לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

The Boring Life

נשמע מוכר למישהו?

כינוי:  chen_d

בת: 28

תמונה




קוראים אותי

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
11/2015

הפרידה הראשונה שלי.


שנה ושלושה חודשים ביחד. אלפי קילומטרים.  4 טיסות לחו"ל (ועוד אחת בדרך). 5 הופעות. פסטיבל אחד. 

ואהבה גדולה שנגמרה לה.

 

היית האהבה האמיתית הראשונה שלי.

הבנאדם הראשון שהסכמתי להוריד בשבילו את הקירות שבניתי מסביבי כל כך הרבה שנים.

הראשון שבאמת נתתי לו להכנס לי לחיים.

היו אופציות לפני אבל הכל היה נראה לי סתמי, לא אמיתי. עד שאתה הגעת...

 

הייתה לנו זוגיות מוזרה  עוד מההתחלה, אבל זה לא כל כך הפריע לנו כי גם אנחנו די מוזרים.

הכל התחיל לפני שנה ושלושה חודשים, אפילו בדיוק שנה ושלושה חודשים.

שראיתי אותך בפסטיבל, היינו קבוצה גדולה של ישראלים, אני הייתי עם החברה שטיילה איתי ואתה היית עם החברים שלך,

לא החלפנו מילה כל הפסטיבל אבל אני זוכרת ששמתי לב אלייך. ביום האחרון של הפסטיבל החלפנו כמה מילים  ממש בקטנה. הגענו לשדה תעופה, מחכים לטיסה חזרה הביתה שהתעכבה. התחלנו לדבר יותר, וגיליתי מישהו ששומע את המוזיקה שלי! שזה די נדיר, ומישהו שמכיר אנשים ביוטיוב ולא רק סרטונים של כלבים שזה עוד יותר נדיר. השיחה זרמה ממש ורק רציתי להכיר אותך יותר.

שחזרנו לארץ גיליתי שיש הופעה בפראג של להקה ששנינו מאוד אוהבים, אז אמרתי פאק איט. אני אציע לך להצטרף. וככה קרה.

הוספתי אותך לפייסבוק, אמרנו שלום שלום והנחתתי עלייך את הפצצה. תבוא איתי להופעה שלהם בחו"ל? שמתרחשת עוד חודש בערך.

לא הכרתי אותך בכלל, דיברנו רק שעה בשדה תעופה באירופה וככה סתם החלטתי להיות סופר ספונטנית וללכת על זה.

ולהפתעתי אתה זרמת. בכל הזמן הזה בין ההחלטה עד לטיסה דיברנו מלא, למדתי להכיר אותך קצת יותר אבל רק רציתי עוד ועוד.

חודש אחרי טסנו. שני אנשים שבקושי מכירים טסים ככה סתם להופעה של להקה שהם מאוד אוהבים בחו"ל, וישנים ביחד באותו חדר במלון. ואם אני זוכרת נכון אפילו באותה מיטה. 

אני לא אשכח את הטיסה הזאת, אחת הכיפיות שהיו לי. בערב הראשון יצאנו לסבב פאבים, קצת השתכרנו, איכשהו סיימנו בבית של צ'כים שפגשנו ברחוב וצחקנו מלא. ואתה שמת את הראש עליי. אח"כ התברר לי שלא בכוונה אבל אני לא מאמינה לזה. חזרנו למלון, קרה מה שקרה. למחרת בבוקר אני לא ידעתי מה לעשות, איך לפעול, זה היה סתם? חד פעמי? או שאתה רציני לגבי זה? היה קצת מוזר בבוקר אבל אז שיצאנו להסתובב בעיר החזקת לי את היד וזה הרגיש לי נכון. בערב היינו בהופעה, אני התעלפתי עוד לפני שהיא התחילה ואני זוכרת כמה דאגת לי. ואני הובכתי בטירוף אבל צחקתי מהסיטואציה. והיה אדיר בהופעה! ובכלל בכל הנסיעה הזאת.

כמה עוד זוגות קיימים שהדייט הראשון שלהם היה בהופעה של בלינק 182 בפראג?! וכמה אהבנו לספר את זה לכולם.

חזרנו לארץ והמשכנו כרגיל. 

אני עם מחשבות שלא פוסקות לרגע אם זה נכון, אם זה טוב, אם לא נכנסנו לזה מהר מדי.

זאת הזוגיות הראשונה שלי אז לא ידעתי איך לפעול, מה עושים ואיך.

זרמתי איתך.

 

בתקופה ההיא עוד היית בקבע בצבא, שירתת קרוב אליי אז נפגשנו הרבה. וישנת אצלי הרבה והיה כיף.

המחשבות אצלי בראש פסקו מדי פעם אבל עדיין היו שם. התעלמתי והמשכנו כרגיל.

 

במהלך כל השנה ושלושה חודשים האלה טסנו 5 פעמים לחו"ל. זה המון (!) יחסית לזוג טרי, ניצלנו כל רגע מהזוגיות הזאת. היינו במלא הופעות ביחד, אני זוכרת איך חיבקת אותי מאחורה בכל אחת מההופעות האלה. איך דאגת לי כל כך שהקהל מסביב התחיל פוגואים ובלאגנים. והסתכלת עליי כל הזמן לראות שאני נהנית והייתי כל כך מאושרת! מצאתי בן זוג שבדיוק כמוני! מישהו לחלוק איתו את הדבר הכי אהוב עליי בעולם.

מי ידע שזה יפגע בי אח"כ שאני לא אוכל לשמוע מוזיקה כי הכל מזכיר אותך, כל להקה קשורה אלייך, חצי מהשירים באייפוד אתה העברת לי.

