דוגמנית

יום הולדת לישראבלוג ולבלוג של דוגמנית

פוסט חדש שלי - סיפורי ניו יורק ומאחורי הקלעים של הבנות של ויקטוריה סיקרט

http://www.themodelsblog.com/

.................................
אני רוצה לאחל לישראבלוג מזל טוב להיום ההולדת ה- 9.

הצטרפתי לישרא באוגוסט 2005 (וואלה, גם לבלוג יש יום הולדת החודש, הוא בן – 5 !!!) בעקבות כתבה שקראתי באינטרנט על בלוגים, אז לא ידעתי מה זה "בלוגים". אחת הבלוגריות שהמליצו עליה שבתה אותי. מהיום שנכנסתי לבלוג שלה התמכרתי. היא כתבה בעילום שם וסיפרה על החיים שלה עם בעלה (בעיקר על ניסיונות הפיתוי שלה והסקס שלהם) ואחר כך ליוויתי אותם בניסיונות הכושלים להיכנס להריון. הנסיכה ליה הייתה מסתורית, סקסית, חכמה, צינית ובעיקר ידעה לעשות אהבה עם אותיות ומילים. כשנפתח בפני עולם הבלוגים הוספתי לרשימה את מרק שחידד את טעמי האופנתי, דודה מלכה שהזכירה לי מה זה להיות לבד, וולווט אנדרגראונד (המקורית) שסיפרה על החיים באירופה וחוויות רוק & רול, סמים וסקס, טלפלא, תמיר וכל החבורה הותיקה והמשובחת של ישראבלוג.

אח, מה שהלך כאן באותם הימים...כולם היו מבוגרים ממני (כנראה), כותבים מבריקים, משחיזי מילים, חכמים, מצחיקים, סקסיסטיים היה תענוג. כל בוקר הגעתי למשרד בשעה 7:00 פתחתי את המחשב, הכנתי כוס קפה וצללתי לתוך עולם אחר, רחוק, מרתק, מפתה, עלום פנים ושמות, עולם הבלוגים. בשעה 8:30 עובדי המשרד התחילו להגיע ולדרוש ממני עבודה תמורת המשכורת שהם משלמים לי (בעעע...) ואני הייתי נקרעת מהעולם הזה אבל נושאת אותו איתי כל היום.

אז עוד לא כתבתי, אז רק קראתי. לא האמנתי שאני יכולה להיות חלק מהפנתיאון הזה, לא חשבתי שיש לי את המילים הנכונות.

אחרי שעברתי לניו יורק, בתקופה בודדת בחיי פתחתי בלוג. העצב והבדידות הציפו אותי והייתי צמאה לשפה העברית כמו שיכור לוודקה. התחלתי לכתוב סתם, באמת סתם, על זיכרונות וכאבים שהציפו אותי והחלטתי להתמקד במקצוע הדוגמנות כי המעבר שלי היה קשה ועצבנה אותי האידיאליזציה שחברותי עשו לעיסוק כפוי הטובה שהחיים גלגלו אותנו אליו. ותראו אותי היום, חמש שנים אחרי אני בלוגרית. כולם עזבו, כל ענקי הכתיבה והמודלים שלי כבר לא כאן ואני כן.

למה?

לא יודעת. אולי בגלל שהסיבה שבגללה התחלתי לכתוב עדין כאן. אולי בגלל שלאורך חמש השנים האחרונות הקוראים שלי הפכו למשפחה. עברתי דרך לא פשוטה בחמש השנים האלה, הייתי בדאון הרבה יותר מידי פעמים ואתם תמיד הייתם כאן.
אני מבינה שזו מערכת יחסים מוזרה והמעבר בין חברות בחיים הוירטואליים לחיים האמיתיים כמעט ולא אפשרי. הוא אפילו מעיק (מניסיון אחד שעשיתי ונכשל). מפני שאני אוהבת לשפוך על המקלדת את הקרביים אבל ביום יום לא אוהבת לדבר ולנתח את שכתבתי, מביך אותי כשמחמיאים לי על הצרות והפצעים שלי, מרגיז אותי שנהנים מהכאב שלי (גם אם זו הנאה של הזדהות) והכי חונקת אותי - הקנאה. הקנאה של אנשים שאין להם את זה (כי אם למדתי משהו בחמש השנים האלה הוא שעם יכולת כתיבה נולדים, לא לומדים אותה) ואותם אנשים מנסים לתרץ את הכתיבה הבינונית שלהם וחוסר ההצלחה בסיבות משעממות.

