Fucking Union

תגובות לקטע: אם רק...  הוספת תגובה חדשה


 (האתר שלי) , 09:46 4/10/2008:
אני חושבת שלא הייתי מקבלת את העבודה שעבדתי בה בשנתיים האחרונות. אבל זה ניתן לתיקון אני מתפטרת מחר (ברצינות).

הוסף תגובה לתגובה  קישור ישיר לתגובה

 (האתר שלי) , 10:39 4/10/2008:
מגניב! בהצלחה.
 
ורק תחשבי איך את עושה את זה הכי טוב שאפשר, שלא יהיו לא עוד הצטערויות...

הוסף תגובה לתגובה  קישור ישיר לתגובה  ^

 (האתר שלי) , 07:58 5/10/2008:
בהצלחה בובה!

הוסף תגובה לתגובה  קישור ישיר לתגובה  ^

אורי (האתר שלי) , 10:01 4/10/2008:
תודה יקירתי.(כתבת יפה)
אם יש מישהו שיש לו סיפור טוב ורוצה להצטלם לזה, אפשר לשלוח לי מייל.

הוסף תגובה לתגובה  קישור ישיר לתגובה

 (האתר שלי) , 10:41 4/10/2008:
אחח... בחיי... כמה טוב שבאת הביתה!

הוסף תגובה לתגובה  קישור ישיר לתגובה  ^

 (האתר שלי) , 13:18 4/10/2008:

אתה מחפש סיפור לסרט חדש?

הוסף תגובה לתגובה  קישור ישיר לתגובה  ^

אורי (האתר שלי) , 15:28 4/10/2008:
אני מחפש כמה סיפורים לסרטונים דוקומנטריים קצרים.

הוסף תגובה לתגובה  קישור ישיר לתגובה  ^

 (האתר שלי) , 15:43 5/10/2008:

משהו ספציפי או כרגע בשלב של דייגות כללית?

הוסף תגובה לתגובה  קישור ישיר לתגובה  ^

אורי (האתר שלי) , 16:44 5/10/2008:
לא מאוד ספציפי, אבל בדחיפות אני זקוק למשהו שקשור לעבודה ומשהו שיש בו רשעות.

הוסף תגובה לתגובה  קישור ישיר לתגובה  ^

גווינת’ , 10:41 4/10/2008:
הפרידה הכעוסה שאת מתארת היא כנראה השביל היחיד שאיפשר לו לנתק אותך מחייו, לשים אותך מאחור ולהמשיך הלאה.
אם באותו רגע היית עולה על טוסטוס ומגיעה לשם, סביר להניח שהוא היה מסתבך בעוד כמה שנים של כמיהה אלייך וחוסר הבנה שזה נגמר, שאין סיכוי שתהיו ביחד.
כך שאם היית משנה את הסצינה ההיא, יכול להיות שהמצפון שלך היה יותר שקט, אבל סביר להניח שהחיים שלו היו יותר עצובים.
לפעמים צריך לפרגן למי שאנחנו אוהבים גם את הכעס עלינו ואת הטינה כלפינו כי זו הדרך היחידה שלהם להשתחרר מאיתנו.
 

הוסף תגובה לתגובה  קישור ישיר לתגובה

 (האתר שלי) , 17:06 4/10/2008:
הייתי מסכימה איתך עד מאוד אם זה אכן היה משחרר לו את הכעס. אבל העובדה שהוא ישב כל השנים האלה וכתב עלי סיפורים קצרים ואחר-כך עוד ראה לנכון להוציא אותם בכריכה מהודרת מלמדת שזה לא בדיוק עזר לו להתגבר...
 
חוצמזה, עד כמה שזה כואב - מסכימה מליון עם המשפט האחרון שלך (וגם ברוכה הבאה! אנחנו מכירות אנחנו?)

הוסף תגובה לתגובה  קישור ישיר לתגובה  ^

גווינת’ , 17:38 4/10/2008:
אבל הכעס כנראה היה הדרך שלו להפסיק לאהוב אותך. זה לקח כמה שנים וספר לא מוצלח, אבל יכול להיות שלולא אותה שיחה, הוא היה מגיע לכעס ולמרירות ארוכי-הזמן האלה רק אחרי עוד כמה חודשים/שנים שבהן הוא היה מנסה לזכות בך מחדש, שעליהן הוא היה מוסיף עוד כעס כשזה הגיע.
 
לא מכירות, קוראת אותך מדי פעם בשקט .

הוסף תגובה לתגובה  קישור ישיר לתגובה  ^

 (האתר שלי) , 12:04 5/10/2008:
לא מכירות לר מכירות, אבל עם תובנות מדוייקות שחבל על הזמן! אני חושבת שאת ממש צודקת בקשר אליו. גם אני אחר-כך הייתי צריכה מאוד מאוד לכעוס על המיתולוגי כדי לנתק אותו מחיי. מנגנוני הגנה שכאלה, הא?

