכלל לא יודע למה זה שיר. כתוב שם אם יראוני אבן ואומר אבן יאמרו אבן. אני אומר זה ברור. אבן היא אבן וזהו. אבל שתי שורות אחר-כך זה חוצה את הקו. אם יראוני דם ואומר דם יאמרו צבע. זה חסר היגיון. זה לא מובן. למה הם אומרים את כל הדברים האלה לסמדר. למה היא אומרת שהיא נחנקת דווקא כשהחלון הגדול פתוח ונושבת רוח מהים. למה היא קוראת לכל מיני אנשים מתוך שינה. למה היא מחבקת כל-כך חזק.
אני עומד על הקו, צועק את הסכום הנכון, אבל אף אחד לא מקשיב. מחכה, כל הזמן, לרגע שתראה לי דם, שאוכל להגיד לה דם, דם. דם ולא שום דבר אחר.

10.

זה קורה הרבה בחבר'ה, אני מניח. לי בכל מקרה זו הייתה פעם ראשונה. הבאנו כריות וסידרנו אותן בבית-הילדים, שלכולם יהיה נוח. הכרתי אותם דרך שוקי, שהיה מדריך שלי בתנועה, ובטיול אחד לים המלח, כשכולם השתעממו, הוא פתח חבילה של קלפים משונים עם ציורים והסביר שזה טארוט ועם זה קוראים את העתיד. בקיצור, צחוקים ושיגועים ושאר בלגנים. הוא עשה כמה פתיחות בקלפים וכולם השתעשעו, אמר למרינה שהיא לא משוחררת מספיק והבנים צחקו. אני לא. אני יודע שהעסק הזה רציני.
באתי אליו אחרי הטיול ושאלתי אם הוא מכיר חנויות לדברים האלה. הוא אמר שידידה שלו עובדת באחת כזאת, בירושלים, בפסז'. ככה הכרתי את שירה, ואחר-כך, בסיטואציות שונות, את כולם: אמיר, העתודאי הגבוה; יוספה, הסטודנטית הביישנית למשפטים, שתמיד נראתה לי דתייה אבל היא לא; דנה הפרובוקטיבית מראשון; רחלי, מאותו קיבוץ ליד נהרייה שבו התכנסנו באותו יום; וכמובן, סמדר. היו עוד, אבל הם הופיעו רק מדי פעם ולא הזכירו שמות, ואני הייתי עסוק מדי בעצמי מכדי שאתן לאמיר ושוקי את ההזדמנות לעדכן אותי. הסתפקתי.
רק על סמדר רציתי לדעת הכל ודווקא עליה לא היה לאף אחד מה להגיד. או שפתאום לכולם היה מה לספר ובדרך כלל אותו דבר. הם התייחסו אליה באותה פתיחות סלחנית שהייתה להם כלפי כולם, קיבלו את הבי-סקסואליות שלה ואת "חיי הטרמפים" באותה הבעה משועשעת שבחבר'ה שלנו הייתה שמורה לחדשות על החברים של מרינה. בשבילם זה היה "חומר", ביטוי שהכיל כל דבר שניתן לכתוב עליו. אני מניח שבגלל זה הם התחילו עם הסיאנסים, כדי להוסיף עניין לכתיבה שלהם. טיפשי. טיפשי ומסוכן.
אבל סמדר לא. היא באמת חיפשה שם משהו, ובשבילה הכל היה ברור. שנאתי אותם. הם ניסו להכניס אותה לעניינים, להפוך אותה לאחת משלהם, והיא התנגדה. יותר נכון, היא התעלמה. כל הבנים התאהבו בה בזה אחר זה, אבל היא התייחסה אליהם כמעט בבוז. אולי זאת הייתה הנקמה שלה, להשתמש בכוחות שלהם בשביל לקבל את התשובות שרצתה. אולי היא קיבלה אותן באותו לילה, ובגלל זה הלכה.
כשהיא קמה רציתי לרוץ אחריה. ידעתי שהיא לא תחזור, והייתי חייב לטעום מהסוד שלה. היא קמה בשלוש בלילה, שברה את הכוס, ורצה בטירוף אל תוך החושך. זאת לא הייתה הצגה. חיפשתי אותה בכל הקיבוץ, אבל היא כבר יצאה לכביש, שם מצאתי חבורת ערסים לא במיוחד נחמדה. דיברתי אתם. אחד מהם חטף ממנה כנראה סטירה. יכולתי לדמיין לעצמי את ההצעות המגונות שלהם ואיך סמדר הגיבה. כמעט חייכתי. היא יכולה לדאוג לעצמה, הרגעתי את עצמי, אבל היה לי צורך נואש להצטרף, לעבור דרך שמשת הפלסטיק אל הצד השני של החלון. על שפת הכביש לשום מקום נפלתי על ברכי, כבר מתגעגע אליה.
ידעתי שהיא יכולה להשליך את עצמה למקומות אחרים, להופיע ברחובות חשוכים וריקים, בתמונות מלפני חמישים שנה של הוורמאכט הצועד על פראג. שנינו חיפשנו את הסוד, אני יודע, אבל הכל נמצא בקלפים שהיא לקחה אתה, אלו שאף אחד לא ראה. לכל חפיסה יש משמעות שונה, אתם יודעים, תלוי מי הצייר ומה הכוונה. את שלה ציירו במיוחד, ואני הצצתי בהם בדיוק פעם אחת והזדעזעתי עד שממש שכחתי הכל, פרט לדבר אחד: ברוב חפיסות הטארוט שהיכרתי, קלף המוות הוא רק שינוי. בחפיסה של סמדר, כל שינוי היה מוות.

