בלוגים קרובים  בר קבועים  הוסף לקבועים שלי   שלח המלצה לחבר   הפורום   קישור ישיר לכאן   דף כניסה
החיים שמתחת לחיים

נפשי נפגעה כריאותיהם של מלטשי יהלומים; נפלאים וקשים ימי חיי (יהודה עמיחי)
 
כינוי: לי עברון-ועקנין
גיל: 44

ICQ:
מלאו כאן את כתובת ה-email שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח
הצטרף כמנוי SMS
בטל מנוי SMS

RSS  (הסבר)

 << אוגוסט 2006 >> 
א ב ג ד ה ו ש
    1 2 3 4 5
6 7 8 9 10 11 12
13 14 15 16 17 18 19
20 21 22 23 24 25 26
27 28 29 30 31    

ארכיון:

חיפוש טקסט בקטעים:

חפש
חלון מסרים:
הוסף מסר

הבלוג חבר בטבעות:
« בלוגרוטיקה » ±
« הקומונה של לי » ±
« מועדון קריאה » ±





יסמין (סיפור)
יסמין (אגדה בהמשכים) (1)
יסמין (אגדה בהמשכים) (2)
יסמין (אגדה) (3)
יסמין (אגדה בהמשכים) (4)
יסמין (אגדה בהמשכים) (5)
יסמין (אגדה בהמשכים) (6)
יסמין (7)
יסמין (8)
יסמין (9) - אחד לפני האחרון.
יסמין (חלק אחרון, ולפניו לינקים לסיפור כולו)


פינת שיר
חלפי - (מריחות האביב נבוכות, דמי)
פינת שיר: קרם רגליים מטוסקנה
פינת שיר: איני רוצה להלשין אותה. "אושר"/ מאיה בז'רנו
פינת שיר: גילי חיימוביץ' - סינדרלה; הקלה מפתיעה
פינת שיר: כתבתי אלייך מכתב אהבה בקירילית - אדמיאל קוסמן
פינת שיר: עצבות הבגדים והרהיטים
פינת שיר - עוגת שוקולד/ מיה לוי-ירון
פינת שיר: שני שירים נפלאים של רמי סערי
פינת שיר: נגן בי/ אפרת מישורי
פינת שיר: שיר חדש/ סמדר הרצפלד
תיירים. פינת שיר עם סיפור, מוקדשת באהבה לרוני ג'
פינת שיר: עזוב אותי מקרמים/ אריאל להמן
פינת שיר: שני שירים מאת אווה קילפי
פינת שיר: צולעת על הלב - גילי חיימוביץ'
פינת שיר: שניים של רביקוביץ'
סונט 130 מאת שייקספיר: פינת שיר מורחבת +
פינת שיר: לכבוד צאת ספרו של גיורא פישר, "אחרי זה"
פינת שיר: רחש/ אליעז סגל
פינת שיר: כוכבית/ אגי משעול
פינת שיר: "דבר המשורר לא פתר"/ ענת לויט
למשל
האוקיינוס הלא שקט
ענק הרגע הזה / חיה שנהב


שירים
[את רוצה עוד לשיר]
[בחיבוק שלך יש זמן]; שפת חבל הטבור
[לקחת את ילדתי]
X מסמן את המקום (בסוף הפוסט)
אות האהבה
אחי
בבודפשט קנית בלונים ופרחים
בגן המשחקים
בית, חתול ואהבה
בסיבוב הנחש
בעלת בית הקולנוע + איך נפלת ברשתו
דרכים
העדרך (בסוף הפוסט)
התרגשות מצמיתה
ואולי פתאום אפגוש אותך
חתולוביץ'
יופיו
לא הייתי מלכת חיי הלילה של ירושלים
לפעמים הירח
מילים
מכתב בבקבוק
מרווח חדש להפתעה
סוחרי הנשים
עפר וכוכבים
פלסטר
פני בת הארבע
פעם אהבה גדולה + הדג האחרון
פריז או אהובי
צ'לנוב; אף פעם לא אמחק
קינת הגינה; בבוקר
קשה לדבר את האהבה הטובה
ריקוד
שכבות
שתי אהבות; הגדרות חדשות; האהבה מקלקלת את השורה
שתיים בצהריים
דרכים
צ'לנוב; אף פעם לא אמחק (שירים)
כמה שירים
בריז'יט (שיר)
רומפלשטילצכן (שיר חדש)
צחת-העור ואדמונית
שוקולד מריר
פרעה - שיר שהופיע גם בבננות. עם הקוראים הכפולים הסליחה :)
באתי אליך ילדה
דודתי שמתה
שני שירי עין כרם
שרדינגר
שעת החסד - לא של יהודה עמיחי, שלי מגיל 15
הרדיפה אחרי האושר
ואלד אותךָ איש (דרקולה 2)
אושר לפי מידה
אותו נהר
כמו עובר
I Dreamt Lord Voldemort
עולם
שלושה פוסטים באחד
גב תפוס
יום האישה
לקראת שיחה
רק ההבטחה
העדשה
חתולים
יום שלישי, ערב שבועות
מיצפטל
שירים שהקראתי באזכרה
לָמה געגועים
השעה המכריעה
דבר בלתי נראה
קופסה, ולא לסגור את ישרא!