הוסף תגובה לתגובה  קישור ישיר לתגובה  ^

גווינת’ , 16:29 5/10/2008:

איך אמרו ב"מועדון קרב"?!, אנחנו כנראה לא כאלה פתיתי שלג יחודיים כמו שהיינו רוצים לחשוב...
יש כנראה אהבות מסויימות שיפעילו אצל רובנו את אותו מנגנון.




הוסף תגובה לתגובה  קישור ישיר לתגובה  ^

מלך לטאה , 12:55 5/10/2008:
כל מילה אמת. כל מילה.
זו כנראה הדרך היחידה באמת.
 
שנה טובה.

הוסף תגובה לתגובה  קישור ישיר לתגובה  ^

 (האתר שלי) , 13:17 4/10/2008:
אם לסבתא היו גלגלים. לא שזה לא מעניין לנבור באפשרויות שלא לקחנו אבל כמו שגבינית פה למעלה אומרת אי אפשר לדעת איך אנחנו משפיעים על אנשים אחרים וכמה ממה שאנחנו היה נמחק לו היינו עושים זאת אחרת. השליטה שלנו על העולם בסופו של דבר מוגבלת, ואנשים עם בעיות שליטה בכלל מפחדים שאם היא תישמט - החיים יתהפכו. כאילו לא הכל בא מבפנים ומכתיב לנו את הדרך שלנו, שאולי לא הכי חלקה אבל היא לגמרי שלנו.
 
היית רוצה לומר לו סליחה?
הית רוצה לסלוח לעצמך?

הוסף תגובה לתגובה  קישור ישיר לתגובה

 (האתר שלי) , 17:08 4/10/2008:
כן. על הסצנה המכוערת ההיא כן.
 
ואני חייבת להודות - אין לי רשימה ענקית של דברים שעליהם אני מצטערת ושהייתי רוצה לשנות אם רק יכולתי - התרגיל הזה של אורי עשה לי לחשוב על זה לא מעט: אני בדרך-כלל לא מאלה של ה "אם רק הייתי..." אבל הסצנה ההיא יושבת לי עד היום לא טוב על הנשמה, ולא מרגישה לי קשורה לשליטה בשום דרך. סתם הייתי ביץ’ וזה היה לא לעניין.

הוסף תגובה לתגובה  קישור ישיר לתגובה  ^

מר בחור , 06:02 7/10/2008:
גבינית! גדול!


הוסף תגובה לתגובה  קישור ישיר לתגובה  ^

משתמש מאומת (האתר שלי) , 14:22 4/10/2008:
לפני הכל ובלי קשר לכלום רק חייבת לספר לך שהתינוקות שלי עכשיו ישנים לבד במיטה שלי והם כאלה מתוקים!!! לאכול אותם, אוח!
זהו. עכשיו לענייננו. כתבת מדהים! חתיכת סיפור חיים, מתוקה.
אבל לשאלתך, ניסיתי לחשוב על משהו, והבנתי שכל עוד איננו מוכנים נפשית, רוחנית או מה שלא יהיה לעבור לשלב הבא בהתפתחות שלנו, נחזור על אותן הטעויות שוב ושוב הרי. אז מה זה באמת ישנה אם אחזור אחורה ואפנה ימינה במקום שמאלה? במילא בסיבוב הבא אפנה שמאלה שוב.
הבנת אותי?

הוסף תגובה לתגובה  קישור ישיר לתגובה

 (האתר שלי) , 17:12 4/10/2008:
   הבנתי אותך!
 
וזו מחשבה מעניינת. יש בה משהו משחרר. אני בסך הכל די מסכימה. אבל אני חושבת שהתרגיל המחשבתי הזה - ה"קסם" של לחזור לאיזה רגע מהעבר ולדמיין מה הייתי משנה בו - מעלה אפשרויות שהן לאו-דווקא ימינה-שמאלה, אלא יותר סטייל השלוש משאלות שהייתי מבקשת מג’יני כזה.
 
הבנת אותי?

הוסף תגובה לתגובה  קישור ישיר לתגובה  ^

משתמש מאומת (האתר שלי) , 20:51 4/10/2008:
  הבנתי אותך!
איזה מעולות אנחנו בהבנות שלנו אה?

הוסף תגובה לתגובה  קישור ישיר לתגובה  ^

 (האתר שלי) , 12:04 5/10/2008:
 פצצה!

