בלוגים קרובים  בר קבועים  הוסף לקבועים שלי   שלח המלצה לחבר   הפורום
משלוח תמונות לסלולר   קישור ישיר לכאן   דף כניסה


אריזה משפחתית

5 נפשות (בלי החתולה) עוברים 9747 ק"מ (בדיוק!) ממזרח למערב.
12/2017

שימור הבלוג של האורזת

את הפוסט הזה, שנשאר בטיוטות, כתבה האורזת ב-3 בינואר 2011, שבועיים בדיוק לפני שהתגלה הסרטן שלקח אותה. 

 

הבלוג המופלא שלה ישמר ב-orezet.wordpress.com - אם הוא מוגן סיסמא כיתבו ל orezetisra@gmail.com

 

האורז

 

 


 

התגעגעתי. אז באתי.

 

המון זמן עבר. המון המון זמן. 

יותר משנה. 

למה באתי? לא יודעת. אולי כי חברות שעברו לאחרונה לארה"ב התחילו בלוגים משלהן, ומשהו בחדוות הכתיבה ההתחלתית שלהן גרמה לי געגוע. אולי מתוך procrastination מוחלט (אין לזה מילה בעברית, וגם לו היתה כנראה שכבר לא הייתי זוכרת. אני מרגישה - כמעט בתחושה פיזית ממשית - איך העברית שלי הולכת וזולגת, הולכת ונעלמת, הולכת ורזה). אולי סתם, כי בא. אולי. 

 

מה נשתנה? 

הרבה, ולא הרבה. 

אנחנו עדיין כאן. בארה"ב. הגענו לשנתיים, בינתיים עברו כבר ארבע וחצי. ועוד היד נטויה. 

אבל הגיע הזמן להחליף את כותרת המשנה - החתול (לא, הוא לא חתולה) שוב איתנו. כן, מתחתיות פחי הזבל של השרון המהביל, שודרג השונרא למעמד אזרח אמריקאי מן המניין. כעת הוא שולט ב-pledge of allegiance ומנמנם היטב מול משחקי פוטבול, כך שכנראה ההגירה שלו הושלמה. 

הילדים כבר מדברים - איתו ואיתנו - עברית מגומגמת ובעיקר אנגלית (למרות מלחמת חורמה - כושלת - שלנו לשימור העברית). גם אנחנו, כאמור, מאבדים את העברית שלנו בהדרגה. 

אנחנו מסתכלים לעתיד ותוהים היכן הוא יהיה. פעם החזרה לארץ היתה ברורה לחלוטין. נוסעים, עושים מה שצריך, חוזרים. יהיה בסדר. 

למדנו בינתיים קצת. על עצמנו ועל העולם. למדנו שאפשר לעבוד בעבודות מהנות בלי להשתעבד. גילינו את החדווה שבזמן של פנאי וזמן של משפחה. גילינו שיש מקומות שבהם לא צריך לומר תודה בבוקר על עצם העובדה שהם מוכנים להעסיק אותך. שמכירים בערך שלך כאדם, כעובד, מהפרטים הקטנים כמו חדר ושולחן, ועד לגדולים יותר. ובעיקר - התמכרנו לשלוות הפלסטיק. ליכולת לחיות בלי דאגות יומיומיות (כי, בינינו, את מי מעניינת הפוליטיקה המקומית על שחיתויותיה?) ולשלווה הפרברית המנומנמת. 

נכון, זה לא חתרני ונועז. זה לא בועט, אורבני ומרגש. 

זה נוח. 

זה נעים. 

ובינינו? 

אנחנו מעולם לא היינו חתרנים, אורבניים ונועזים. תמיד היינו סוג של פרברנים. 

 

אבל במקביל למדנו גם על כוחו של געגוע. על חשיבות המשפחה המורחבת לחיינו, לחיי הילדים.

על הקושי שבמרחק. על הפחד המשתק משיחת הטלפון שמגיעה באמצע הלילה (עוד לא הגיעה. תודה לאל. אבל היו לנו "חזרות" לכך). 