פוסטים נבחרים
A man who needs your love
crush
Lou and Andy
sometimes I hear my voice
אהבה שאינה תלויה בדבר
אומרים לנו שיש אוריינות אחרת
אוצרות
אושרים
איזה כיף שכן, איזה כיף שלא
אמפתיה
אני מעדיפה
ב"נ ומ"מ רוקדות
בזכות האהבה העצמית
גוונים של אהבה
דיוק הכאב וטשטוש האושר
האוניברסיטה בהר הצופים, מפת תשוקה
האיש העצוב ביותר בעולם
הארה קטנה
הדהוד
ההגדה לבית פולטי
הכלב השחור - סיפור
הכפתור של חזי
המלחמה שלי ב"מנוחת הלוחם"
העין (סיפור) - חלק ב'
העין (סיפור) חלק א'
הפנר יודע לדבר אהבה
הצד האפל של לטרון
התאווה לדעת ולהבין
ולא היה באייקון אלא זוהר
ז'ק ברל
חברות הדדית
חיבוקים
טרטיף
יום הולדת 35
יומולדת שנה לבלוג
כמו רדיו
לבבי התרגל אל עצמו
להפשיר את הקרח
למה אני לא אוהבת אירוניה
מדעי הדחייה
מחסן ישן של כלים
מיכאל, המציאות
מילות חיבה
מילים
מישהו לבכות אתו
מישהו לרוץ אתו
מסיבת כיתה שנות השמונים
מקרונים, סקטים וביצה
סוגים של עייפות (בעיקר התגובות!)
עוברות האורח
קורפו
קפקא מון אמור
קצת הוא
שאלון
שינה (סיפור)
שלושה סרטים שהטביעו חותם
שליחים
שפות
שש מילים מחפשות משורר
תנינה מתארחת בבלוג
הפנר יודע לדבר אהבה
תנינה והטטושון
חול
גלגוליו של שיר אהבה
I'm in love again
rare and precious jethro tull 9/8/2010
הדיו של עינייך/ מילים ולחן: פרנסיס קאברל
העיר שמתחת לעיר
האלילות 1: ארתה קיט
גשר
הגשם מדבר כדרך אוהבים
A Paris
על סוסים וסדינה סאטן
דוּדֵי שמחה
לחקור וגם להתעטף: על זיכרונותיה של סימון דה בובואר
האלון והבלוט
הביטחון הנפלא של ג'ואן ארמטריידינג
קצר וחטוף ושובר את הלב

"לא ידעתי שאפשר לאהוב את האישה שאוהבים"
לדבר על מורקמי היה לדבר אהבה
נס שדבר אינו מוחק את העיקר
תפוחים
בוקר שבת
שיחת לב אל לב
שיר מתנגן לי בראש
גן חיים
p או לא p
משולחנה של המתרגמת
להסכין עם גבולות קיומנו
משני הצדדים. עכשיו.
אהבה שמרחיבה את העולם
ההבדל הדק בין תפאורה ריקה לעולם ומלואו
נשף
יותר מדי עיניים ופחות מדי חול
סלון כריות
טעם של מחמאה שנשארת
חומר סותר בדידות
Danish (חרדה+זמן)
מאיפה באה האהבה הזאת? (עוד פוסט על אברהם הפנר)
איש האופניים
קרוב רחוק קרוב
הנה אני ממשיכה
מוצלחת
האיש שהילד בו חי
אנשי הפח
כמו עִם
הנה הגשם שוב
על Terms of Endearment (בלי ג'ק ניקולסון)
דג האותיות
איה
אקורד ברור של אהבה
חיי עץ
וגם אני אומרת משהו על פיט סיגר
And I'm a music lover
הפסקת קפה רגע לפני
Undressed to kill
Of Woman Born