הוסף תגובה לתגובה  קישור ישיר לתגובה  ^

 (האתר שלי) , 16:26 4/10/2008:
הארנב http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=59601 (אני לא יודעת לעשות קישורים כמו שצריך..) שאל את זה באחד הפוסטים שלו. אני נזכרתי בהצעת עבודה שקיבלתי בזמן שלמדתי לתואר הראשון בספרות ופילוסופיה, מראש החוג (נדמה לי) לפילוסופיה מזרחית, לעשות תואר שני ולעבוד כמתרגלת. היום אני מבינה את הפתיחות והמקום היוצא דופן שהוצע לי, אז פחדתי מההתמודדות עם בעיית השמיעה שלי מול כיתת סטודנטים (למרות שהוא אמר שאפשר להסתדר עם זה).
אני חושבת שהחיים שלי היו מקבלים כיוון אחר. לא בטוחה שהייתי פונה שוב שמאלה בהמשך (אפרופו דברי לולי למעלה :), אבל נראה לי שגם אם כן, אז זה היה שמאלה ממקום אחר.
ובאופן כללי הייתי אומרת שהרבה פעמים בחיי אופייני לי שכל מה שחסר לי באותה נקודה היה רק עוד קצת סבלנות ואורך רוח, ודברים היו נבנים ממש אחרת.

הוסף תגובה לתגובה  קישור ישיר לתגובה

 (האתר שלי) , 17:18 4/10/2008:
וואו! איזה סיפור! עשית לי לחשוב עוד קצת על מה שלולי אמרה - שהפניה הבאה - גם אם היא שוב לאותו הכיוון - כבר מתרחשת אחרי חוויה חדשה, וזה בכל זאת עושה את ההבדל.
 
אגב קישורים (הגיע הזמן, ילדתי, שתלמדי): הולכים לפוסט המדובר, לוחצים לו למטה על "קישור ישיר לקטע" ואז CTRL+C על הכתובת שמתקבלת בשורת הכתובות.
כדי שלא יראו פה את כל הכתובת, את יכולה פשוט לסמן את המילה (לדוגמא: הארנב) ואז ללחוץ פה על הכפתור שנראה כמו שרשרת או כמו אינסוף ולהדביק שם את מה שהעתקת (CTRL+V). פשוט יוצא שמגיעים אצלו לאיזה פוסט על ערבים, שאיכשהו לא נראה לי קשור...
 
(תני למדריכת מחשבים לשעבר קצת אוכל ותראי איך היא טורפת...)

הוסף תגובה לתגובה  קישור ישיר לתגובה  ^

 (האתר שלי) , 18:21 4/10/2008:
 זה בדיוק מה שהצטרכתי
עכשיו אני אתאמן על זה.
 
ארנב אדום

הוסף תגובה לתגובה  קישור ישיר לתגובה  ^

 (האתר שלי) , 18:22 4/10/2008:
וואו הצלחתי! הצלחתי!!
 
(ואגב אני צריכה להודיע לו או לבקש ממנו אישור על הקישור?)

הוסף תגובה לתגובה  קישור ישיר לתגובה  ^

 (האתר שלי) , 12:09 5/10/2008:
יקירתי, אני גאה בך מליון.
בכלל, נראה לי שהפכתי לתומכת ישרא הרשמית שלך, לא?
 
זה נורא תלוי בבלוגר. בדרך-כלל אנשים רוצים שיעשו להם קישורים. אם לא היו רוצים - היו הופכים את הבלוג שלהם לפרטי או משהו. חוצמזה, כשאת מקשרת כמו שעשית עכשיו הבלוגר מקבל הודעה למייל שלו והוא יכול לראות מאיפה זה הגיע ומקסימום לבקש ממך להוריד.

הוסף תגובה לתגובה  קישור ישיר לתגובה  ^

משתמש מאומת (האתר שלי) , 16:33 4/10/2008:
מה יהיה עם שטיפת המוח הסמולנית? ערפת הודה בפה מלא שהעליה של שרון להר הבית (פתיחת המנהרות זה משהו אחר) הייתה רק תירוץ לאינתיפדה השניה ושהם חיפשו תירוץ.

אני לא אתייחס לדבר עצמו כי זה פשוט להתנהל אחרת לפני שבועיים כך שכן הייתי פוגש את הגברת ההיא - אז לא נראה לי שזה מתאים לפרוייקט


הוסף תגובה לתגובה  קישור ישיר לתגובה

 (האתר שלי) , 17:20 4/10/2008:
נו, מילא. אז שרון סיפק להם את התירוץ. וגם חימם אותם טוב טוב. בחיים לא יימחקו לי מהראש הסצנות הזוועתיות של הלינץ’ ברמאללה...
 
איך היית מתנהל אחרת, אנפ? לי היה נראה שזה לא כלכך היה תלוי בך, מה שקרה איתה

הוסף תגובה לתגובה  קישור ישיר לתגובה  ^

משתמש מאומת (האתר שלי) , 17:24 4/10/2008:
יכול להיות שאם לא הייתי זורק עליה את עוצמת הרגשות שלי, זה היה נגמר אחרת (למעשה היא אמרה שזה אכן כך). אבל יתכן גם שלא. אני באמת לא יודע.
כשאני חושב על זה, אם כבר לשנות - אז לא להתחיל את כל העניין מלכתחילה.
ואם כבר - לפני חמש שנים או משהו כזה, אחרי שהבנתי שהאקסית משוגעת, המשכתי את הקשר איתה, שוב במחשבה שזה לא יכול להזיק. עוד אובססיה שרדפה אותי שנים


הוסף תגובה לתגובה  קישור ישיר לתגובה  ^

 (האתר שלי) , 12:18 5/10/2008:
אבל אלה לא רגעים בודדים שאפשר לשנות, אלא דפוסי התנהגות. שזה לא מעודד, אני יודעת, אבל זה כן ניתן לשינוי על-ידי עבודה קשה ומודעות עצמית.
 
