תירוצים

תגובות לקטע: ללכת לעצמי לאיבוד  הוספת תגובה חדשה


משתמש מאומת (האתר שלי) , 11:45 12/12/2015:
זה ממש מעציב אותי. מצד אחד, אני שמחה בשבילה שהיא התעוררה והתחילה לשלוט בחיים שלה. מצד שני, עצוב לי שעד גיל 49 היא חיה ככה. איך אפשר להמשיך ולרצות את כולם כל כך הרבה שנים? רוב הפעמים לא מתחרטים על הדברים שעשינו ולא הלך לנו, אלא דווקא על הדברים שלא עשינו. זה נראה שהאי וודאות וה-"מה אם..?" יותר קשים מכישלון.

הוסף תגובה לתגובה  קישור ישיר לתגובה

משתמש מאומת (האתר שלי) , 11:53 12/12/2015:
קודם כל באמת עדיף שינוי בכל גיל שהוא מאשר להגיד - טוב, אני זקנה מדי להשתנות.
בהרבה מקרים - אנשים שוכחים או מדחיקים מה שהם באמת רצו לעשות בחיים...
מצד שני - לרַצות זו תכונה מאוד אופיינית. רוב האנשים מקשרים מגיל צעיר "להיות ילד טוב" ואהבה. כשההורים כועסים על ילד - נדמה לו שלא אוהבים אותו יותר. אז הוא נוטה לרצות. גם כמבוגר.אוף
על חשבון מה שהוא רוצה לעשות באמת.


הוסף תגובה לתגובה  קישור ישיר לתגובה  ^

משתמש מאומת (האתר שלי) , 12:55 12/12/2015:
מוכר כל כך ולא חביב.

הוסף תגובה לתגובה  קישור ישיר לתגובה

משתמש מאומת (האתר שלי) , 12:58 12/12/2015:
למה לא חביב?

הוסף תגובה לתגובה  קישור ישיר לתגובה  ^

משתמש מאומת (האתר שלי) , 13:21 12/12/2015:
כי מי רוצה לגלות שהוא טיפוס מרצה שמוותר הרבה פעמים על דברים חשובים על מנת שאחרים יהיו מבסוטים?

הוסף תגובה לתגובה  קישור ישיר לתגובה  ^

משתמש מאומת (האתר שלי) , 15:38 12/12/2015:
לא עדיף לדעת שאתה מרַצה מאשר לחיות בהכחשה?
לרַצות לפעמים זו לא בעיה. לרצות תמיד עד שאתה מאבד את מי ומה שאתה - אולי. השאלה אם זה טוב או רע לך... אם רע - אולי כדאי לעשות שינוי

הוסף תגובה לתגובה  קישור ישיר לתגובה  ^

משתמש מאומת (האתר שלי) , 16:16 12/12/2015:
אני מאמינה שבסופו של דבר אדם יודע מה הוא עושה ובוחר. אם מישהו מרצה, הרי יש לו סיבה לכך, המחירים והרווחים צריכים להיות ברורים לו. אבל גם אם יודעים, ובוחרים, ומחליטים, הרבה פעמים נשארים עם חמיצות מה.

הוסף תגובה לתגובה  קישור ישיר לתגובה  ^

משתמש מאומת (האתר שלי) , 16:21 12/12/2015:
אחלה

הוסף תגובה לתגובה  קישור ישיר לתגובה  ^

משתמש מאומת (האתר שלי) , 17:20 12/12/2015:
מאד מזדהה עם הנטייה לרצות תוך איבוד הרצון. זה אחד הדברים העיקריים שאני עובדת עליהם מאז שהתחלתי לטפל בעצמי. וזה גם אומר שהעובדה שהיא זיהתה את דפוס הריצוי זה לא אומר שמייד תוכל לוותר עליו. ריצוי הוא מנגנון מאד חזק. אני הייתי מוודאה שהיא מבינה שמה שהיא בחרה בפועל זה מה שהיא רצתה יותר. כלומר מה שיש לה במציאות הוא תוצאה של בחירות שלה. כמובן לא ניתן לשנות בדיעבד ולכן גם חבל להתעצב על מה שהיה, אבל בהחלט חשוב לקחת אחריות מעכשיו והלאה ולוודא שהבחירות הבאות תתבצענה ממקום של חופש. אגב יש גם להיזהר מתגובת יתר : מה שאני רוצה בלי להתחשב באף אחד ובשום דבר. הייתי מתבוננת יחד איתה בבחירות שעשתה ושואלת אם אולי בכל זאת זה מה שהיתה בוחרת גם לולא הלחצים וההשפעות החיצוניות. 

