לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 

מארס בעקרב

כינוי: 

בן: 70

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
2/2005

העיפרון


 

אמנם כתבתי לעצמי את הסיפור הזה עד סופו, אבל לפחות בינתיים לא אפרסם כאן יותר מאשר את 5 התמונות הראשונות שלהלן.

מי שרוצה מוזמן לכתוב ולשלוח אלי באימייל 8 תמונות נוספות – עד תמונה י"ב – באותה מתכונת, עם התפתחות עלילתית וסיום משכנע.

הפרס: אפרסם כאן כל המשך שיהיה נאה בעיניי.

 

 

 

                     העיפרון

 

    סיפור לבני הנעורים ב-13 עמודים – פתיחה ו-12 תמונות

                                  

                                                                         

                                 פתיחה

 

בגיל שלוש רציתי להיות צייר. הייתי מורח על גליונות גדולים פסים פסים מכל הצבעים, וכשלא הספיק לי מה שיש בקופסאות הייתי מערבב. וגם פרחים הייתי מצייר, וארץ, ושמיים.

 

בגיל חמש שמתי לב שאף אחד לא אוהב להסתכל על הציורים שלי, כולם אמרו שלא מבינים מה אני מצייר, שאלו מה זה הכתם הזה ומה זה הקו העקום ההוא, ובגלל שמאוד רציתי שיסתכלו אז הייתי מנסה להסביר. אבל הם לא כל-כך הצליחו לי, ההסברים, כי גם אני לא כל-כך הבנתי מה אני מצייר. אבל כמה שאהבתי את העפרונות, והמכחולים, והקופסאות, והמיכסים, והצנצנת של המים.

 

בגיל שש, כשהגעתי לבית-ספר שכחתי לגמרי את החלום הזה להיות צייר – כאילו בגלל הלימודים, וגם כאילו בגלל החברים, וכל הדברים האלה שאוספים, שבגללם היינו כל-כך נסחפים, וגם חושׂפים, וגם היו כאלה שצובטים – אני הכי אני זוכר את הצובטים.

 

ומה עם שיעורי הציור בבית הספר, אתם שואלים. לא משהו מיוחד. הייתי מצייר את ה"נושא" שהמורה היתה נותנת ומחכה שהיא תיגש לראות. אם היא לא היתה ניגשת אז הייתי אני ניגש אליה, עם הנייר, הרטוב, והיא היתה אומרת שאני מוכשר. עד היום אני לא ממש מבין את המילה הזאת מוכשר, אבל נדמה לי שהיא התכוונה להגיד משהו טוב.

 

ובסוף השיעור, כשהפעמון היה מצלצל אני הייתי הראשון לזנק החוצה – הדברים האלה שאוספים... כל-כך הרבה מהם אפשר היה להרוויח בהפסקה, בין ציור לחיבור, צריך רק לתפוס מקום טוב באמצע החצר.

 

ומה חלמת להיות כשתהיה גדול, אתם שואלים. כל מינֵי, כל מיני, בשביל מה אתם צריכים שאספר לכם את החלומות האלה, הרי אתם מכירים את האלה יותר טוב ממני. אבל אם כבר סוף-סוף אני כל-כך אומר את האמת אז האמת היא שבדרך-כלל לא באמת הרהרתי בסוגיה הנכבדה הזאת, וכשהיו שואלים אותי הייתי ממציא משהו, על-המקום.

 

 

                         תמונה א'

 

עוד מעט אני מסיים את בית הספר. הנה אתם רואים אותי בתמונה, מתבודד בחדרי עם ספרי הלימוד לבחינה האחרונה-אחרונה.

"מה התכניות שלך עכשיו", שואלים הספרים שבכוננית.

"באיזה כיוון אתה בוחר לעתידך", שואלת תמונת המשפחה התלויה על הקיר השמאלי.

"מה אתה הולך לעשות עם עצמך", שואלת תמונתו של אלוף האיגרוף.