בכל מקרה, נראה לי שאם קצת נקשיב האחד לשני - ונקבל את העצות שלנו (נו, כן, בעיקר העצות שלי אליך ) - יש מצב שמשהו יתחיל להשתנות...

הוסף תגובה לתגובה  קישור ישיר לתגובה  ^

משתמש מאומת (האתר שלי) , 13:10 5/10/2008:
טוב, סתימי


הוסף תגובה לתגובה  קישור ישיר לתגובה  ^

 (האתר שלי) , 15:18 5/10/2008:
רואה איך אתה לא מקשיב?

הוסף תגובה לתגובה  קישור ישיר לתגובה  ^

 (האתר שלי) , 18:51 4/10/2008:
כשקראתי את זה בפעם הראשונה ואת ההפניה לאורי מיד חשבתי על הנסיעה האחרונה שלי ושאולי,לא הייתי צריכה לעשות את זה.אבל אני לא מתחרטת כי היא הביאה אותי למקום שבו אני נמצאת היום וזה מקום טוב לי ובלי כל החוויה הזאת לא הייתי נמצאת פה.
אולי אולי מקום העבודה הלפני אחרון שלי שהוריד לי נורא את הביטחון בכישרון שלי והיה,באמת פעם אחת יותר מדי אבל שוב-גרם לי להבין איפה אני לא צריכה להיות.
אז בקיצור-לא חושבת,לכל מה שקורה יש סיבה בסופו של דבר.


הוסף תגובה לתגובה  קישור ישיר לתגובה

 (האתר שלי) , 12:20 5/10/2008:
בדיוק אספתי את אורי ממקום העבודה הקודם שלך וסיפרתי לו על הבעלים... הוא אמר שהם נראים נחמדים... חחח... אני דווקא זוכרת את המקום ההוא לחיוב, עם הישיבות על הבר והנשנושים שהיית מגניבה לנו מהמטבח.
 
וזה מקום מאוד מאוד טוב להיות בו - כשלא מצטערים על שום דבר שעשינו. כשאני אוכל גם להגיד ככה תדעי לך שאני מאושרת!

הוסף תגובה לתגובה  קישור ישיר לתגובה  ^

 (האתר שלי) , 17:26 5/10/2008:
דיברתי דווקא על מקום העבודה שאחריו,לא שלא יצאתי עם צלקות מהמקום ההוא אבל לפחות ידעתי שאני מאוד מוערכת.
מקום שלא מצטערים בו על שום דבר הוא יותר מקום של השלמה עצמית,אבל אולי זה באמת קשור לאושר....


הוסף תגובה לתגובה  קישור ישיר לתגובה  ^

 (האתר שלי) , 16:39 6/10/2008:
אני זוכרת נקודה אחת כזו בחיים, שחשבתי שכל מה שעשיתי - לטוב ולרע - היה שווה את הלהגיע לעכשיו. אלה היו רגעים שהייתי מאוהבת מאוד ומאושרת לגמרי. אבל אולי זו רק אני...

הוסף תגובה לתגובה  קישור ישיר לתגובה  ^

 (האתר שלי) , 22:55 6/10/2008:
אני די מאוהבת ודי מאושרת-לא משהו טוטאלי לחלוטין.
המממ,יכול להיות שזה קשור,אני צריכה לחשוב על זה.


הוסף תגובה לתגובה  קישור ישיר לתגובה  ^

 (האתר שלי) , 21:59 4/10/2008:
מוזר לי שנפרדת ככה אחרי חמש שנים. נשמע כאילו רצית להעניש אותו או אותך או משהו.
אני חושבת שהייתי מוותרת על שיחת "בוא ננסה לחזור" אחת מלפני חמש שנים בערך שרק עשתה לי רע (ולא, הוא לא רצה לחזור) ועל ריב נוראי עם אבא שלי מלפני ארבע שנים בערך. משפט אחד קטן שלי הצית אותו אבל אני יודעת שאם זה לא היה זה, אז בטח משהו אחר היה מצית את הכעס הנורא ההוא שבכלל לא היה עלי.

הוסף תגובה לתגובה  קישור ישיר לתגובה

 (האתר שלי) , 12:22 5/10/2008:
אוי, שיחות ה"בוא ננסה לחזור" האלה עושות כזאת צביטת חרטה כואבת!
 