מכתב ליהודה עמיחי
הקולות שמתחת לעור: על "מקהלה הונגרית"
מרבה להקשיב: על "מבט חטוף של הנצחי"/ אליענה אלמוג

היער והפארק
הרי זאת אני הבוערת: על "ג'זבל" עם בטי דייוויס
there's nothing else above a heart
במקום הסד של הסטנדרטים


אני ברשת
Murakami in Jerusalem
על "הספר הקטן" בנרג'
הדף שלי בלקסיקון הספרות העברית החדשה
מדף הספרים שלי בNRG
מתברר שהספרים שלי עוד קיימים
"מילת אהבה" ב"שיר חדש"
אנדרלמוסיה מציירת את הטטושון ב"זוטא"
מצעד הקלישאות - ביקורת שכתבתי במעריב
ביקורת על "ריגוש" של ג'קי קולינס
אין אני לי - הרצאה על "באפי" באייקון 2005
הרצאה מכנס עולמות על התבגרות מינית בבאפי
התנצחויות, בלבול ופשטידה - מאמר שלי על "באפי"
הדף שלי ב"במה חדשה"


הספרים שמכירים אותי
אובססיה זה שם של בושם/ אריאל להמן
אמה/ ג'יין אוסטן
ג'יין אייר/ שרלוט ברונטה
הדרמה של הילד המחונן/ אליס מילר
הנה אני מתחילה/ יהודית קציר
מי יציל את תנינה/ נורית זרחי
מישהו לרוץ איתו/ דויד גרוסמן
עין החתול/ מרגרט אטווד
פרקי חיים של דובין/ ברנרד מלמוד
קפקא על החוף/ הרוקי מורקמי
שתהיי לי הסכין/ דויד גרוסמן
תקוות גדולות/ צרלס דיקנס


קשר כזה, כמו שבינינו (סיפור)
1
2
3
4
5
6
7
8
9
10
11


התעוררות (סיפור)
1
2
3
4
5
6 - סוף
8/2006

כל כך מקסים!

מתוך "פתוח סגור פתוח" של יהודה עמיחי:

 

למדתי אהבה בילדותי בבית הכנסת של ילדותי

בעזרת הנשים בעזרת הנשים שמאחורי המחיצה

שכלאה את אמי עם כל הנשים והנערות.

אבל המחיצה שכלאה אותן, כלאה אותי מן הצד השני,

הן היו חופשיות באהבתן ואני נשארתי

כלוא עם כל הגברים ועל כל הנערים באהבתי ובכמיהתי,

ורציתי להיות אִתן שם ולדעת את סודותיהן

ולברך "ברוך שעשני כרצונו" אתן. והמחיצה,

וילון מלמלה לבן ורך כשמלות קיץ והווילון

זז הלון ושוב בטבעות ובלולאות,

לוּ לו לו לולאות, לו לו, קולות אהבה בחדר הסגור.

ופני הנשים כפני הלבנה שמאחורי העננים

או המלֵאה בהיפתח הווילון כמו במערכת

קוסמית קסומה. ובלילה בירכנו ברכת

הלבנה בחוץ ואני חשבתי על הנשים.

נכתב על ידי לי עברון-ועקנין, 30/8/2006 08:52
81 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של לי ע ב-3/9/2006 13:46


זה היה חייב לקרות במוקדם או במאוחר...
בואו תראו.

נכתב על ידי לי עברון-ועקנין, 28/8/2006 08:07
16 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של רותם ב-28/8/2006 17:16


התעוררות (סיפור) - קטע 7 - סוף

.6

מיכל הביטה באילאיל בעיניים בורקות.

"ברצינות?" שאלה.