11.

סחה. תביא קפה, נשתה. תביא גם עוגיות, אם כבר. עם כל השמן הזה מסביב צריך שיהיה גם אוכל בבית, לא? תביא, תביא, נשתה קצת, נרגע. מהחלון שלך רואים נוף יפה, אני אומר. אין לנו דברים כאלו בתל-אביב. שמה אתה צריך לקבל השראה מכל חוט חשמל בחלון. או מבחורות יפות. אתה יודע על מה אני מדבר כשאני מדבר על בחורות, ציון?
או שאין בחורות יפות בחיפה, אני ממשיך, וציון לא עונה לי. גם לא שותה מהקפה או מהעוגיות. לי בתל-אביב הייתה אחת אשכרה מדהימה. רצתה שאני אצייר אותה בכל מיני פוזות משונות. פעם הביאה לי חליפה של מלאך המוות, קומפלט עם המגל והכל, ואמרה לי תצייר. אמרתי לה מותק, מוות לא הולך עם הלחיים האדומות שלך, תפוח שלי. אז אתה שומע ציון, מה היא אומרת לי?
אף מילה. אף מילה מציון, אף מילה מהילדה. רק חוזרת עם פנים לבנות כמו סייד בלילה. עושה את ההצגה. אני מצייר, אחר-כך נותן לה לעשות את שלה. עדיין עם הפנים הלבנים. זה מעביר לי צמרמורת אבל לגוף שלי זה עושה רק טוב. ציון נמרח על הספה שלו כאילו נגמר לו האוויר. דחילקום ציון, תקום. נמאס לי לחפש שוב את המספר של מד"א חיפה. דחילקום ציון, תקום בקשה, אתה הורס לי את הסיאסטה.

12.

