לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 

מארס בעקרב

כינוי: 

בן: 70

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
7/2005

"התחייה" שישים ותשע


                                         

                                                     – סיפור –

      


                                                                     התפרסם לראשונה בכתב העת "עתון 77" ביוני 2002

     

                        

"אינני סבור כי מותי הפיזי, שיגרום נזקים ללא ספק ,יחריב 

 עולם זה; אך העדרוּתי הרוחנית ודאי שתשים לו קץ".

                (מתוך יומן של המחזאי יונסקו)

 

  

 

למרות מה שנאמר בטקסט שבסוף "התחייה"*, במהלך חמשת פרקי הסימפוניה  יש הרגשה שבאותה עת – בהיותו בן שלושים ומשהו – שאף מאהלר לנצח את המוות במובנו הפשוט. הדיבורים על תחיית המתים לא סיפקו אותו, ומרוב פחד – ככה זה נשמע! בפרק השלישי הוא אפילו צחק מרוב פחד! –  ניסה להוכיח שהוא כל-כך מוצלח עד שמגיע לו, באופן אישי, כמו קַסְפַּרוֹב** בסרט של ברגמן, כחול ועמוק – אם כי לא יהודי – כמו המים בְּאַבּוּ-רודֶס. 

 

"החיילת הזאת לא מספיק יפָה בשבילי", אמר לעצמו חייל לא מספיק יפֶה, אחרי שבמִנחת מטוסי התובלה היא קיבלה את פניו יפֶה-יפֶה. החֵרשוּת שגרמה לו הנחיתה עזרה לו להתגבר על מבוכתו – במקום לדבר הוא הושיט קדימה את שתי ידיו והוריד לה את משקפי השמש, ובעוד היא מחניקה את הציחקוק (המתבקש) היו לו כמה עשיריות שנייה לחפש את הצידוק (המתבקש) לאותם צהריים, לבדוק בקלוֹז-אַפּ האם בבכל זאת כחול עמוק, העצב, בעיניים, האם בכל זאת יש בה משהו שמזכיר את זאת שהכי הרטיטה באותה שנה – זאת שלכבודה המציאו את הקלוז-אפ! - את הפֶּרְסוֹנָה, של ברגמן.

 

אבל בכל זאת עצרנו בַּלַגוּנה, בדרך לבסיס. בתוך המים לא התעקשתי איתה כי כבר לא הרגשתי ראוי, הכחול-עמוק היה גדול עלי כמו שחמט עם אותו מחשב שעל שמו קרויה התנחלות אבו-רודס.

 

אכן דַמיתי לַטקסט שבסוף "התחייה" יותר מאשר למוזיקה שנכתבה עליו ושלמעשה די מורדת בו, מתיימרת על גבו, קונטרַפּוּנְקְטית שכזאת, הכי שוָוה, בהסטוריה, מאיימת להשליט, חושך לגרש כמו שרק מוזיקה מסוגלת. (והמאזין האלמוני מה יש לו לקנא – "בראשית היה הַתָּו", אמר לֶני בֶּרְני***,   הַתָּו של החדווה, הג'וי של המיוּזיק, כפי שנקרא הספר שלו. ובייחוד בלילה, בחורף, באוזניות, ולא לוותר על הסטריאו!).

 

הַקָּפָה אחרי הַקָּפָה עושה הסימפוניה המכוּנה "התחייה", והחומה עוד מעט וכמעט: בהקפה הראשונה קולטת החומה כמה נחוש ומאורגן הוא המצביא המנופף, המצעיד לעברה את חיל רגליו. בשניה היא מתוודעת לעומק נשימתו. בשלישית, כאמור, מקבלים שומריה כאב בטן וסחרחורת. ברביעית מחווירים צריחיה ובחמישית היא כּוּלָה, כּוּלָה חוֹמה, רועדת וקודחת, אבנים עם לב אדם מוחאות כפיים בעוד שהקהל האמיתי – זה שבבית ובאולפן – חושב לרגע שהוא עֵד לנפילתה, ואם מוזיקה היתה משחק אז האוהדים המושבעים היו חושבים לרגע שהשער הובקע, כי מרוב שריקות הם לא היו שומעים את השריקה השופטת. עומדים האוהדים ומסתירים, כולם מסתירים לכולם, לא רואים את הדגל שמונף כל פעם שיהודי בתפקיד חלוץ מרכזי מגיע מהר מדי, קדימה מדי, נתפס בנבדל, ואין הנחות לאנוּסים.

 

"תחייה כן, דווקא מגיע לי", אמר לעצמו החייל היהודי, "אבל ניצחון לא, אולי פעם". כי אפילו למאהלר חסרו כלים (הסימפוניה הזאת נכתבה בסוף המאה התשע-עשרה, כלומר לפני המצאת הסינתיסייזר). היו לו כישורים אבל מסתבר שלא מספיק, וגם הרצון אף פעם לא מספיק, וגם על קספרוב אומרים שחַסַר צריחַ, כלומר מותר להניח שרק הצריח הוא המבדיל בין קודש לבין השחקן הגיבור שמנסה להיות בעצמו הגיבור שאותו, גם אותו – בשלב זה, לפחות – הוא קטן מלהכיל, להחיות.

 

ויש אומרים שלא צריח של ממש היה חסר לו – לא מעץ ולא מפלסטיק – אלא הצרחה, מהלך, עירבוּב של הצריח עם המלך המוגבל והרגיש (והמפונק), משהו חתרני אבל חוקי, עקרבי אבל חד פעמי, הסחת דעת שמקורה בחמלה. אבל כנראה שגם הצרחה – גדולה ומתוזמנת ככל שתהיה – היתה קטנה מלהחיות, ולכל היותר הוא היה משיג תיקו (שזה משהו שגיבורים מתעבים אפילו יותר מהפסד).

 

בערב הגיע מברק שפקד עלי לחזור למחרת – כאילו אישר את מה שכבר הבנתי בכוחות עצמי. הדָקוֹטָה עוד היתה בהמראה כאשר פתחתי את רצועת הבטיחוּת ונעמדתי על מושב הבְּרֶזֶנְט והִשקפתי השקפה אחרונה על החול והים וכאילו שמעתי את הרִישרוש של המים ואת השיר על הארץ אשר אפילו מאהלר "הודה" – אמנם רק ביצירתו האחרונה – שהיא מתרחקת ונגמרת לעולם.

 

"גם לא בלילה, כשהשׁחקים יורדים", הצחיק החייל את עצמו בעזרת שיבוש של ציטוט מהמערכון שהכי הרטיט באותה שנה. "אולי פעם!" הוא צרח כאשר יד של קצינה ענקית – זדונה אך בוטחת – תפסה בחגורת מכנסיו והשכיבה אותו פרקדן במעבר שבין המושבים; "אולי פעם! בסוף כל התְחִיוֹת!".

 

 _________________________

*שמה של הסימפוניה השניה של מאהלר 

**כוכב שחמט 

*** לאונרד ברנשטיין 

 

 

  

     

 

רשימה על הסימפוניה השלישית של מאהלר

 


נכתב על ידי , 19/7/2005 14:23  
3 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   3 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



הבלוג משוייך לקטגוריות: תרשו לי להעיר , ביקורת בלוגים , 40 פלוס
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות ליצחק שפי אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על יצחק שפי ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