והייתי כבר ברוויה אחרי חמש שנים. והנה האחרונה היתה לא טובה. סתם קירטענו. כנראה שגם בשביל עצמי הייתי צריכה לחתוך את זה בצורה מטופשת כזו ולא אחראית, כדי שלא תהיה דרך חזרה...

הוסף תגובה לתגובה  קישור ישיר לתגובה  ^

 (האתר שלי) , 22:48 4/10/2008:
בדיוק חשבתי על זה לא מזמן.
לו רק הייתי שם את London Acid City אחרי המיקס המדהים של *69 ומיקסמסטר מוריס, נותן בBPM ומרים את המועדון לשמיים במקום לשקוע ברצף של טרנס שבלוני, אולי הייתי מקבל עוד הזדמנויות אחרי הניסיון הבודד ההוא בעמדה בסופהביט.
 
מצד שני, היות שלא ידעתי אז לתקשר עם קהל, מן הסתם הייתי "פונה שמאלה" בפנייה הבאה. הדברים שעשינו בעבר הם הדברים שהאיש/ה שהיינו ידע/ה לעשות באותו זמן. מתבקש לכתוב כאן משהו על קארמה, אבל ברצלונה נגד אתלטיקו מדריד עוד עשר דקות.
 
התחלת עם פרויקטים מאז שאת בפעילים, אה?
(ד"א, רק למען הסדר הטוב, שתדעי לך שהכל בזכותי, ובזכות השורה "ילדים מפסיקים לשאול שאלות בכיתה א’" שלינקקתי לעייפה בתחילת ספטמבר.)
 
נ"ב: רגע של עברית - תנאי בלתי אפשרי זה "לו רק", לא "אם רק".

הוסף תגובה לתגובה  קישור ישיר לתגובה

 (האתר שלי) , 12:26 5/10/2008:
מי זו העייפה? ותודה וסחטיין על הפירגון. זה עשה לי קצת שמחה וגאווה. טוב לדעת שהיתה לך יד בעניין
 
לפי ההיכרות שלי עם אורי, הסצנה שלך מצויינת לגמרי למה שהוא מחפש. אפשר להפנות אותו אליך? כאילו - נראה לך שזה רגע שיהיה לך מגניב וחווייתי לחזור אליו?
(אם כי חייבת להודות שאין לי באמת מושג מה זה הסופהביט...)
 
דווקא לא רציתי יותר פרוייקטים, אבל היה נראה שאני יכולה ככה לעזור לאורי בקטנה, ובשביל מה יש חברים אם לא בשביל הקטנות האלה?

הוסף תגובה לתגובה  קישור ישיר לתגובה  ^

 (האתר שלי) , 12:46 5/10/2008:
לעייפה = שוב ושוב אצלי ובכל מיני בלוגים אחרים בישרא
 
לא יודע אם יהיה לי מגניב לחזור לרגע הזה, מה גם שהפטיפונים כבר מקופלים מזמן. אני אחשוב על זה.

הוסף תגובה לתגובה  קישור ישיר לתגובה  ^

 (האתר שלי) , 15:19 5/10/2008:
אה, מפגרת אני. כבר חשבתי שיש איזו בלוגרית כזו...
 
תחשוב תחשוב. בינתיים, דונט קול אס, ווי קול יו

הוסף תגובה לתגובה  קישור ישיר לתגובה  ^

מלך האריות , 22:53 4/10/2008:
קודם כל, ככה רק בשביל קצת לחזק לך את האגו, כתבת יפה...אבל שוב, מי אני ומה אני?

אני חושב, ושוב זה אולי רק אני, שלכולנו יש את הרגעים הללו. הרגע הזה שהיינו צריכים לשלוח יד לחבק, ולחסוך את הויכוח שאחרי זה התפתח לריב שלא נגמר. להוריד את העיינים מהטלוויזיה ורק בשביל לתת חיוך קטן למישהו מיוחד, כי אחר כך הוא פתאום נעלם מהחיים שלך, או אפילו סתם להגיד את הדברים הקטנים שכ"כ מלמדים אותנו היום שאין להם מקום בחברה מודרנית...

היכולת שלנו ללמוד ממצבים כאלו מנסה לגרום לנו שלא נחזור על הדברים האלו. אבל מצד שני, לא עובר יום שאני אומר..."נו..עוד פעם עשית את זה ולא בחרת בדרך אחרת?"

אבל ( אני לוקח אוויר עמוק...) חושב שאם יש מצב בחיים שהייתי חוזר זה להגיד מילה למי שלא נמצא איתי היום. למישהו שלמרות שהייתי ילד קטן ולא הבנתי, היה בשבילי עולם ומלואו. מילה קטנה של אוהב או מתגעגע, בלי יותר מדי...אפילו ללחוץ יד, ולהראות שאכפת...

נראה לי שכל אחד שמסתכל טוב יכול לגלות את המשפט, רגע, מצב שהוא היה רוצה לנסות ולהחזיר...ולו רק לשנייה...