הוסף תגובה לתגובה  קישור ישיר לתגובה

משתמש מאומת (האתר שלי) , 17:45 12/12/2015:
תודה על המשוב והרעיונות.
אני מסכים שלא קל לוותר על הרצון לרצות. היא הגיעה לאימון וגילתה שכבר נמאס לה ממש. 
במקרה שלה - בבחירות היותר משמעותיות בנושא ילדים ותעסוקה לא היה לה ספק שהיתה בוחרת אחרת.

הוסף תגובה לתגובה  קישור ישיר לתגובה  ^

 (האתר שלי) , 19:00 12/12/2015:

ומי אומר שהיא יכלה להיות במקום טוב יותר לו הייתה בוחרת אחרת?


תמיד יהיו לנו דברים שפחדנו להשיג, אבל הדברים הללו לא בהכרח היו טובים בשבילינו, אני חושבת שאולי זו טעות לגרום לה לחשוב שהיא טעתה בהתנהגות שלה.


כי מה היא יכולה לעשות עכשיו? הרי אחורה אי אפשר לחזור, נכון?


אז חוץ ממרמור, מה יש לה להרוויח?


נכון, לכאורה היא יכולה לשבור את הדפוס, אבל רוב הסיכויים שהמחיר יהיה בדיוק זה שהיא חוששת לשלם - משפחתה תכעס עליה, היא עלולה למצוא את עצמה ללא עבודה מתנסה בהקמת עסק פרטי כלשהו שלא יחזיק מעמד, ומה אז?


 



הוסף תגובה לתגובה  קישור ישיר לתגובה

משתמש מאומת (האתר שלי) , 19:08 12/12/2015:
קודם כל אני לא מנסה לגרום למתאמן להרגיש משהו. אני שואל שאלות מנחות. הרבה פעמים, כמו שציינתי בעבר - אנחנו חופרים והוא/היא מחליט/ה שטוב להם ככה.

ברור גם שאין טעם לבכות על חלב שנשפך אבל יש לה להרוויח את כל החיים שלה קדימה. בעתיד!



לשנות התנהגות זה לא עניין של שחור ולבן: היא לא חייבת לפתוח עסק עצמאי (היא רוצה להיות שכירה אבל בתחום שמשנה משהו, להגדרתה), לעזוב את בעלה וכד’. חס וחלילה.
היא קודם כל צריכה לשים לב מתי היא מרצה ומתי זו החלטה שלה. בכל פעם שהיא תשים לב - היא תוכל להחליט במודע אם הא לה לרצות או לא!


הוסף תגובה לתגובה  קישור ישיר לתגובה  ^

משתמש מאומת (האתר שלי) , 19:09 12/12/2015:
זה ההבדל. המודעות.
בתחום האפור וההגיוני, היא לפעמים תבחר לרצות, כמו קודם ולפעמים תעמוד על שלה. זה השינוי שמתאים לה. 
דרך אגב - למישהו/הי אחר/ת יתאם לא לשנות כלום. גם זה בסדר.



הוסף תגובה לתגובה  קישור ישיר לתגובה  ^

קומת קרקע , 20:55 12/12/2015:
אני חושבת שבגילי רוב האנשים מתקבעים כאנשים שרוצים לרצות ואנשים שחיים את החיים של עצמם.

יש לי כמה חברות שחיות ככה- אוהבות לרצות.
לי כחברה, קשה להיות בחברתן במיוחד בשל העובדה שהן אף פעם לא כנות - אי אפשר לשאול אותן דברים כי הן תמיד יענו: ״וואו זה מדהים, אין לי הערות״ או ״זה ממש יפה עליך, תקני!״ 


ואני מעדיפה לשמוע את התגובה האמיתית והכנה, התגובה החברית האמיתית...


הוסף תגובה לתגובה  קישור ישיר לתגובה

משתמש מאומת (האתר שלי) , 21:05 12/12/2015:
אני חושב שעדיין גם אנשים ש"חיים שחיים את החיים של עצמם" מרצים מידי פעם. זו תכונה מאוד אנושית לרצות. לכן זה כל כך קשה לא לרצות.

גיליתי לפני שנים שעובדים שנוטים לרצות יותר מדי הם בעיתיים: בתור מנהל, אם תשאל אותם מתי הפרויקט יהיה מוכן - הם תמיד יתנו לך לו’ז לא ראלי. קצר מדי. זה כמובן לא במודע, אבל בסופו של יום הם יתקשו לעמוד במשימה שהגדירו וכפועל יוצא - הלקוחות יכעסו...


הוסף תגובה לתגובה  קישור ישיר לתגובה  ^

הוספת תגובה חדשה:

סוג תגובה:

 שם:
 email:
 
(או מספר הבלוג)   האתר שלי:
  מצב רוח: ריק                           בחר: ריק קול סבבי אה? סטנדרטי אוף עצוב עצבני
קוד אבטחה:
במשלוח התגובה אני מאשר/ת כי ידוע לי שהאחריות לתוכן התגובה היא עליי ולא על האתר ישרא-בלוג ומנהליו.  
שלח