וישראבלוג – ישראבלוג הוא הבית שלי והקבר שלי. אני כועסת עליהם, מאוכזבת מהם ורגילה אליהם. למה אני עדין כאן? אין לי תשובה וכנראה לא תהייה לי. כמעט כל בני הדור שלי עזבו, זו שאלה טובה למה נשארתי. אני לא בטוחה שהאתרים האחרים יותר טובים, נשארתי (למרות ההצעות הרבות והתשלום שהציעו לי לעבור). אבל בואו לא נהרוס את יום ההולדת שלנו.

אז, מזל טוב לשנינו לישראבלוג ולבלוג של דוגמנית (שזה בעצם מזל טוב לי) ותודה, תודה מכל הלב שנפתח אליכם כאן במשך החמש שנים האחרונות והתפשט מכל בגדיו, מחסומיו וסודותיו ונתן לכם לצפות בו ללא תנאים מוקדמים. תודה לכם שהפכתם אותי לבלוגרית.
כמוסיקת רקע אני רוצה להביא את השיר שכל פעם שהוא מתנגן ע' חושב עלי ועל הבלוג של דוגמנית, בעיקר בגלל השורות האלה:

2 AM and I'm still awake, writing a song
If I get it all down on paper, it's no longer inside of me,
Threatening the life it belongs to
And I feel like I'm naked in front of the crowd
Cause these words are my diary, screaming out loud
And I know that you'll use them, however you want to
Anna Nalick - Breathe (2AM)

אתם יודעים, זה כל כך נכון כי במהלך השנים אני מקבלת כל כך הרבה אימיילים שמדברים על מה נוגע באנשים בכתיבה שלי ומה הם לוקחים איתם לטוב ולרע ולפעמים זה ממש לא קשור למה שכתבתי אבל היה מה שנגע בהם.

כשאני חושבת על הבלוג ועלי כבלוגרית אני חושבת על השיר של איפה הילד "העצב שלה" (מילים: איריס רצאבי וחמי רודנר. לחן: חמי רודנר).

טלפון שמצלצל מעיר אותה פתאום
נרדמה במיטה עם בגדים
יתושים מזמזמים זוגות מאוהבים
הקיץ ברחוב נים לא נים
איש אחד רחוק משם כותב לה מכתבים
אותם לא תקרא בחיים
פעם אהבו אותה עכשיו הם שוכחים
לחבק אהההה לנשק אההה

העצב שלה העצב שלה
היא לוקחת אותו לעצמה
את הכוח שלה היא לא מבינה
לא מבינה

החלון פתוח צימאון מסויים
אוחז ומרפה לפעמים
למה לא הרמת שפופרת למה את לבד
מנסה להסביר במילים
איש אחד רחוק מכאן חושב עליך עכשיו
רוצה ללקק את עורך
פעם הוא אהב אותך אבל עכשיו שכח
לחבק אההה לנשק אההה

העצב שלה...

כשדורכים על קוצים היא אומרת
צריך לחייך
לא נופלים כשנוגעים בשמיים
אם אני צוחקת זה בגלל ש...
היא אולי מרגישה

העצב שלה...

תודה.