"מה אתה חושב הם החיים האמיתיים", שואל הים שבחלון.

והעציץ, והמנורה, והאף הארוך שלי, כן, האף שלי הוא כל-כך ארוך עד שאני יכול לראות אותו, תמיד אני יכול לראות אותו, כאילו שהוא טבע-דוֹמֵם.

 

"אז מה אתה אומר, אפי הארוך, בייחוד מעניין אותי אתה, אתה-אתה, אתה עם הפתחים המסתתרים, אתה-מה-אתה אומר על העתיד שלי".

 

והאף הארוך נוהם ללא ניע בקול מרגיע: "שמת לב לעיפרון?? כל-כך השתגעת היום עם הדאגנוּת שלך עד שלא שמת לב מה קרה באותו זמן בחדר שלך, מתחת לאף שלך, קרה כאן משהו מאוד מיוחד – העיפרון הצהוב שלך התעופף מהשולחן והגיע אליי, ונצמד, אליי, לפתחים האלה, במין תשוקה כזאת"...

 

"הנה תסתכל, גם עכשיו הוא צמוד אליי", המשיך האף, "וריחות העופרת והעץ מזכירים לי, הרבה, אפילו המון, למשל את ימי הגננת ההיא, ההיא שהיתה שׂמה כל קישקוש שלך בתיק קרטון חוּם, ואת המורָה לציור, זאת עם ה'נושאים' "...

 

"אני רואה שאתה נבוך ומשתומם מהזכרונות שלי", המשיך הארוך בטון האבהי שלו, "אין דבר, נניח להם עכשיו. לך לאמבטיה, אתה אני מכיר אותך, אתה רק באמבטיה מצליח לפעמים להרגע, וגם אם לא תרגע אז לפחות הגיע הזמן שתתחשב גם בי, אני לא מספיק לי שאתה כזה-כאילו חכם, זכותי להיות מחוּבר למישהו שהוא קודם-כל ריחני, ולפחות סתם, לפחות שתהיה סתם נקי."

 

 

                       תמונה ב'

 

ניתקתי את העיפרון מהאף, תחבתי אותו מאחורי אוזני השמאלית והשתרעתי בתוך המים הרותחים. הסתכלו איך אני שרוע. אתם רואים כמעט רק את הראש שלי, אבל הראש הוא דווקא לא מה שחשוב שם, באמבטיה. בתוך המים הרותחים פתאום עלה בראשי שהראש הוא בסך-הכל רק איבר אחד, שבנוסף אליו יש, יש עוד, עוד יש כמה, אפילו כמה וכמה שרק בזכות האמבטיה נזכרתי בהם.

 

כי מכל הלימודים לבחינות ומכל הדאגנוּיוֹת שכל-כך התמחיתי בהם, מכל כל הזה הזה לא אגזים אם אודֵה ששכחתי בכלל שיש לי משהו מתחת לסנטר: גוף שלם, עגלגל, עם נקבוביות, פלוּמות, פרקים ומפרקים, ולא רק קפלים, תתפלאו, עדיין היו בו אז גם כמה שרירים. והוא דֵי אני, הגוף הזה, לא פחות מהראש, לא פחות מהזכרונות, גם לא פחות מכל מה שאומרים שפעם-פעם, בעתיד המגוּלגָל, יתגלגל גם הוא לגְלָלים של זכרונות. הגוף השלם בתוך המים הרותחים כולו אומר עכשיו, עכשיו, עכשיו אתה חי.

 

אז מה אתה רוצה עכשיו, פוּנדק מפוּנק, מה אתה, עם כל העכשיו שלך, מה מִתְגוֹלֵל בְּךָ על עתידי.

הסתכלה בי הציפורן מהבוהן של הרגל וצייצה: "לאט. זה מה שאני אומרת. לאט לך עם המחשבות על העתיד. גזוז אותי יפה-יפה מִדֵי כמה ימים, החלף פה-ושם את הפלסטר שעל הברך וזכור תמיד, בכל אשר תפנה, בתוך כל מחשבה משתוללת זכור תמיד את השעות של האמבטיה".

