בלוגים קרובים  בר קבועים  הוסף לקבועים שלי   שלח המלצה לחבר   הפורום   קישור ישיר לכאן   דף כניסה
החיים שמתחת לחיים

נפשי נפגעה כריאותיהם של מלטשי יהלומים; נפלאים וקשים ימי חיי (יהודה עמיחי)
 
כינוי: לי עברון-ועקנין
גיל: 43

ICQ:
מלאו כאן את כתובת ה-email שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח
הצטרף כמנוי SMS
בטל מנוי SMS

RSS  (הסבר)

 << יוני 2013 >> 
א ב ג ד ה ו ש
            1
2 3 4 5 6 7 8
9 10 11 12 13 14 15
16 17 18 19 20 21 22
23 24 25 26 27 28 29
30            

ארכיון:

חיפוש טקסט בקטעים:

חפש
חלון מסרים:
הוסף מסר

הבלוג חבר בטבעות:
« בלוגרוטיקה » ±
« הקומונה של לי » ±
« מועדון קריאה » ±





יסמין (סיפור)
יסמין (אגדה בהמשכים) (1)
יסמין (אגדה בהמשכים) (2)
יסמין (אגדה) (3)
יסמין (אגדה בהמשכים) (4)
יסמין (אגדה בהמשכים) (5)
יסמין (אגדה בהמשכים) (6)
יסמין (7)
יסמין (8)
יסמין (9) - אחד לפני האחרון.
יסמין (חלק אחרון, ולפניו לינקים לסיפור כולו)


פינת שיר
חלפי - (מריחות האביב נבוכות, דמי)
פינת שיר: קרם רגליים מטוסקנה
פינת שיר: איני רוצה להלשין אותה. "אושר"/ מאיה בז'רנו
פינת שיר: גילי חיימוביץ' - סינדרלה; הקלה מפתיעה
פינת שיר: כתבתי אלייך מכתב אהבה בקירילית - אדמיאל קוסמן
פינת שיר: עצבות הבגדים והרהיטים
פינת שיר - עוגת שוקולד/ מיה לוי-ירון
פינת שיר: שני שירים נפלאים של רמי סערי
פינת שיר: נגן בי/ אפרת מישורי
פינת שיר: שיר חדש/ סמדר הרצפלד
תיירים. פינת שיר עם סיפור, מוקדשת באהבה לרוני ג'
פינת שיר: עזוב אותי מקרמים/ אריאל להמן
פינת שיר: שני שירים מאת אווה קילפי
פינת שיר: צולעת על הלב - גילי חיימוביץ'
פינת שיר: שניים של רביקוביץ'
סונט 130 מאת שייקספיר: פינת שיר מורחבת +
פינת שיר: לכבוד צאת ספרו של גיורא פישר, "אחרי זה"
פינת שיר: רחש/ אליעז סגל
פינת שיר: כוכבית/ אגי משעול
פינת שיר: "דבר המשורר לא פתר"/ ענת לויט
למשל
האוקיינוס הלא שקט
ענק הרגע הזה / חיה שנהב