נכתב על ידי: דוגמנית
26/8/2010 17:55
53 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן לינק ישיר לקטע
תגובה אחרונה של דוגמנית ב-30/8/2010 17:01

דוסטייל

פוסט חדש שלי אפשר לקרוא כאן

http://www.themodelsblog.com/

מתמודדת מס' 8 - מיכל

היי,
קוראים לי מיכל ואני בת 22.
בדרך כלל, אחד הדברים הראשונים שאני מספרת על עצמי זה שאני דתיה (דתית? דתיה? דתיה.) זה מסביר הרבה דברים על החיים שלי - למה אני נשואה בגיל 22 (למה לא?), למשל (אנשים אומרים, 'אהההה, את דתיה'). מהסיבה הזאת יש כל מיני דברים שמגבילים את הצורה שבה אני מתלבשת - בלי גופיות ובלי מיני, למשל, בלי לחשוף זרועות.

בעיקרון אני מהזרם הדתי-לאומי, מה שנקרא גם 'הכיפות הסרוגות', או בני עקיבא. זה זרם מאוד מורכב ומגוון, כי הוא נמצא בדיוק באמצע, בין הדת החרדית לחילוניות גמורה, והוא מתקיים בתחום אפור. מצד אחד, אני שומרת שבת וכשרות ובחתונה שלי הייתה להקה חסידית, ומצד שני אני מאזינה למוזיקת רוק ואוהבת לצפות בגוסיפ גירל. מהסיבה הזו בעצם הרבה יותר מסובך להיות 'סרוג' כי אתה חייב להפעיל הרבה שיקול דעת עצמאי ולא ללכת בדיוק לפי הספר, ולנסות לשלב בין חיים מציאותיים ופתוחים בחברה גלובלית לבין אמונה.
ההגבלות בלבוש נובעות בעיקר ממגבלות של צניעות, אבל כמו בכל דבר, גם צניעות פתוחה לפרשנות - יש בנות (שגם אני בגילאים מסוימים הייתי ביניהן) שירגישו לא בנוח לחשוף כל חלק ברגל שלהן או את המרפק, ויש בנות שירגישו בנוח להסתובב כמעט ערומות - אבל יש גם באמצע. אני, למשל, מרגישה נוח להסתובב במכנסיים אבל קשה לי מאוד עם גופיות ואני לא חושבת שלבשתי אי פעם חולצה (או שמלה) בלי שרוולים מחוץ לבית. זה יוצר הרבה בעיות בעיקר בנושאים של שילוב, כי כל השמלות שאין להם שרוולים (כלומר, רוב השמלות בעולם) דורשות חולצה מתחת והרבה דברים פשוט לא נראים טוב ככה. מהבחינה הזאת קל בהרבה לחיות בחורף :-)
אם תסתובבו בציבור הדתי לאומי ותשאלו אנשים תוכלו למצוא דעה לכל מצב. יש אנשים שיגידו לכם שאני לא צנועה או כופרת ואחרים שיחשבו הפוך. יש אנשים שיגידו לכם שאין מקום לשיקול דעת עצמאי בדת - אבל איך אפשר לחיות בלי שיקול דעת עצמאי? העיקרון שלפיו אני מעדיפה לחיות, טוען שכל עוד אני מאמינה שמשהו הוא נכון, ועושה אותו לא כי האפשרות האחרת היא פחות נוחה או מעיקה אלא כי היא באמת נראית לי פחות נכונה - המצפון שלי נקי.

מאז שאני זוכרת את עצמי אהבתי דברים ויזואליים. אני אוהבת הדפסים, אני אוהבת לעצב (אלבומים בעיקר אבל גם עוד דברים), אני אוהבת לתפור (אבל לא כל כך טובה בזה). ואני אוהבת גם לשחק עם בגדים, להוסיף, לשנות, לראות מה משתלב לי בעיניים ומה לא. הסגנון שלי אקלקטי, כי הטעם שלי משתנה בערך פעם בשבוע.
ניסיתי פעם לפתוח בלוג. הוא לא החזיק הרבה, אבל בגלל זה התמונות ערוכות (ביום-יום אני לא מצטלמת כל כך, רק מצלמת).

זהו... מקווה שתמצאי את הסגנון שלי מעניין :-) שיהיה ערב מקסים!
מיכל

נכתב על ידי: דוגמנית
23/8/2010 16:49
38 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן לינק ישיר לקטע
תגובה אחרונה של ב-2/9/2010 19:29