"ברצינות גמורה. מה, אני בנאדם רציני, לא ידעת?" צחקה אילאיל.

"אבל... איך זה קרה כל כך פתאום, אחרי שהייתה לך בעיה כל כך רצינית עם זה?"

"תראי, אני ויעיר בכל זאת הרבה זמן ביחד, ו...דברים משתנים, גם אני כבר לא ילדה, את יודעת, ויעיר בטח לא."

מיכל שתקה.

"אני מרגישה שאת רוצה לשאול אותי עוד."

"לא נעים לי לחקור."

"תחקרי, תחקרי."

"כאב לך?"

"כאב, אבל מין כאב מתוק כזה. זה גם לא העיקר. זאת מין הרגשה כזאת שמאוד קשה לי למיין אותה, מה שברור זה שזה חוסר שליטה מוחלט, אבל זה היה נפלא, מיכל. את יודעת, מכל מה ששמעתי עד עכשיו על מין, דבר אחד היה מאוד נכון, וזה שאת לא יודעת כבר מה הגוף שלך ומה הגוף שלו; את מרגישה שהכול שלך. אם היית שואלת אותי של מי הדבר הזה" – היא הצביעה על זרועה – "לא הייתי יודעת. באמת שלא. יהיה לך נהדר, מיכל. יהיה לך נהדר כשזה יקרה לך. אני מאוד שמחה שחיכיתי עד עכשיו."

מיכל לא ידעה מה לומר. הפתאומיות שבדבר חיזקה את התחושה שהשתלטה עליה מאז אותו יום בתחנה המרכזית, שאילאיל מנסה לסחוף אותה לתוך פנטזיה. אילאיל הוסיפה לדבר ומיכל כבר לא ידעה אם היא מקשיבה לה או לקולה שלה, הפנימי.

"... הוא גם נתן לי מכתב."

"מכתב?" שאלה מיכל בהקלה. "אני רוצה לראות."

אילאיל מסרה לה את המכתב. השורות היו דחוסות וצפופות, ובאמצע הדף הפכו לשורות שיר, קצרות ופיוטיות, בכתב ידה של אילאיל ובמילותיה; כל כך בכתב ידה ובמילותיה. מיכל קראה את המכתב כמה פעמים.

"מה את מחפשת?" שאלה אילאיל.

"כלום."

"תחפשי. זה טוב לחפש."

מיכל הרימה מבט פגוע אל תוך עיניה של אילאיל. היא רוצה שאני אדע? היא משחקת משחק מוזר? בי? בעצמה?

היא השיבה לה את המכתב בתנועת יד רפויה.

באותו לילה חלמה מיכל על יעיר. ביטחונה הסופי בכך שאינו קיים הפקיע אותו מרשותה של אילאיל והפך אותו לנחלת שתיהן. בחלום הצמיד אותה אל קיר חדרו, באותו בית מן החלום הקודם, אלא שהפעם היו הקירות אדומים, גם הדלתות, גם פניו של יעיר.

הם התנשקו והוא נשא אותה אל מיטתו והחל מלטף את גופה, מושיט את ידו מרחוק. היא לא יכלה לראות אותו, רק את ידו, ועצמה את עיניה בהתמכרות לליטופים. כשפקחה אותן ראתה בלי הפתעה שלא יעיר הוא המלטף אלא אילאיל, וכי האדום שכך וכמעט נעלם. פיה של אילאיל התקרב אל פיה של מיכל, כמעט התנשקו, ואז התעוררה.

ביום שאחרי החלום הייתה מיכל פקעת עצבים. קבעה להיפגש שוב עם אילאיל ולא ידעה איך תוכל להתנהג אתה בטבעיות. היא חשה בדידות נוראה, כי את החלום הזה לא תוכל לספר לאילאיל. כעסה על יעיר, שלקח ממנה את חברתה.

כשנפגשו בביתה בשעה שנקבעה עדיין הרגישה מיכל ככה, וניסתה להסתיר את הרגשתה. אילאיל הייתה במצב רוח מוזר, צחקה כל הזמן ונראתה היסטרית. עד מהרה נדבקה גם במיכל אותה התנהגות, ושתיהן צחקו כמטורפות מכל דבר שטות שאמרו ולא ידעו איך נפל עליהן מצב הרוח הזה. מיכל סיפרה בדיחה גסה וכשאמרה את המילה "זיון" הרגישה הקלה, כאילו השתחררה מאיזה משא כבד.