שירים
[את רוצה עוד לשיר]
[בחיבוק שלך יש זמן]; שפת חבל הטבור
[לקחת את ילדתי]
X מסמן את המקום (בסוף הפוסט)
אות האהבה
אחי
בבודפשט קנית בלונים ופרחים
בגן המשחקים
בית, חתול ואהבה
בסיבוב הנחש
בעלת בית הקולנוע + איך נפלת ברשתו
דרכים
העדרך (בסוף הפוסט)
התרגשות מצמיתה
ואולי פתאום אפגוש אותך
חתולוביץ'
יופיו
לא הייתי מלכת חיי הלילה של ירושלים
לפעמים הירח
מילים
מכתב בבקבוק
מרווח חדש להפתעה
סוחרי הנשים
עפר וכוכבים
פלסטר
פני בת הארבע
פעם אהבה גדולה + הדג האחרון
פריז או אהובי
צ'לנוב; אף פעם לא אמחק
קינת הגינה; בבוקר
קשה לדבר את האהבה הטובה
ריקוד
שכבות
שתי אהבות; הגדרות חדשות; האהבה מקלקלת את השורה
שתיים בצהריים
דרכים
צ'לנוב; אף פעם לא אמחק (שירים)
כמה שירים
בריז'יט (שיר)
רומפלשטילצכן (שיר חדש)
צחת-העור ואדמונית
שוקולד מריר
פרעה - שיר שהופיע גם בבננות. עם הקוראים הכפולים הסליחה :)
באתי אליך ילדה
דודתי שמתה
שני שירי עין כרם
שרדינגר
שעת החסד - לא של יהודה עמיחי, שלי מגיל 15
הרדיפה אחרי האושר
ואלד אותךָ איש (דרקולה 2)
אושר לפי מידה
אותו נהר
כמו עובר
I Dreamt Lord Voldemort
עולם
שלושה פוסטים באחד
גב תפוס
יום האישה
לקראת שיחה
רק ההבטחה
העדשה
חתולים
יום שלישי, ערב שבועות
מיצפטל
שירים שהקראתי באזכרה
לָמה געגועים
השעה המכריעה
דבר בלתי נראה
קופסה, ולא לסגור את ישרא!


פוסטים נבחרים
A man who needs your love
crush
Lou and Andy
sometimes I hear my voice
אהבה שאינה תלויה בדבר
אומרים לנו שיש אוריינות אחרת
אוצרות
אושרים
איזה כיף שכן, איזה כיף שלא
אמפתיה
אני מעדיפה
ב"נ ומ"מ רוקדות
בזכות האהבה העצמית
גוונים של אהבה
דיוק הכאב וטשטוש האושר
האוניברסיטה בהר הצופים, מפת תשוקה
האיש העצוב ביותר בעולם
הארה קטנה
הדהוד
ההגדה לבית פולטי
הכלב השחור - סיפור
הכפתור של חזי
המלחמה שלי ב"מנוחת הלוחם"
העין (סיפור) - חלק ב'
העין (סיפור) חלק א'
הפנר יודע לדבר אהבה
הצד האפל של לטרון
התאווה לדעת ולהבין
ולא היה באייקון אלא זוהר
ז'ק ברל
חברות הדדית
חיבוקים
טרטיף
יום הולדת 35
יומולדת שנה לבלוג
כמו רדיו
לבבי התרגל אל עצמו
להפשיר את הקרח
למה אני לא אוהבת אירוניה
מדעי הדחייה
מחסן ישן של כלים
מיכאל, המציאות
מילות חיבה
מילים
מישהו לבכות אתו
מישהו לרוץ אתו
מסיבת כיתה שנות השמונים
מקרונים, סקטים וביצה
סוגים של עייפות (בעיקר התגובות!)
עוברות האורח
קורפו
קפקא מון אמור
קצת הוא
שאלון
שינה (סיפור)
שלושה סרטים שהטביעו חותם
שליחים
שפות
שש מילים מחפשות משורר
תנינה מתארחת בבלוג
הפנר יודע לדבר אהבה
תנינה והטטושון
חול
גלגוליו של שיר אהבה
I'm in love again
rare and precious jethro tull 9/8/2010
הדיו של עינייך/ מילים ולחן: פרנסיס קאברל
העיר שמתחת לעיר
האלילות 1: ארתה קיט
גשר
הגשם מדבר כדרך אוהבים
A Paris
על סוסים וסדינה סאטן
דוּדֵי שמחה
לחקור וגם להתעטף: על זיכרונותיה של סימון דה בובואר
האלון והבלוט
הביטחון הנפלא של ג'ואן ארמטריידינג
קצר וחטוף ושובר את הלב