 

בהדרגה הם התקררו, המים של האמבטיה, וגם התחיל לשעמם לי בתוכה. דרך החלון ראיתי איך גשם ושמש מתערבבים זה בזה בקצה האופק. יצאתי מהמים. תוך כדי ייבוש האוזניים על-ידי תחיבת קצה-מגבת החלטתי לצאת החוצה, בעוד חכמתי מספיקה לי איכשהו כדי לזכור לשים את העיפרון מאחורי האוזן, וכדי לגוון לעצמי החלפתי את מקומו מהשמאלית לימנית.

 

הנה עכשיו אני נכנס לתמונה הבאה, נכנס החוצה, מצויד בכל המבטן-ומלידה שהעלֵי-אדמות חננוּ אותי.

 

 

                          תמונה ג'

 

הגשם פסק כשיצאתי החוצה, ובמרחב הירוק האין-סופי הפסקתי לשמוע קולות. לרגע הרגשתי חופשי וחסר דאגות, אבל הרגעים האלה, כמו שאתם יודעים, אינם מתארכים הרבה. התבוננתי בענן שמשמאלי אך הוא מיהר להסתלק בעקבות חבריו המגשימים ולהשאיר אותי עם שמיים בהירים. בדרך-כלל אני אוהב שמשאירים אותי עם שמיים בהירים אבל הפעם, בתוך הריקוּת הזאת, דווקא רציתי שיישאר, הענן, שיהיה משהו לבהות עליו ולדחות את המחשבות.

 

העיפרון נשאר החפץ היחידי בשממה. הרחתי אותו, מיששתי אותו, הקפצתי אותו, דקרתי בו את עצמי עד שהייתי בטוח שעם חוד שחור אפשר לצבוע את השפתיים באדום. דבר לא עזר:

 

"מה אתה הולך לעשות עם עצמך", חזר והידהד אלוף האיגרוף.

"אני לא מבין מה פירוש לעשות משהו עם עצמי", ענתה לו חוצפתי המילולית, תוך כדי התגברות על הפחד שהוא ישבור-יפחָס את נכבדוּתוֹ של הארוך; "אני רוצה לחיות!".

"מה הן התכניות שלך", חזרו ספרי הכוננית.

"אין לי שום תכניות", השבתי להם בעוז, "זה רק האף שלי שהוא ארוך, אני-אישית קטן וסולד, נבוך ומבולבל, וברגע שיצאתי מהבחינה האחרונה שכחתי לגמרי מה כתוב בכם ולא אתייחס לקוּשיות שלכם, ובכלל, אני גמרתי עם להמציא משהו על-המקום.

"באיזה כיוון אתה בוחר לעתידך", חזרה ונידנדה החמוּלה מהתמונה המשפחתית.

"קשה לי להחליט", עניתי להם בנימוס, "ותתפלאו, אני לא מסוגל לתת לכם להחליט בשבילי, כי האמבטיה האחרונה העלתה בי בוּעות של חשד שאני לא כל-כך ילד טוב כמו שאני נראה בבגדים, אולי יש בי איזשהו איבר נטוּש, איזה תוספתָן, שלא לדבר על כך שלאף אחד מכם אין אף כל-כך ארוך, כל-כך ארוך עד שאפילו הניתוח-פלסטי הכי חדיש לא יוכל להעלים, ובכל מקרה תמיד תשאר שׂריטה".

 

והים גם הוא חזר והִקְשָה: "מה אתה חושב הם החיים האמיתיים".

חיפשתי לתת לו איזושהי תשובה כדי להפטר גם ממנו, אבל לא מצאתי. אז התחלתי להרהר בו, בגלים, בדגים, בכתמי השמן של האוניות.

