תירוצים

תגובות לקטע: דרוש: חזון  הוספת תגובה חדשה


משתמש מאומת (האתר שלי) , 18:19 19/8/2017:
אני מוצאת את עצמי מזדהה גם אתך כמאמן וגם איתה כמתאמנת. אני זוכרת כשביקשו ממנו לכתוב חזון בפעם הראשונה - זה היה בלתי אפשרי עבורי. ולא כתבתי. וגם בפעם השנייה. ואפילו בפעם השלישית התקשיתי אבל הצלחתי בסוף. בקושי רב. ואני מתמלאת בכל כך הרבה נחת כשאני קוראת את החזון של המתאמנים שלי....ומידי פעם אני מבקשת מהם לעבור על זה שוב ולראות מה עדיין רלוונטי, מה השתנה אולי, מה כבר התגשם...
הפרדוקס בעת כתיבת חזון (או אמירה שלו בעל פה) הוא שאנחנו מנסים לחשוב מה יהיה, מה אנחנו רוצים שיהיה, מתוך המגבלות שיש לנו היום. מאד מאד קשה להתעלם מהמגבלות ואתה הצלחת צעד צעד לעשות זאת איתה כאן. כל הכבוד!


הוסף תגובה לתגובה  קישור ישיר לתגובה

משתמש מאומת (האתר שלי) , 19:20 19/8/2017:
תודה. לרוב אנחנו מגיעים לחזון בשלב מתקדם באימון. כאן היתה קצת התעקשות שלי להוכיח למישהי שאומרת שאין לה מושג מה היא רוצה לעשות בחייה שבהחלט היא יודעת אבל לא מוכנה להודות בכך בגלל פחדים משתקים.

הוסף תגובה לתגובה  קישור ישיר לתגובה  ^

משתמש מאומת (האתר שלי) , 19:44 19/8/2017:
צודקת אמפי שמי שנמצא בתוך הבוץ לא יכול לראות ברור והרחק. לשם כך דרוש באמת מישהו חיצוני שיתן לו יד לצאת החוצה וגם יראה לו לאן להסתכל. את השאר כבר אפשר לעשות לבד. זה קצת כמו הכלל הזה בפיזיקה שאי אפשר להוציא את עצמך מהבור על ידי משיכת עצמך בציציות ראשך (למרות הסיפורים של הברון מינכהאוזן וכמו שאייר את זה יפה גוסטב דורה). 

הוסף תגובה לתגובה  קישור ישיר לתגובה

משתמש מאומת (האתר שלי) , 19:51 19/8/2017:
חחח.. זה בדיוק תפקידו של המאמן - לתת יד ולהוציא את האדם המוכשר מהבור שבוא הוא נמצא - לצאת לדרך שממצה את כשוריו.

הוסף תגובה לתגובה  קישור ישיר לתגובה  ^

 (האתר שלי) , 23:41 19/8/2017:
אני מוצאת שהכי קל לפרק משימת ענק לחתיכות קטנות ולדאוג לצעד הבא רק כשהוא מגיע. אחרת משימות ענק יכולות להיות מאיימות עד שיתוק.

הוסף תגובה לתגובה  קישור ישיר לתגובה

משתמש מאומת (האתר שלי) , 08:02 20/8/2017:
בהחלט! משימה ענקית היא לא נתפסת ועלולה לשתק. אם מחלקים למשימות ומתכננים כל שלב בפירוט על נייר או במחשב זה נראה פחות מאיים. ואז כמו שאמרת דואגים רק לבצע את השלב הבא וזה לא מלחיץ.

הוסף תגובה לתגובה  קישור ישיר לתגובה  ^

 (האתר שלי) , 08:56 20/8/2017:
איכשהו אני מרגישה הפעם שמשהו חורק. כאילו היא שוכנעה שזה ההגיון אבל אני לא בטוחה שבתוכה היא אכן השתכנעה. 

הוסף תגובה לתגובה  קישור ישיר לתגובה

משתמש מאומת (האתר שלי) , 09:17 20/8/2017:
לא ניסיתי לשכנע אותה באיזו דרך לבחור. רציתי רק להראות לה שהיא יודעת מה היא רוצה לעשות בחייה ושיש לה חזון, למרות שהיא טענה שאין לה מושג מה היא רוצה לעשות בהתחלת האימון. אבל אז עלו, כרגיל החששות והפחדים שזה לא אפשרי. ושוב ניסיתי להדגיש שאפשר למצוא פתרונות אם מפרקים את הבעיה ל"פרוסות דקות יותר". 
חשוב לציין שזה לא האימון שאיתו היא יוצאת לדרך. אין עדיין תוכנית מפורטת ואין אפילו אבני דרך לביצוע. מטרת האימון הזה היה להראות שמאחורי הפחדים - היה לה חזון סדור מאוד.

הוסף תגובה לתגובה  קישור ישיר לתגובה  ^

גהה (האתר שלי) , 05:52 21/8/2017:
הרבה פעמים אני מוצאת את עצמי בסיטואציה כפולה של "הדשא של השכן"- אני יכולה לשוחח עם חברה, לכל אחת מאיתנו הבעיות שלה ואיכשהו הפתרונות לבעיות של האחרת מאוד ברורים ופשוטים אבל לא הבעיות שלנו עצמנו.

לפעמים כל מה שצריך כדי להתחיל לזוז זה מישהו שיעמוד ויכוון אותנו מחוץ לחניה. 


הוסף תגובה לתגובה  קישור ישיר לתגובה

משתמש מאומת (האתר שלי) , 08:38 21/8/2017:
בול! לא תמיד צריך מאמן. לפעמים מספיק חבר/ה טובים שבאים ממקום מכיל וללא ביקורת.

הוסף תגובה לתגובה  קישור ישיר לתגובה  ^

הוספת תגובה חדשה:

סוג תגובה:

 שם:
 email:
 
(או מספר הבלוג)   האתר שלי:
  מצב רוח: ריק                           בחר: ריק קול סבבי אה? סטנדרטי אוף עצוב עצבני
קוד אבטחה:
במשלוח התגובה אני מאשר/ת כי ידוע לי שהאחריות לתוכן התגובה היא עליי ולא על האתר ישרא-בלוג ומנהליו.  
שלח