"לא ידעתי שאפשר לאהוב את האישה שאוהבים"
לדבר על מורקמי היה לדבר אהבה
נס שדבר אינו מוחק את העיקר
תפוחים
בוקר שבת
שיחת לב אל לב
שיר מתנגן לי בראש
גן חיים
p או לא p
משולחנה של המתרגמת
להסכין עם גבולות קיומנו
משני הצדדים. עכשיו.
אהבה שמרחיבה את העולם
ההבדל הדק בין תפאורה ריקה לעולם ומלואו
נשף
יותר מדי עיניים ופחות מדי חול
סלון כריות
טעם של מחמאה שנשארת
חומר סותר בדידות
Danish (חרדה+זמן)
מאיפה באה האהבה הזאת? (עוד פוסט על אברהם הפנר)
איש האופניים
קרוב רחוק קרוב
הנה אני ממשיכה
מוצלחת
האיש שהילד בו חי
אנשי הפח
כמו עִם
הנה הגשם שוב
על Terms of Endearment (בלי ג'ק ניקולסון)
דג האותיות
איה
אקורד ברור של אהבה
חיי עץ
וגם אני אומרת משהו על פיט סיגר
And I'm a music lover
הפסקת קפה רגע לפני
Undressed to kill
Of Woman Born

מכתב ליהודה עמיחי
הקולות שמתחת לעור: על "מקהלה הונגרית"
מרבה להקשיב: על "מבט חטוף של הנצחי"/ אליענה אלמוג

היער והפארק
הרי זאת אני הבוערת: על "ג'זבל" עם בטי דייוויס
there's nothing else above a heart
במקום הסד של הסטנדרטים


אני ברשת
Murakami in Jerusalem
על "הספר הקטן" בנרג'
הדף שלי בלקסיקון הספרות העברית החדשה
מדף הספרים שלי בNRG
מתברר שהספרים שלי עוד קיימים
"מילת אהבה" ב"שיר חדש"
אנדרלמוסיה מציירת את הטטושון ב"זוטא"
מצעד הקלישאות - ביקורת שכתבתי במעריב
ביקורת על "ריגוש" של ג'קי קולינס
אין אני לי - הרצאה על "באפי" באייקון 2005
הרצאה מכנס עולמות על התבגרות מינית בבאפי
התנצחויות, בלבול ופשטידה - מאמר שלי על "באפי"
הדף שלי ב"במה חדשה"


הספרים שמכירים אותי
אובססיה זה שם של בושם/ אריאל להמן
אמה/ ג'יין אוסטן
ג'יין אייר/ שרלוט ברונטה
הדרמה של הילד המחונן/ אליס מילר
הנה אני מתחילה/ יהודית קציר
מי יציל את תנינה/ נורית זרחי
מישהו לרוץ איתו/ דויד גרוסמן
עין החתול/ מרגרט אטווד
פרקי חיים של דובין/ ברנרד מלמוד
קפקא על החוף/ הרוקי מורקמי
שתהיי לי הסכין/ דויד גרוסמן
תקוות גדולות/ צרלס דיקנס


קשר כזה, כמו שבינינו (סיפור)
1
2
3
4
5
6
7
8
9
10
11


התעוררות (סיפור)
1
2
3
4
5
6 - סוף
6/2013

מאיפה באה האהבה הזאת? (עוד פוסט על אברהם הפנר)

 

ההפנר מבדיד אותי.

כי הספרים שלו הם כמו שיחה ולא כמו ספר, ואני משוחחת ומשוחחת עד שאני שוב נזכרת שיש לי ספר בין הידיים ולא איש שיח מולי.