מה הם החיים האמיתיים... אולי זהו כל הסיפור שלפניי, כלומר מאילוּ גרוטאות עשויות כל המשקולות האלה ששוחר איגרוף כמוני בכל מקרה חייב יהיה לדחוף, לדחוק, להרים, להניף... אז אלך אל הים הזה, אראה מה יש לו לספר - מי שיש לו שאלות חכמות אולי יש לו גם תשובות חכמות.

החזרתי את העיפרון לאוזן (השמאלית או הימנית? אם תסלחו לי אני לא מצליח עכשיו להזכר), ותוך שאני פוסע לכיוון הים הידקתי אותו אליה שוב ושוב, עד שׂריטה.

 

 

                         תמונה ד'

 

רציף הדייגים. שמאלה וימינה, קדימה ואחורה - כל-כך הרבה מים מלוּחים!

התבוננתי בגלים הירוקים-כהים המתרפקים על דופן הרציף ומרקדים על הסלעים שבקרבתו. וגם אצות ראיתי, ואזוב, ודגיגונים שמחפשים תעסוקה.

ככל שהרחקתי את עיניי נעשו המים יותר ויותר חלקים, יותר ויותר יציבים, יותר ויותר כחולים, עד שבסופם הם באמת נראו כמו בציורים ובצילומים. והרחש-לחש המתמיד הזה... נזכרתי באותה נהמה מרנינה שזכיתי לה פעם לרגע קט, אחרי שאחות בית-הספר פתחה לי את הסתימות הצהובות שהיו לי באזניים עם מזרק ענק של מים חמים.

 

"החיים האמיתיים?", פתח את פיו הקו של האופק, "החיים האמיתיים הם מאחורַיי. אתה לא רואה ולא שומע אותם, ואפילו האף-הארוך המצטיין שלך לא מסוגל להריח אותם".

"למה אתה מייאש אותי?", נפלט לי קול בכייני, "אני באתי לכאן כדי לשמוע, כדי ללמוד, אז למה אתה נותן לי תשובה שלא עוזרת, למה מגיע לי יחס כזה?!".

"אני לא רוצה לייאש אותך", ענה הקו ללא קיוְקוּו, "ואין לי שום דבר נגדך, ההפך, מעטים ויקרים הם אלה שבאים לכאן עם השאלה הזאת על החיים האמיתיים. אז תפוס לך איזו סירה, או איזה קרש, או צדף, או אולי תתיישב לך על איזה כתם של שמן-אוניות, ותתחיל לחתור אליי. אתה תתקרב ואני אתרחק, אתה תתקרב ואני אתרחק ובעזרת הזרועות הענקיות שלי אני תמיד, תמיד אסתיר ממך את מה שאתה מחפש".

"אז מה ייצא לי מזה", עניתי בהגיון, כראוי לתלמיד מצטיין בחשבון.

"יש לך משהו יותר טוב לעשות?", שאל הקו כתשובה לשאלתי.

החלטתי להפסיק עם השיחה הזאת. חשבתי לעצמי שהוא די חכם, הקו של האופק, אבל מגזים, בהחלט מגזים.

 

גילגלתי את העיפרון בין אצבעותיי, השפלתי את עיניי אל מה שאפשר לראות למרגלות המעקה המקיף את רציף הדייגים, ואחר-כך במין פחד, אולי סקרנות, סובב הארוך את ראשי לאחור. ומה שראיתי לנגד עיניי עורר בי התרגשות שהפעם היתה כל-כך ברורה עד שלא היה לי שום ספק שהיא אמיתית:

בן-אדם! פשוט בן-אדם!

 

 

 

 

מחכה להמשכים

 

נכתב על ידי , 25/2/2005 10:27  
8 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



הבלוג משוייך לקטגוריות: תרשו לי להעיר , ביקורת בלוגים , 40 פלוס
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות ליצחק שפי אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על יצחק שפי ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2018 © נענע 10 בע"מ