הוסף תגובה לתגובה  קישור ישיר לתגובה

 (האתר שלי) , 12:29 5/10/2008:
קראתי את התגובה שלך כבר אתמול בלילה ודמעתי פה למוות מול המחשב. אתה לא מבין איך מה שכתבת ריגש אותי.
 
אנחנו צריכים לדבר עליו קצת, אני ואתה. הוא אף פעם לא ממש נוכח ונראה לי שהייתי רוצה לשמוע עליו קצת ממך, ולא רק דרך הוירטואלי. כיפור הוא זמן טוב לדבר על המתים, לא להתבייש בביקור שהמוות עשה אצלנו. גם לי יש תיקים כאלה...

הוסף תגובה לתגובה  קישור ישיר לתגובה  ^

מלך האריות , 23:28 5/10/2008:
תודה, יקירתי...

נראה לי שאם לפחות את הדירה שלך אני לא אקבל ביום כיפור ( זה סגור בלי סיני??? ) אז לפחות אני בא לבקר קצת...



הוסף תגובה לתגובה  קישור ישיר לתגובה  ^

 (האתר שלי) , 16:40 6/10/2008:
בארור שאתה בא לבקר!

הוסף תגובה לתגובה  קישור ישיר לתגובה  ^

משתמש מאומת (האתר שלי) , 23:33 4/10/2008:
יש לי כל כך הרבה ארועים כאלה שהייתי רוצה להתנהג בהם אחרת  - שעדיף לא להתחיל בכלל, כי החיים שלי היום היו נראים שונים לגמרי.
 
 
איך להפרד זאת תמיד שאלה קשה. לפעמים דווקא הפרידה הרכה לא מאפשרת לחתוך ולשכוח. לפעמים כל פרידה, ולא משנה איך היא נעשתה, משאירה צלקת שלא מגלידה.
 

הוסף תגובה לתגובה  קישור ישיר לתגובה

 (האתר שלי) , 12:31 5/10/2008:
כן, זה נכון. הצלקת שהמיתולוגי השאיר בי כבר לעולם לא תגליד, אני חוששת. והחתך שהוא עשה היה עמוק וכואב. רק אז הצלחתי להבין כמה כאב גרמתי בעצמי לא’.
 
למען הפרוייקט של אורי - תנדבי ארוע אחד שהיית משנה?

הוסף תגובה לתגובה  קישור ישיר לתגובה  ^

משתמש מאומת (האתר שלי) , 20:40 5/10/2008:
הייתי כל כך מפגרת שמביך אותי להציע אפילו
 

הוסף תגובה לתגובה  קישור ישיר לתגובה  ^

אורי (האתר שלי) , 09:57 6/10/2008:
זה בדיוק מה שאני מחפש, שרהלה...

הוסף תגובה לתגובה  קישור ישיר לתגובה  ^

משתמש מאומת (האתר שלי) , 15:18 6/10/2008:
 
יש כאן פוסט שבו יש כמה דברים שאולי רלוונטיים.
 
הדברים האחרים, אלה שעדיין לא כתבתי עליהם, עוד יותר גרועים
 

הוסף תגובה לתגובה  קישור ישיר לתגובה  ^

 (האתר שלי) , 16:49 6/10/2008:
וואו.
 
ז’תומרת, וואו!
 
ואתם כבר לא ביחד היום? (סליחה על הבורות... מכירה אותך מעט מדי זמן...)
 
אלה סיפורים ממש חזקים, שרהלה. ובעיקר חזק איך שכתבת אותם. אני מקווה שאת היום קצת פחות מכה את עצמך עליהם ורואה את הרווחים שנהיו לך בזכות הכיוונים שכן לקחת

הוסף תגובה לתגובה  קישור ישיר לתגובה  ^

משתמש מאומת (האתר שלי) , 17:36 6/10/2008:
הו, לא. התגרשנו כמובן. בפוסט יש לינק לדרך שבה התחילו הגירושין האלה (הנה הוא כאן), כראוי וכיאה לאשה אהבלה שמקדישה את עצמה עאלק לטיפוח הקריירה של בן הזוג.
בשורה התחתונה בסך הכל עשיתי בחיים דברים מעניינים. אבל לא בזכות אותן החלטות, אלא למרות
 

הוסף תגובה לתגובה  קישור ישיר לתגובה  ^

 (האתר שלי) , 08:54 7/10/2008:
אני יכולה רק לנחש שכמו שהתדפקו על דלתך הצעות טובות כשעוד לא היית מוכנה לקחת אותן, ככה הן הגיעו כשכבר כן היית מוכנה, בלי שהוא יהיה מאחורי הכתף שלך כדי לסגור להם את הדלת בפרצוף...

הוסף תגובה לתגובה  קישור ישיר לתגובה  ^

משתמש מאומת (האתר שלי) , 14:28 7/10/2008:
בדיוק!
 