כי הספרים שלו מדברים גם אחד עם השני, והוא יודע, ההפנר, שהקשבתי לו גם בפעם ההיא, ושעכשיו אזקוף את גבותיי בתדהמה כשפתאום הוא יחשוף למשל את הסיפור שכתב "באמת" שכטר מ"ארץ קטנה איש גדול" והוא, הפנר, מצא אותו כביכול בגיליון ישן של "מאזניים", ואני אזהה שאין זה אלא סיפורו של האבא מ"כולל הכול". וגם התסריט שמקריאה התלמידה מרים ב"אמנות שפה זרה" הופיע קודם ב"כולל הכול", ואם כבר מזכירים את התלמידה מרים החכמה והקרובה להלכי רוחו של המורה הפנר, אי אפשר שלא לקפוץ בהתרגשות על הכיסא, שמא אין זו אלא מרים תלמידתו-אהובתו של יונה טנא בספר הרומנטי כל כך, המנחם ועוטף כל כך, "כמו אבלאר כמו אלואיז"? היא אמיתית, מרים?! רק בלי האהבה?

 

רק בלי האהבה... את המפתח לזה הוא נתן מראש בקטע מַפעים ועמוק מתוך ספר אחר, שבו הוא שואל (על אהבתן של דמויות בספר אחר), מאיפה באה האהבה הזאת?...

 

... כל אהבותינו הגדולות נובעות משם, כנראה. כל אהבה "גדולה", "עצומה", "אין-סופית" – תמיד היא של ילד נטוש לאמו. לפחות אצל הכותבים למיניהם. כשאלה מתארים אהבת זוג – גם היא גם הוא, זוגיותם – אהבתם תמיד "דיוקנו של האמן כילד נטוש". כולנו נולדנו יתומים וגדלנו נטושים. ואלו בינינו שגדלו לכתוב, לצייר, לשיר או משהו – ר א ו, הבחינו בחרדה איומה, איך אמא נוטשת יום-יום ומרגע לרגע, ולא זו בלבד שאמא נוטשת, אלא שא"א לה אחרת. לא במזיד נוטשת – בחוסר אונים. אמא עוד קטנה, לא כל-יכולה: היא עצמה יתומה ונטושה, ואתה הקטן פתאום "רואה אותה". כמו ברנטגן רואה אותה, והיא קטנה, יתומה ונטושה. ואז עומדת בפניך בכל עוצמתה רק האפשרות האחת, לתמוך בה כדי שהיא תוכל להחזיק אותך על הידיים, זמנית. כל הזמן זמנית. אין לך ברירה אלא שתאהב תיכף ומיד את עצמך בכל עוצמת אהבתה החסרה, האהבה, זו שאיננה. כל חברי המתמוטטים, אלו שלא שרדו ורק גופם המדוכא וחרדתם העצומה מתרוצצים עדיין בינינו, אלו לא תפסו בזמן שהאהבה שהיו זקוקים לה, אמם לא יכולה הייתה להביא, יתומה נטושה כמותם; הם לא תפסו ולא התאמנו בילדותם לאהוב תיכף-ומיד את עצמם בכל עוצמת האהבה – והיום מאוחר מדי. גם אבא, כמובן. כשאתה נשען עליו, הוא בכלל מתפלא עדיין שהוא כבר מצליח לשרוך לעצמו את הנעליים לבד. רק מקודם, לפני רגע-בערך, היה בן שלוש (ואתה בן חמש). את זה בעצם תמיד ידענו ואפילו הסכמנו (כנראה) להסתפק בסיטואציה, במצב האנושי המתואר ב"בריאת האדם" של מר מ. אנג'לו, שהוא ככה נוגע לו (לך) רק באצבע קצת, בקצה,