"אוי, אני מתגעגעת ליעיר," אמרה אילאיל. "שיעשה לי צמרמורות."

"אני אעשה לך."

"לא, ליעיר יש שיטה מיוחדת. בואי, אני אראה לך." אילאיל חיבקה את מיכל מאחור וכרכה סביבה את רגליה הארוכות. מיכל הרגישה שגופה נשפך לאחור, אל אילאיל, שהחלה מציירת בקצות אצבעותיה סימני סתר על עורה. היא התוותה אותיות מרפרפות על לחייה ועל צווארה עד שמיכל חשה את לשונה פועמת בעוז, דימתה שלבה עלה אל פיה וכל החדר כולו רועד מן ההלמות.

אילאיל כיסתה את כל גופה של מיכל בכתב הסתרים, את זרועותיה, את קו מחשוף חולצתה, מתחת לחולצה, מתחת לחזייה; ומיכל, שהפעימה הקצובה השתלטה עליה ופיה יבש, הסתובבה אל גופה של אילאיל הנימוח תחתיה, לחקור אותה, לכתוב בה מכתב תשובה, להתעקל סביב פיתולי גופה בגופה היא, בידיה ובפיה, להבין את סודה המתרמז מקו מותניה ומשדיה העגולים. הבגדים שהפריעו הושלכו עד מהרה על רצפת החדר. מיכל חתרה אל היסוד הסופי, אל הנקודה שבה מתלכדים כל המאוויים הלא מוסברים שחונקים את הגרון. היא ידעה שאילאיל כל כולה עכשיו שלוחה מזדעזעת אל מגעה, ובשמץ של פחד טעמה אותה, בהתחלה בזהירות ואחר כך בשכחה עצמית, מלכדת את הפעימה שבתוכה עם הפעימה שבתוך אילאיל, שואפת להישאר כך תמיד, עם איל, במיטת ילדותה.

 

7.

זה יכול לקרות לכל אחת, חשבה החיילת באוטובוס הנוסע דרומה. את ומיכל אינכן הראשונות.

לא זו הבעיה. משהו שמנקר בצד ראשה בלבוש של דקירת כאב הוא-הוא הבעיה, אך היא איננה מצליחה להיזכר בו. ואיך תעיר את המחשבה הישֵנה. תעיר. יעיר. אין יעיר. לא! זעק משהו מפוחד ממעמקי בטנה. לא להגיד אין יעיר. והכאב האכזרי מתעקש: אין אין יעיר. בקצב רעש המנוע של האוטובוס. אין יעיר. את כבר לא זקוקה לו. אין יעיר – יש מיכל. אין יעיר. רק שלא יכאב כל כך; שלא תיקרע כולה. כל כך מסוכן לדעת. יש יש יעיר. הבטן. אין. המנוע, הכאב. לשאוף אוויר אל הריאות, המון אוויר, ואולי גם הכאב המטורף יעבור. אפשר כבר להגיד אין יעיר. גסיסתו הושלמה, הוא נותר ללא נוע וממשיך להימוג.

לרגול.

 

ירושלים, 1992 ו-2006

נכתב על ידי לי עברון-ועקנין, 27/8/2006 16:29
39 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של טל א. ב-29/8/2006 21:41


התעוררות (סיפור) - קטע 6

.

מה אני עושה כאן, שאלה אילאיל את עצמה כשישבה לצדו של מיכה בחדרו. מדוע אני מבזבזת את ימיי היקרים בירושלים עליו, במקום להיות בבית או עם מיכל.

"על מה את חושבת?" שאל מיכה.

"למה אתה שואל?" נזעקה. הבהלה שלה הזכירה לו את קולה בטלפון.

"כי את נסגרת פתאום, אני מדבר אלייך ואת לא כאן."

"אני כאן," אמרה בפשטות שנגעה ללבו. הוא ניסה לחבק אותה והיא הדפה אותו, בכוח רב מדי הדפה, לעתים קרובות לא נזהרה והכאיבה. ככל שהייתה מבוהלת כן גדל כוחה, ומיכה ממש נפל לאחור.