רב-פקד מיכאל ריכטר. משופם. דאוג. אינטליגנטי. משהו לא בסדר. מבט חטוף למראה, ולחזור על הרשימה. משופם. דאוג. למה דאוג? זה לא מתאים לי אדוני. זה לא במקום. ננסה שוב. רב-פקד מיכאל ריכטר. סא"ל במילואים. משופם. אינטליגנטי. רהוט. ככה יותר טוב. הגיע זמן לצאת לעבודה.
נעלמה ילדה. אין פשוט מזה. החקירה מנהרייה מגיעה על קלטות. היו קטיושות. יש הפסקות בחקירה. בשעה שלוש וחצי יוצאת ילדה לכביש הראשי. שני בחורים, מוצא מזרחי, מתפתחת קטטה. היא עולה על המכונית הראשונה שעוצרת. לכיוון צפת. רכב צבאי אומרים הבחורים, לא קל להוציא מהם עדות.
עובדה: בשבע בבוקר עולה ילדה על אוטובוס מירוחם לבאר-שבע. עם הילדה, הפקידה שולה. תיקון, הפקידה איילת. השתיים נפרדות בבאר-שבע, בנשיקה. הבהרה: לשתיים מערכת יחסים לסבית. הילדה אמורה להגיע לבית הפסיכיאטר שלה. גידי. הבית ברמת-גן. הפגישה בתשע. באותו בוקר מתבצע פיגוע בצומת רעננה. יש פקקים רציניים.
עובדה: הפסיכיאטר נעלם. מאותו יום אין איש בבית. הוא לא עונה לסלולרי. המזכירה האלקטרונית במרפאה מסבירה שהקסטה מלאה. טכנולוגיה מתקדמת. הבהרה: הפסיכולוג נחקר בחשד לקשר מיני עם מטופלות. גרוש ללא ילדים. עדיין אין קשר בין האירועים.
גופת הנערה נמצאה ביער ביריה בשעה אחת אחר הצוהריים. משטרת צפת. גששים שחיפשו רמזים למסיבות אסיד. על הגופה לא נמצאו שרידי סמים, רק כמה דפים מצוירים. צבעי שמן. לא חשוב. רק אחרי עשרים וארבע שעות הוכרז חיפוש. המפקד עלה את ההקשר. רב-פקד מיכאל ריכטר הופקד על הנושא. זה אני. רב-פקד ריכטר מאבד לאט את השפיות.
הפתולוג קבע שהיא מתה לפחות עשר שעות. כלומר, מאז שלוש. יש לנו עדויות שבאותו רגע ממש היא עלתה על אוטו צבאי. הנהג אותר. דני. הוא הוריד אותה בכניסה לפיקוד. בצפת. ארבע בבוקר. היא אמרה שיאספו אותה.
משהו לא מסתדר. רב פקד מיכאל ריכטר במסדר מול המראה. דרגות מצוחצחות. מדים מגוהצים. דם מהאף. נעליים טיפ-טופ. סמל חי"ר. ורידים בצוואר. רב פקד מיכאל ריכטר על הרצפה. רב פקד מיכאל, רב פקד ריכטר, רב פקד, רב.
מחשבה אחרונה: הייתי רוצה להיות.

13.

"ניתן לאבחן אצל הפציינטית אישיות מפוצלת בדרגה גבוהה, אך למעשה מצבה מסובך הרבה יותר. מדובר בהפרעה ייחודית, המלווה אותה מגיל צעיר, והתחזקה לאין מונים בעקבות טראומה שעברה - תאונת דרכים שקרתה לפני כשנתיים. נראה, כי הפציינטית מפנימה את המוות לתוך עולמה היומיומי, ומשתמשת בו כמקור כוח .... אפשר כמעט בוודאות להסיק כי המשך תהליך זה יוביל את הפציינטית לנטיות אובדניות נחושות בדעתן שלא למטרות השגת תשומת לב כי אם כאות השלמה של המעגל הפסיכוטי שהחל באותה תאונה.....
.... האובייקט מתייחסת לחייה הנוכחיים כאל אשליה בלבד, וטוענת כי היא-עצמה - על כל חלקיה - הנה המציאות היחידה. לטענתה, היא משליכה דמויות למקומות אחרים באמצעות הכוח התת-מודע, וכך מצליחה להימלט מן העיקרון הפיזיקלי האוסר הימצאות אותו גוף בשני מקומות בבת אחת ..... הנערה מבריקה, ללא ספק, ועולם הדמיון שלה עשיר במיוחד....
.... לבקשתי הציגה הנערה בפני את מקור הכוח אשר, לכאורה, מאפשר לה לנוע בזמן ובמקום.... מדובר בחפיסה לא גדולה של ציורי שמן רבועים המציגים את הנערה במצבים שונים, מהם שופעי מיניות ועוצמה ומהם חסרי רגש לחלוטין .... כשביקשתי להשאיר בידי את הציורים על מנת לבחון אותם, השתמשה הילדה באלימות מילולית ופיזית על מנת להוציאם מידי ולהימלט מן המקום. עתיד המשך הטיפול איננו ברור..."

