הנושא החם הזה של פוסט בחמש דקות (עכשיו 21:18) מדגדג באצבעות, כמו הזמנה לפגוש את עצמי. האמת היא שרוב הפוסטים שלי נכתבים בפרק זמן של דקות ספורות. אבל כאן זה שונה, כמו תרגיל של כתיבת רצף או דפי בוקר. מה מבטיח יותר מדף ריק להתממש בו בלי ציפיות ובלי כותרת. מזכיר לי אותי בהמתנה האינסופית לקו 17 מפנטזת איך אכתוב מחזה מדהים שכולם יאהבו אותי בגללו, ולמען האמת חוץ מקו 17 שום דבר לא השתנה. (כן, כאז כן היום אני גם כותבת הרבה ולא רק מפנטזת).
וקראתי אז את המאהב ואת גירושים מאוחרים של א.ב. יהושע ורציתי לכתוב רשומון, לכתוב מנקודות מבט של דמויות שונות, ויש בזה כזאת גאולה! לכתוב את הבחורה שמחכה למייל ואת האיש שלא כותב לה. לכתוב את הנער המרדן שטורק את הדלת ואת הוריו. לכתוב את האוהב הנכזב הדחוי ואת מי שדחתה אותו ולגלות שלא הייתה שם שום דחייה. או בכיוון אחר, לגלות שהיא בכלל לא מודעת לקיומו. לקפוץ 15 שנה קדימה ולראות שהנער ההוא בתיכון, שהיה הידיד של הבנות ונמצא בלתי ראוי לעלות לדרגת חבר, הוא ראוי לגמרי. ומה יקרה אחר כך? חברתי סיפרה לי על ספר שנקרא משהו כמו "אקסטזה ואחר כך כביסה". שגם אחרי הארה, החיים נמשכים עם הכביסות והכול. אחרי ההתרה המדהימה הזו של כל נקודות המבט, נעשה עוד כביסה. ועברו חמש דקות. ביי.
שמור   בטל

אמריקן קולוני
חלמתי שאני במסעדת אמריקן קולוני, "מסעדה של אנשים חשובים". ותוך כדי החלום הבנתי שאני מתגעגעת לאבא שלי.
דברים שאפשר לבעוט בהם כשיש במי לבעוט, לפעמים רוצים דוקא להמשיכם כשכבר אין.
שמור   בטל

לפעמים היא בוכה כשהיא רואה אותי.

"רק כשאתם באים היא בוכה," הכריזה פעם אמא שלי השמרטפית, "למה?"

"כי אנחנו הורים מגעילים והיא שונאת אותנו," עניתי מיד בצחוק בריא ומידבק.

אבל אני יודעת למה. כי לפעמים הכול מציף, ועל זה שהלכתי קודם (ואז היא אמרה לי בשלווה רבה "ביי ביי" ורצה לשחק, וזה אמיתי, לא הפגנת איפוק, אבל בכל זאת דורש כוחות) היא פתאום יכולה להצטער דווקא כשאני פה בזרועות פתוחות. והיא מקבלת חיבוק אבל היא רוצה עוד יותר חיבוק. או רוצה לִרצות פחות. או להתבטא ולהגיד כל מיני דברים שהיא עוד לא יודעת מה הם בכלל ולא כל שכן איך להגיד אותם. או שהיא רוצה ללמוד איך נפרדים ואיך חוזרים ושוב ושוב.

ולפעמים גם אני ככה.

חוץ מזה שאצלי יש נושא שנקרא מקום.

וא' חברתי הטובה שאלה אותי לפני כשבועיים – "אבל לילוש, את לא צריכה יותר מקום?" והתחלתי לבכות כי היא ראתה אותי ושאלה אותי, ואני יודעת שלקיחת המקום היא בעיה שלי ושאני צריכה להילחם עליו, וגם הייתי בטיפול ולמדתי לעשות את זה, וככה פתאום לקבל במתנה?

ולפעמים כשהיא רואה אותי, היא מחייכת ושמחה ורצה אליי. ולפעמים הכול קל וזורם, ועוד יהיה כך, עוד יהיה.

 
שמור   בטל