"אני מצטער, אילאיל, לא התכוונתי לפגוע בך."

בפליאה ציינה לעצמה שהוא מדבר אתה בזהירות כמו שמדברים אל חולה נפש או אל ילד מבוהל.

"גם אני מצטערת," כושר הדיבור חזר אליה. "אבל לא מוצאת חן בעיניי המהירות שבה דברים קורים אצלך, ואת מה שאתה מחפש כדאי שתחפש במקומות אחרים. לא אצלי. זה יהיה יותר טוב לשנינו. בכלל לא כדאי לך לחפש קשר אתי. אני לא במיוחד בנאדם שיודע מה הוא רוצה מעצמו; וחוץ מזה אמרתי לך כבר, יש לי חבר."

"תמיד חשבתי שאת אומרת את זה רק כדי להיפטר ממני."

"לא," חייכה חיוך חם, מאלה שחביבים על מיכל, "לא, יעיר קיים, והוא בנאדם שאני מאוד אוהבת, כמה שאני ילדה מבולבלת. אני לא הייתי צריכה לבוא לכאן בכלל, זה באמת לא היה בסדר מצדי. בזמן האחרון אני עושה המון שטויות. אני חושבת שכדאי שאני אלך עכשיו."

מיכה לא התנגד, הוא ידע שלא יוכל לעצור אותה. באותו רגע נראתה לו כמו חתולה פראית שנכלאה, ואם לא ישחררו אותה במהרה תשתמש בציפורניה. התקנא ביעיר הזה, שזכה להיכנס אל עולמה המדהים והמסוגר של הנערה המוזרה הזאת.

 

מיכל עמדה בתחנה המרכזית, ליד הרציפים הבין-עירוניים. זה עתה שבה מתל אביב, מביקור אצל בת דודתה, והיא עמדה הלומה, נדחפת בלי לשים לב על ידי העוברים והשבים, שניווטו אותה כרצונם. היא הייתה מסוחררת מהאנשים, מהריחות, מהחיים שתקפו אותה לפתע. זעזוע של כאב עבר בגופה כשנזכרה בתענוגות שעינגה את עצמה בלילות האחרונים. היא הביטה בגברים שהיו שם ובאותו רגע חשקה בכל אחד מהם. לא ידעה איך זה שרצונותיה הכמוסים השתלטו עליה לפתע בצהרי היום, בתחנה המרכזית, ורצתה שההרגשה הזאת תחלוף כבר, שהסחרור ייגמר.

היא התיישבה, שאפה אוויר וניסתה להירגע. הביטה בשמות המקומות שעל שלטי תחנות האוטובוסים. בית שמש, בית זית, צובה. העמידה פנים שלא לביתה ברחביה היא עומדת לנסוע אלא למקום כזה, זר ומרוחק. גבר אחד פנה אליה בדברים והיא קמה והלכה משם מבוהלת, כאילו קרא את מחשבותיה, והלכה לתחנה אחרת.

כשנרגעה העזה שוב להביט על סביבותיה, ולעיניה הכאיב מראהו של בחור שזוף שישב לא רחוק ממנה. אז פתאום שכחה לגמרי את הסחרור והביטה בו שוב: האם ייתכן שזה יעיר? הוא תאם בדיוק את תיאורה של אילאיל. היא תמהה על עצמה, מדוע היא מקווה כל כך שזה יעיר, רוצה בכל לבה שזה יהיה הוא? מחשבה קיננה בה, לא רצויה אך נאבקת להתפרץ: משום שבעצם, על אף רצונה העז להאמין לאילאיל, חשה שיעיר הוא בדוי, בדיה שאולי אילאיל מאמינה בה, ובכל זאת בדיה. תהיה יעיר, תהיה, אמרה בלבה לבחור השזוף, וכבר לא ידעה אם היא אומרת זאת בתור מיכל או בתור אילאיל, מפני שהגבולות היטשטשו מזמן והחוט הסמוי המקשר ביניהן נמתח במלוא חוזקו. רצתה להרחיק ממחשבותיה את דמיונו העיקש והמטריד של יעיר לחגי. עסוקה בבליל המחשבות המטריד לא פחות מסחרור התחושות הקודם, פנתה לחצות את הכביש לכיוון האוטובוס הביתה, שם הכול יהיה, אולי, יותר ברור.