[מתוך הערותיו של דוקטור גידי שביט, פסיכיאטר מוסמך, לגבי תיק
מס' 666/45: "המקרה המוזר של נערת הקלפים", אפריל 95]

14.

עמדתי בכניסה לצפת, עיר המקובלים. נותרו עוד שלוש שעות, ואני כבר הייתי שעה במינוס. האוויר נעשה קר. נכנסתי ליער ופשטתי את הבגדים. הנחתי את הקלפים לצדי. אם החישוב נכון הם יבואו לקחת אותי עכשיו. ארבע וחצי בבוקר, אני מנסה להיזכר בשיר שיתאים, נזכרת רק בעקדת יצחק. הנני, אמר אברהם לאלוהיו. הנני, אומרת אני. אני חיה כבר ארבע מאות שנה והגיע הזמן שכל זה ייגמר. מאז שפגעה בי המשאית אני מתכוננת. וגם הם. ג'מעי עבד-אל-נאסר פוגש אותי עכשיו בקלקיליה, מקבל את המטען, מכין את התרמיל. בין עשרים ושניים ההרוגים יהיה נהג משאית אחד. מגיע לו.
אני מודעת לכל מה שזה אומר: בגידה, במודע, בעם ובארץ שאני אמורה להרגיש אליהם שייכות. לא איכפת לי. אני חזקה, ועדיין מחכה להם. במשך שנתיים האמנתי במסירות, ידעתי שאני לא משוגעת. למרות מה שגידי הפסיכי אמר. אני נזכרת בו, והוא יוצא מבין האורנים. מפתיע. הוא גבוה ותמיר כמו תמיד, ויש לו אקדח. איך הוא הגיע לכאן. הוא משכיב אותי על האדמה. אני לא יכולה לעשות כלום, אני כבר מתה יותר משעה. למה, אני חושבת. יש לי זמן. הוא מפשק את רגלי לשני הצדדים. גופי קר, ואני מבינה.
הכל נכון. הכל נגמר, אבל הכל נכון. גידי עקב אחרי ומצא את הפתח שדרכו תכננתי לברוח. במקום לטפל בי, הוא יבוא איתי. הפיגוע ייצא לפועל, את זה אי אפשר לשנות, אבל אנחנו שוב מתחילים מחדש. עוד ארבע מאות שנה בג'ונגל המטורף הזה. גידי יורה באיילה וממצה את הדם לתוך סדין לבן. אני בוכה. בטקס הזה כולם מפסידים וגם הוא יאבד משהו יקר. הוא ניגש ומחבק אותי בחוזקה.
השעה חמש, הזמן קפא, השערים נפתחים לקראתנו.
אנחנו המוות והלידה. האדם והחיה. וזה סיפור אהבה.




"אם יראוני אבן, ואומר אבן, יאמרו אבן.
אם יראוני עץ, ואומר עץ, יאמרו עץ.
אם יראוני דם, ואומר דם, יאמרו צבע.
אם יראוני דם, ואומר דם, יאמרו צבע."

[ אמיר גלבוע, "בעלטת"]



נכתב על ידי רונן א. קידר, 4/7/2007 13:43, ושייך לקטגוריות סיפרותי, אמנות
3 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי     לקטע הקודם     לקטע הבא     לבלוג המלא
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-6/7/2007 09:36



45,905
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לרונן א. קידר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על רונן א. קידר ועליו/ה בלבד