הוסף תגובה לתגובה  קישור ישיר לתגובה  ^

 (האתר שלי) , 08:58 7/10/2008:
אה, והכתיבה שלך פשוט מהממת! עברה בי צמרמורת רבתי מהפוסט הזה עם הז’קט האדום...

הוסף תגובה לתגובה  קישור ישיר לתגובה  ^

משתמש מאומת (האתר שלי) , 14:28 7/10/2008:
תודה...
 

הוסף תגובה לתגובה  קישור ישיר לתגובה  ^

 (האתר שלי) , 07:59 5/10/2008:
הו, אני צריכה להכין רשימה. למרות שבגדול אני כנראה יודעת איזו הכי דומיננטית.
רעיון לא קל, טיפול שכזה מול מצלמה.

הוסף תגובה לתגובה  קישור ישיר לתגובה

 (האתר שלי) , 12:33 5/10/2008:
אורי מאמין (ושיתקן אותי אם אני טועה פה), שיש דברים שיכולים לקרות רק מול המצלמה. שיש במצלמה איזה כוח שנותן לאנשים יותר אומץ לעשות דברים שלא היו עושים אחרת. אולי זה קצת דומה לבלוג - הרי הכתיבה שלנו פה אחרת מאיך שהיינו כותבים לעצמנו ביומן כי אנחנו יודעים שיש קהל. עם המצלמה זה בא בעוצמה קצת אחרת, כי אנחנו אפילו לא יודעים מי זה הקהל...

הוסף תגובה לתגובה  קישור ישיר לתגובה  ^

אורי (האתר שלי) , 16:46 5/10/2008:
את דווקא מייצגת אותי יפה...

הוסף תגובה לתגובה  קישור ישיר לתגובה  ^

משתמש מאומת (האתר שלי) , 10:44 5/10/2008:
אהבתי את הרעיון של אורי, יש לזה פוטנציאל לתוצאה מאוד מעניינת (חבל שאף חברת הפקה או גוף שידור לא מרימים את הכפפה).

אלי אישית זה פחות מדבר (להשתתף). מחשבות על מה שהיה ומה יכול היה להשתנות נראות לי כל כך מיותרות שזה ממש בילט אין אצלי להניח את העבר בעבר ולא לחשוב יותר מדי על מה היה קורה אם משהו היה מתנהל אחרת. אני לא יודעת איך להסביר את זה במילים, אבל זה כאילו שזה מתנגש לי עם הידיעה הפנימית שכל כך מושרשת בי שכל מה שקורה אמור לקרות ולא קורה סתם. אבל זה נשמע טוטאלי מדי, וזה לא מה שאני מתכוונת. אני מתכוונת שיש המון אפשרויות בחירה, וקו האירועים יכול להתפצל לאינסוף כיוונים בכל רגע נתון, אבל מרגע שנעשתה בחירה מסוימת היא זאת שהיתה אמורה להעשות. או בקיצור, "הכל צפוי והרשות נתונה" זה המשפט הכי לא מובן, שהכי מובן לי


הוסף תגובה לתגובה  קישור ישיר לתגובה

 (האתר שלי) , 12:35 5/10/2008:

 
אני מבינה דווקא את מה שאת אומרת. בעיני זה רעיון של השתעשעות. השתעשעות בבחירות שעשינו. לנסות ולצפות ב road not taken באופן חד פעמי.
 
ויש מי שהרים את הכפפה. לכן הרעיון הזה, ששמעתי עליו מאורי כבר לפני שנים, חזר לפרונט!

הוסף תגובה לתגובה  קישור ישיר לתגובה  ^

מלך לטאה , 13:03 5/10/2008:
לדעתי האישית, כמישהו שהיה כמו א’ שלך לפני כמה שנים, אני לא בטוח שיש איזושהי צורת פרידה שיכולה לשנות את זה, את מה שהצד השני מרגיש, את מה שהוא מרגיש שהוא מאבד. ודווקא במבט לאחור, נראה לי שהדרך שהוא בחר היא הנכונה מכולם להתגברות/התבגרות אמיתית.
אל תקשי על עצמך בדרך שבה סיימת את זה, היא לא היתה משנה את התוצאה. מבחינתו (מבחינתי...).
 
וחוצמ’זה, אחלה רעיון, אני מאמין גם, שיש דברים שיכולים לצאת רק מול המצלמה, כמו שיש כאלה שיוצאים רק כאן.
 
 
יש כמה דברים שהייתי משנה בעבר, אחד מהם, זה הצד השני של הפוסט שלך.. :)

הוסף תגובה לתגובה  קישור ישיר לתגובה

 (האתר שלי) , 15:24 5/10/2008:
מה היית משנה בעצם? כי גם אני, כמה שנים אחורי זה, הייתי במצב הפגוע הזה ואני לא לגמרי יודעת מה יכולתי לעשות אחרת...

הוסף תגובה לתגובה  קישור ישיר לתגובה  ^

מלך לטאה , 15:46 5/10/2008:
קודם כל, תתחדשי על המתנות :)
 
(חלק גדול מלהאמין שהייתי משנה משהו בעבר וזה היה שומר על האהבה, קשור קצת לחטא הגאווה, אבל בואי נתעלם ממנו כרגע...)
 