נכתב על ידי לי עברון-ועקנין, 26/8/2006 20:55
12 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של רותם ב-28/8/2006 14:17


התעוררות (סיפור) קטע 5

בשבת אחרי הצהריים העלתה מיכל את הרעיון לטלפן לגדי. היא התגעגעה אליו אבל לא רצתה להיפגש אתו ביחידות, וחשבה שיהיה נחמד שייפגשו שלושתם. גם אילאיל, שהייתה ידידה טובה שלו בתיכון, התלהבה מהרעיון.

מיכל ואילאיל זכרו את גדי כפעלתן ושובב, אפילו פרוע. לעולם לא היה מוכן להודות בעייפות או במצב רוח רע. מיכל שאפה להבקיע את חומת העליזות וההיפראקטיביות שלו ולמצוא את הבחור המיוחד והעצוב המסתתר מאחוריה. הייתה בטוחה שהוא שם. אילאיל הצליחה להתקרב יותר אל "גדי הפנימי", כי הקשר ביניהם היה ידידותי בלבד וגדי הרגיש אתה בנוח. הקשר בינו לבין מיכל דמה למלחמה: היא מנסה לכבוש אותו והוא מתבצר. כמה מוזר, חשבה, שאילאיל טענה שהם הפגינו מיניות. רק במעומעם זכרה את ניסיונם הכושל: הסדינים הקרים, שהשמיעו אוושה מרגיזה, מגעיו המפוחדים של גדי, שאותם הפסיק דווקא כשהתחילו לענג אותה, לוחש התנצלויות לא ברורות לתוך אוזנה, ולבסוף קימתו הבהולה לפני שהבינה מה קרה, הכרזתו ש"זה לא הולך", קול המים הזורמים במקלחת.

אחר כך, זמן רב אחר כך, בניסיון להציל משהו – את הקשר, את כבודה, ואולי משהו אחר, מיכל הלכה אחרי גדי באחת ההפסקות וניסתה לשכנע אותו שהיא לא רוצה ממנו מחויבות, שהם לא מוכרחים אפילו להיות זוג אם הוא לא רוצה.

"לא?" הופתע גדי, "אז מה את כן רוצה ממני?"

"שלא תהיה יו-יו. שיהיה לך אותו יחס אליי כל יום, אם זה יחס רע ואם זה יחס טוב."

"את צודקת," אמר גדי אבל הוסיף להתנהג כמו קודם: פעם נחמד אליה כמעט כמו לפנֵי, פעם מנוכר. כבר לא הצליחה לתפוס אותו לשיחות רציניות נוספות, כי לא נפגשו עוד מחוץ לבית הספר ובבית הספר היה גדי תמיד עם חגי.

משהפסיקה מיכל לנסות, ושנת הלימודים התקרבה לסיומה, איכשהו נהיו ידידים בכל זאת, ולפני שהתגייס גדי לצבא היו מדברים בטלפון מדי פעם. גדי היה מדבר אתה בכל מיני מבטאים ומאלתר באוזניה מערכונים שלמים, והיא הייתה צוחקת עד דמעות.

כבר חודשיים-שלושה עברו מאז התגייס, ומיכל לא שמעה ממנו. הפגישה המשולשת עם אילאיל הייתה הראשונה מאז.

הם קבעו להיפגש בערב בבית קפה שאהבו בנחלת שבעה. מיכל ואילאיל הגיעו לשם לפני גדי, וכשהוא נכנס, כבר במבט ראשון נראה למיכל דומה יותר ל"גדי הפנימי" שרצתה כל כך למצוא לפני שנה: הוא היה מכונס יותר, מהורהר, אפילו עצוב, ונדמה שגם לא ניסה להסתיר זאת. כשהגיע הייתה שמחה גדולה: גדי התחבק עם אילאיל, ואז נעמד לפני מיכל מהסס.

"בוא, ילד," אמרה בחום, חיבקה אותו ופרעה את שער ראשו.