למדנו על מידת התלישות שמרגיש אדם כשמקום מסוים הופך למרכז חייו, אבל לא היה כזה קודם לכן. על ההבדל בין חברים לבין מכרים, ואיך בגיל מסוים, במקום מסוים, בקונטקסט תרבותי מסוים, הרבה יותר קשה להפוך אנשים ממכרים לחברים. על כך שחברי העומק, אלה שאנחנו קשורים אליהם בנימי נפשנו, נמצאים בארץ (חוץ מאלה שזולגים אט אט לכאן... והם הולכים ומתרבים). 

למדנו גם על עצמנו. 

על חוסן ועל יכולת התא המשפחתי שלנו. על דברים שבהם אנחנו טובים וכאלה שפחות. אנחנו לומדים כל הזמן. 

 

וכשלעצמי, גיליתי שיש דברים שאני אוהבת לעשות. 

ואת אותם דברים אני מסוגלת לעשות הרבה ובהנאה, גם בסופי שבוע ולא רק בשעות העבודה. זה גילוי חדשני, מרעיש אפילו, עבורי. מעולם לא עבדתי בעבודה שאהבתי. היו נסבלות יותר ופחות, היו תקופות טובות ורעות. אבל באמת לאהוב את העיסוק נראה לי כמו פריווילגיה של אחרים. לא שלי. אז הנה. קצת מאוחר, בגיל מבוגר, מצאתי. 

אני אוהבת את המחלקה שאני נמצאת בה, את התחום, חלק גדול מהאנשים בתחום. זה מרתק ומעשיר אותי - ובמידה לא מבוטלת אני חושבת שזה משפיע גם על מי שאני מחוץ לשעות העבודה. 

אלא שגם זה יגיע עוד שנה-שנה וקצת לכדי סיום. ואז אצטרך לחפש מחדש. כאן ובארץ (אין הרבה אופציות בארץ. מצד שני, גם באיזור שבו אנחנו גרים האופציה העיקרית היא זו שבה אני נמצאת כרגע ובה לא אוכל להשאר מטעמי מדיניות מוסדית). קשה לי לחשוב על השינוי הדרמטי הצפוי. 

אז אני מדחיקה. 

הדחקה זה תמיד טוב. 

ולהנות ממה שעושים תוך כדי ההדחקה - עוד יותר טוב. 

 

אז איפה אנחנו? 

שם וכאן. 

או לא שם ולא פה. 

כרגע, אנחנו כאן. 

כרגע, זה מה שנכון.

 

לא חושבת שהפוסט הזה הוא פוסט מרעיש אמות סיפים. 

סתם עדכונצ'יק. קטן כזה. לא מחייב. 

כי התגעגעתי. ובאתי. 

לקצת. 

נכתב על ידי אורזת, 16/12/2017 23:56
1 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של ג'וליאנה ב-17/12/2017 11:17




דפים: 1  

החודש הקודם (5/2009)  
18,444
כינוי: אורזת
גיל: 47

ICQ:


מצב הרוח שלי:

מלאו כאן את כתובת ה-email שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח
הצטרף כמנוי SMS
בטל מנוי SMS

RSS (הסבר)

 << דצמבר 2017 >> 
א ב ג ד ה ו ש
          1 2
3 4 5 6 7 8 9
10 11 12 13 14 15 16
17 18 19 20 21 22 23
24 25 26 27 28 29 30
31            

ארכיון:

חיפוש טקסט בקטעים:

חפש
חלון מסרים:
הוסף מסר

הבלוג חבר בטבעות:
« הלסבלוגריות » ±
« ישראלים בחו"ל » ±





מקומות בהם היינו ועוד נהיה
הפארקים של המערב
הקרולינות של הדרום
מקסיקו - בחודש הבא!
ניו יורק
עמק השנאנדואה
פלורידה ודיסניוורלד
צפון מערב
קנדה


קוראת
Mezzo Mom
אדווה לוטן
אופה קטנה
אזמרלדה
אמ"ט
אמלש
ג'וליאנה
גנצו
דרורית (וה-33)
הצדקת
הקודמת
חבצלת
חלי
יונת
לי
מאזינה ברקע
מומו
מיכליקה
מיק
נוריקו
נינה
עדי
פוסי
קיטי
קרי וביג
קתרינה הגדולה
רונן
שלומית
שמנת
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לאורזת אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על אורזת ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2006 © נטוויז'ן בע"מ
עיצוב: איה