הקשר ההוא שלי, הפסיק, כיוון שלא באמת הייתי מוכן לקשר רציני, חייתי ברתיעה מהתחייבות, התמקדתי בטפל וזנחתי את העיקר (ואלה לא רק סיסמאות...) אני של היום לא היה מגיע למצב שהקשר הזה מתנתק (חטא הגאווה, כבר הזכרתי? ) - וזה כנראה מה שהייתי משנה: את ההבנה שלי.
 
וזה כמובן, ספציצי אליי :)

הוסף תגובה לתגובה  קישור ישיר לתגובה  ^

 (האתר שלי) , 16:51 5/10/2008:
אני מתה על טעויות ההקלדה שיוצאות לנו (ספציצי )
 
ובכל מקרה, יפה לך לקחת אחריות על מה שקרה, אם כי זה עלול קצת לתקוע אותך בקשר ההוא, להצטער עליו ואולי לא לתת מקום לקשר חדש?

הוסף תגובה לתגובה  קישור ישיר לתגובה  ^

מלך לטאה , 19:05 5/10/2008:
ואני מת על ציצי, מה שאומר שאין דבר כזה טעויות הקלדה... :)
 
והמשפט שלך, היה כמה שנים המוטו שלי בחיים...  ועוד קצת זמן אחרי כך, בעוכרי כל קשר חדש שנפתח. אבל, זה בעיקר (לדעתי) בגלל שאני אחראי לרוב הסיבות שבגללן הקשר ההוא התפרק, והשנים שחלפו שינו בי בדיוק את (רוב) הדברים הלא טובים ההם.
 
 

הוסף תגובה לתגובה  קישור ישיר לתגובה  ^

 (האתר שלי) , 16:50 6/10/2008:
טוב, נו. לפחות יש לכל זה סוף אופטימי.
 
חוצמזה, יקירי, למה הפסקת לכתוב?

הוסף תגובה לתגובה  קישור ישיר לתגובה  ^

 (האתר שלי) , 15:18 6/10/2008:
אוף, אני כה מקנאה שישבת לך עם אורי.



הוסף תגובה לתגובה  קישור ישיר לתגובה

 (האתר שלי) , 16:51 6/10/2008:
אל תתעצבי. לא נראה לי שדרוש הרבה כדי למשוך אותו (בחסות איזו הקרנה קטנה או משהו) לניו-יורק.

הוסף תגובה לתגובה  קישור ישיר לתגובה  ^

 (האתר שלי) , 17:31 8/10/2008:
וואו. כל פעם שאני מעלה את השאלה הזו אני בסוף מגיעה למסקנה שלא הייתי משנה.
אפילו את מגמת הלימוד שלי בבית הספר שחשבתי שהייתי משנה מתיאטרון לקולנוע שהתאים לי הרבה יותר ובטח שמבחינה חברתית - אבל אם לא הייתי לומדת במגמת תיאטרון כנראה לא הייתי כותבת אח"כ בעיתון על תיאטרון כמה שנים טובות ולא הייתי עוזרת במאי בכמה הפקות ומכירה ככה את אחד האקסים החשובים, ואפרופו, האקס הזה שיצר אתי קשר אחרי 14 שנה גם כן העלה בי מחשבות כאלה אבל כל פעם מצאתי את עצמי חושבת, וגם כותבת לו, "עצוב לי וחבל לי על הכאב של שנינו אז אבל אני לא מתחרטת כי לא באמת יכולנו לעשות אחרת". זה נשמע כמו התפלפלות אבל זה נכון, הרי אילו יכולנו אחרת היינו עושים...

הוסף תגובה לתגובה  קישור ישיר לתגובה

 (האתר שלי) , 11:57 9/10/2008:
אני באמת חושבת שאת בת-מזל עם הראיה האופטימית הזו שלך, עם האמונה בפעולות שאת עושה בחיים. זה מצביע על בגרות ושלמות עם מה שיש לך עכשיו, וזה נפלא בעיני

הוסף תגובה לתגובה  קישור ישיר לתגובה  ^

לי (האתר שלי) , 12:08 9/10/2008:
המון תודה על התגובה המפרגנת . וגם לי יש את הסדקים שלי, את יודעת...

הוסף תגובה לתגובה  קישור ישיר לתגובה  ^

הוספת תגובה חדשה:

סוג תגובה:

 שם:
 email:
 
(או מספר הבלוג)   האתר שלי:
  מצב רוח: ריק                           בחר: ריק קול סבבי אה? סטנדרטי אוף עצוב עצבני
קוד אבטחה:
במשלוח התגובה אני מאשר/ת כי ידוע לי שהאחריות לתוכן התגובה היא עליי ולא על האתר ישרא-בלוג ומנהליו.  
שלח