מ-ר-ח-ו-ק. יש "בריאת אדם" אחרת, יפה ממנה, שמצאתי פעם בספר כשחיפשתי משהו אחר. אני לא זוכר פסל (או תחריט) של מי ומתי ואיפה אחפש היום למצוא אותה [...] זה נראה בערך ככה: אלוהים יושב על משהו, לא זוכר מה, ואדם על הרצפה לרגליו, ראשו על ברכי אלוהים וזרועו של אלוהים כרוכה סביבו. אב ובנו. מיקומם של השניים, צורת הישיבה שלהם. הדרך שבה מניח הגבר את ראשו על ברכיו של א ב י ו וזרועו של ה א ב כרוכה סביב בנו, הגבר. לא הילד. אב ובנו – ושניהם גברים מגודלים – מיד זה נוגע ללב. אני שמח בשבילם, שהצליחו להגיע לגיל בגרות כך. אנחנו, אני ואני, ישבנו (קבוצה של שניים) בגיל שלוש וארבע וחמש והיינו הילד במיטה בעץ הכפכפים ואביו בחדר למטה. ראיתם? מהרגעים המרגשים בקולנוע. בסצינה שנתנה לסרט את שמו מגלף האב כפכף חדש תחת זה שבנו שבר. הילד (קטן, בן חמש אולי) חזר בכפכף שבור מבית-הספר. בית-הספר הוא תקוותו, הפתח למחר של הילד. בלי כפכפים לא יגיע לשם מחר בשדות הבוץ של צפון איטליה. לא לדאוג: האב שולח את בנו למיטה והוא יוצא לגנוב עץ, חוטב מגזעו קטע, חוזר הביתה ויושב בלילה לגלף כפכף למחר. הבית שוקע בתרדמה. האם (ותינוקה שהיום נולד בזרועותיה) אומרת "אווה מריה" בקול מונוטוני, מיישן. הילד שוקע בשינה בטוחה, האב מגלף בתנועות בטוחות כפכף, והצופה באולם החשוך בוכה. כשראיתי לראשונה את הסרט ביום שישי אחד בקולנוע "שחף", מאוד התאפקתי. בסוף הסרט גם החלטתי שבטח (אולי) כבר הגעתי נרגש לקולנוע, שאחרת מה פתאום התרגשתי? מה כבר יכול לרגש כל כך בסצינה כזאת? ואני לא מדבר על הצורה שבמאי הסרט (ארמאנו אוֹלְמי קוראים לו, ולסרט קוראים באיטלקית L'albero delli Zoccoli) נתן לסצינה-פנינה זו, על הקסם שבו הצליח לחדור מבעד לפרטי, לחד-פעמי, ולהתרומם אל הכללי והעל-זמני, כמו לפעמים אצל ורמר. הפעם, לשם שינוי, אני מציץ דווקא בחומר-הגלם של האמנות ולא בתוצר – בגרגר החול שחדר לצדפה ולא בפנינה... והלכתי ביום ראשון שלאחריו לראות את הסרט שוב, והנה באותו מקום בדיוק שוב נתקע לבי בגרוני וחשבתי: מה? מה הולך פה? רק בדרך הביתה החלטתי שזה בא לי כי אני מ ז ד ה ה. לא סתם – אני מזדהה X2: עם שניהם. סימולטנית. אני הם. כמו הברון מינכאוזן שמרים את עצמו (על סוסו) מתוך הבוץ שהוא שקוע בו; לכל אורך הסצינה, בעלת הקצב הרך ומיישן כמו שיר ערש, א נ י האב שאומר: "בני ילך מחר לביה"ס. ילדי ימשיך ללמוד. אני אחראי לו ואני אדאג לו. אני אוהב אותו." ו א נ י הילד השוכב במיטה מתחת לכסת, שוקע בשינה שלווה של ביטחון כי "אבא יסדר הכול. אבא אחראי לי. אבא דואג לי ואני אוהב אותו."