הם ישבו מעט בבית הקפה ואז יצאו לרחובות. הלכו חבוקים, כשמיכל בין גדי לאילאיל, זרועותיה סביב שניהם. גדי לימד אותן נאום שלם בערבית שאת פשרו לא ידע; למד אותו בטירונות. הם העלו זיכרונות מימי בית הספר ובעיקר דיברו על לא כלום, צחקו והיו עליזים בלי לדעת מדוע. הם נכנסו לגן ציבורי ריק ושיחקו בתופסת, מיכל ואילאיל השמיעו את צחוקן המתגלגל, שהיה כל כך דומה שגדי לא ידע מי היא מי, אילאיל העמידה פנים שהיא יורה במיכל, ומיכל מתה מיד מוות תיאטרלי מאוד על הדשא. אילאיל וגדי מחאו לה כפיים.

"מושלם! מושלם!" קראה אילאיל וחיבקה אותה. גדי הצטרף לחיבוק.

"שלושה דובים," אמר, והבנות בעטו בו בקריאות מחאה. הם הסתובבו ברחובות עד חצות ואז הזדרזו לפנות אל תחנות האוטובוס השונות שלהם. קודם כול ליוו גדי ומיכל את אילאיל, ולפני שעלתה לאוטובוס שאלה את גדי, כשענן של רצינות מקדיר את פניה, "תגיד, אתה עוד בקשר עם חגי?"

"בטח!" חייך גדי. "קשר טוב אפילו!"

"תמסור לו ד"ש," אמרה בחיוך קצת עקום ונופפה להם לשלום. ואז ליווה גדי את מיכל לתחנה שלה, והם נפרדו בהבטחת שווא חגיגית לשמור על קשר. בכל זאת, חשבה מיכל, גדי מקסים, ואולי עוד יש תקווה לה וליחסיה עם בנים.

אחרי גדי היה לה עוד חבר אחד, שמוליק, שהכירה בחוג לתולדות הקולנוע בסינמטק. נושאים רבים לשיחה לא היו להם למרות הלימודים המשותפים: לא היה להם אותו טעם בקולנוע ובכלל לא הסכימו ביניהם כמעט בשום נושא, ובניגוד לגדי, שמוליק לא היה ליצן ולא ידע לשעשע אותה, כך שנותרו להם רק המזמוזים. כעבור שלושה שבועות של חברות כבר יכלה מיכל לראות את המשגל המיוחל מתקרב, אבל דווקא אז, כשיצאו ערב אחד לפאב הודיע לה שמוליק שהוא רוצה להיפרד.

"זה כאילו יש עליי קללה," אמרה לאילאיל במרירות.

אבל כמו הנסיכה המקוללת שהוסיפה להיות יפה ורק במראה נשקפה אליה דמות מכוערת, גם הקללה של מיכל לא פעלה עליה ממש. מאחורי הדלת הסגורה של חדרה, כשהייתה מתעוררת בשלוש או ארבע לפנות בוקר – אם בכלל הייתה נרדמת לפני כן – ומתמכרת לתענוג שכולו שלה, הרגישה שכל האיברים שלה מחוברים זה לזה וזורמים אל נקודה אחת בגופה, שהיא יחידה אחת, מאוחדת וחיה עד לאין שיעור. ברגעים היקרים האלה, כשגופה נע על פי קוד נסתר ובלתי נשלט, אהבה את עצמה עד טירוף והייתה גאה שהיא-היא הביאה על עצמה את האושר הזה.

היא רצתה לספר על התענוגות האלה לחברותיה אבל התביישה לספר שהיא מאוננת והמציאה לה מאהב דמיוני. רק לאילאיל סיפרה את האמת. הוקל לה מאוד כשאילאיל אמרה שגם לה היו הרבה מאהבים דמיוניים.

"עד יעיר, בעצם," אמרה.

מיכל חשה צביטה קלה של קנאה, אך התחושה העזה יותר שפיעמה בה הייתה אותה תחושה מטרידה שעלתה בכל פעם שהוזכר יעיר, שמשהו כאן מוזר, לא בסדר, ושוב נזכרה בחלום.

נכתב על ידי לי עברון-ועקנין, 25/8/2006 08:11
24 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של לי ע ב-27/8/2006 12:53



הדף הבא
דפים: 1  2  3  4  5  6  

החודש הקודם (7/2006)  החודש הבא (9/2006)  
111,833
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות ללי עברון-ועקנין אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על לי עברון-ועקנין ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2006 © Nana 10 בע"מ