משם כל האהבה הזאת: אני דואג לי ואוהב אותי באהבה אגדית עצומה כל כך, שאני מוכרח להשיב לי אהבה. כך אז. מזמן. כשהיינו צעירים ולא היה בנו מקום (פיזית) להכיל את כל שפעת האהבה הזאת של שנינו – שלי ושלי. והיא מילאה כל חלל בנפשנו, ומהאהבה העצומה ("העצומה" – כי זו הבנלית לא הייתה), מהאהבה הזאת שם, בקרקעית ילדותנו הנטושה, גזרנו דוגמאות לכל שאר אהבותינו: הפיקטיביות – ברומנים הגדולים ובשירה, בתיאטרון, בציור, במוזיקה ובקולנוע; והאחרות (הריאליות?) – פה ושם, במהלך החיים, לפחות אצל יחידי הסגולה (בני המזל) בינינו, פה ושם (אמרתי), פה היא ושם הוא – מנסים, גוזרים דוגמאות בבשר ודם. יש (גם) שהצליחו.

[מתוך "אברהם הפנר: ספר המפורש", עמ' 38-39].

 

כנראה משם האהבה הזאת. וחוץ מזה מרים ב"כמו אבלאר, כמו אלואיז" הייתה כאמור תלמידתו של יוסף טנא, לא של אברהם הפנר, ויוסף טנא הוא בין השאר (אני לא יודעת את השאר) גלגול של אנרי פולן (והאם זאת קריצה לשמו של המלחין פרנסיס פולן?!], המורה הנערץ של אברהם הפנר והטטרי באותו "ספר המפורש" שציטטתי ממנו. עושה סחרחורת? לי דווקא לא, זה מעיר ומאתגר ומרתק, אני לא מרגישה שהוא מסדר אותי, אני מרגישה שהוא קורץ לי בשותפות. ואולי הוא מאלתר על מנגינה שהוא יודע שהמאזין מכיר: בואו ננסה את המוטיב הזה גם ככה. בואו ננסה אחרת. והרי ככה זה בכתיבה, גם אצל יהודית קציר למשל (דוגמה שקפצה לי) אפשר למצוא ב"הנה אני מתחילה" חומרים מ"למאטיס יש את השמש בבטן" ומן הסיפורים הקצרים ויש איזו תחושה שאהה, הנה עכשיו הסיפור האמיתי.

לאו דווקא. אבל ככה הסיפור נפרש מנקודת הזמן שבה הכותב רוקם אותו עכשיו.

וכשאני מגיעה לכאן אני בכל זאת מגלה, שההפנר לא רק מבדיד אותי (טוב, אני הרי לא מזוכיסטית, לא הייתי ממשיכה לקרוא אם הוא היה רק מבדיד) אלא גם מלהיב אותי נורא, אם לא לחיים, אז לאמנות.

 

[על רמברנדט] ואני מנסה לנחש איך, איפה קיביני מאט! מאיפה יש לו  – כי בעיניו נראה שהוא גילה, שהוא יודע את הסוד של Ozu [במאי יפני]: איך להכיר בחיים כ מ ו  ש ה ם ובכל זאת לקבל אותם – או ש ר ק בציור כך ובחיים, חייו, יומיומו, גם הוא לא ידע. ויום אחד עוד ישאל השואל: "איך איך איך הפנר ידע וקיבל?", כי פה או שם בדף או בסרט בא חסד, מין חסד, גם אצלי, והשלמה מודעת ש"למרות הכול

ב ע צ ם בסדר". איך איך איך? והרי לא, מעולם לא ידעתי, או כן? בחיים, בבשר, ביומיומי – אני אמרתי להם "כן!", לחיים? הרי לא. (או כן?)

[אברהם הפנר: ספר המפורש, עמ' 115]



"דרכי האהבה" מאת ז'אן אנואי ופרנסיס פולן

 

 

 

 

 

 

 


 

 

 

נכתב על ידי לי עברון-ועקנין, 13/6/2013 16:24, בקטגוריות אברהם הפנר, בית ספר לכתיבה
20 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי     לקטע הקודם     לקטע הבא     לבלוג המלא
תגובה אחרונה של לי ב-14/6/2013 14:51



111,803
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות ללי עברון-ועקנין אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על לי עברון-ועקנין ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2006 © Nana 10 בע"מ