 

במהלך כל השנה ושלושה חודשים האלה למדתי ממך המון. אני בנאדם חזק יותר והביטחון העצמי שלי (שהיה די ברצפה באופן קבוע) התחיל לעלות. התחלתי לחשוב שהכל יהיה בסדר בחיים. שהנה, אחרי המון שנים שחשבתי שאני לא אמצא זוגיות, סופסוף מצאתי. 

אהבתי לראות איך אתה עומד על שלך, מאמין כל כך חזק באג'נדות שלך בחיים. גם אם לא הסכמתי עם כולם אבל אהבתי לראות איך אתה מדבר בכזאת התלהבות על הדברים שמעניינים אותך. איך לא אכפת לך ממה אחרים חושבים ומה הם יגידו. ניסיתי לאמץ את זה גם. זה מה שהכי אהבתי בך, לראות איך אתה נאמן לעצמך.

 

במהלך כל השנה ושלושה חודשים האלה, עם כל הטוב שהיה לנו, היה גם דברים פחות כיפים וטובים. 

שנינו היינו מאוד שונים. אני באה ממשפחה נורא מאוחדת, אני בנאדם שמשתדל להיות אופטימי רוב הזמן, מנסה לנצל את החיים לטייל, לצאת להנות.

אתה היית שונה, חווית משברים בחיים שאני לעולם לא אדע עליהם עם הגירושים של ההורים שלך, היית רואה הכל שלילי, והכי נוח לך היה בבית בין ארבע קירות. אתה לא רצית חתונה או ילדים, לא רצית להמשיך לגור בארץ, לא רצית עתיד. לא ראית עתיד כמו שבעצמך אמרת. ואני לא הייתי סגורה שאני רוצה את כל הדברים האלה אבל בניגוד אלייך לא שללתי מראש. גרת קצת רחוק, שקר כלשהו כן? גרת בחדרה, לא סופר רחוק, ועדיין איכשהו זה השפיע. אחרי שהשתחררת כבר לא היית באיזור שלי הרבה, אז כמות הפעמים שנפגשנו טיפה ירדה אבל עוד היה בסדר. עם הזמן התחלנו להפגש פחות באמצע השבוע.

אני רציתי יותר, קצת יותר. להרגיש שאתה אוהב אותי יותר. שאני חשובה לך. לא רציתי לשנות אותך. כל מה שרציתי זה שתתאמץ טיפה בשבילי. שתבוא לקראתי. בודדות הפעמים שיצאנו רק אתה ואני. בערב, לפאב,לים,לטיול עם בקבוק יין או סתם לשבת על בירה או כל דבר. 

 

היה לנו משבר באמצע הדרך שחשבנו לחתוך את זה, אז זה בא ממני. כי המחשבות, אלה שהציקו לי בתחילת הקשר, לא באמת עזבו. והרגשתי שאנחנו מתרחקים. שאין כל כך רגש. הרגיש לי כאילו אנחנו פשוט חברים טובים עם הנאות. וכולם מסביב אמרו לי שזה בסדר, שזה טוב להרגיש חברים טובים. אבל משהו הפריע לי. ודיברנו על זה, ובכינו - טוב נו, בכיתי. והבנו שאנחנו לא רוצים לסיים את זה ושניתן לזה עוד הזדמנות. הרגיש לי שדברים באמת קצת משתנים והיה קצת טוב יותר. ואז נסענו שוב לפסטיבל והרגשתי שאני מתאהבת בך מחדש. היה כל כך מדהים שם. 

 

באוגוסט חגגנו שנה. שנינו היינו בשוק כי זה הכי הרבה זמן בזוגיות שהיה לשנינו. היינו אצלך, אכלנו פיצה שתינו יין, היה מדהים. 

מאז אני התחלתי לעבוד כמו משוגעת, ואתה התחלת לעבוד גם. ואז באה המכינה שלך, והלימודים שלי. 

זה הכל תירוצים. עוד לפני זה משהו קרה. אולי פשוט היה לנו נוח איפשהו בפנים.

ונפגשנו רק בסופ"שים. זה שיגע אותי. רציתי יותר! רציתי לראות אותך יותר! להרגיש אותך, להיות איתך.

דיברנו על זה, כל פעם אמרת שאין מה לעשות כי אנחנו עובדים ועסוקים. אני חושבת שאם היית רוצה מספיק היינו יכולים לעבוד על זה.

אבל אני כבר ויתרתי וקיבלתי את מה שאתה אומר. אז שתקתי. ונפגשנו רק בסופ"שים. פעם אצלך, פעם אצלי. 

ובמהלך השבוע דיברנו מלא, על כל דבר קטן. 

 

המחשבות האלה שהתרוצצו לי בראש בהתחלה, ובמשבר באמצע, לא באמת הפסיקו. איכשהו משהו תמיד הטריד אותי איפשהו שם מאחורה בראש.

אבל התעלמתי, כי היה לי טוב. כי אהבתי אותך. באמת אהבתי אותך.

יכול להיות שלאחרונה זה טיפה התגבר. אני כבר לא מצליחה להזכר או לחשוב על זה, הכל מטושטש אצלי.

עד יום שבת האחרון. שישנת אצלי.

בשישי ראינו סרט אצלי בבית, אתה אני וחברה שלי. ואתה התעסקת עם הפלאפון, התכתבת עם מישהי מהלימודים שלך. ואני שתקתי. לא אהבתי את זה בכלל שהיא שולחת לך הודעות ככה בשישי בלילה. הערתי לך על הטלפון אבל זרקת לי שכבר ראית את הסרט אז ויתרתי.

באותו לילה לא רציתי שיקרה כלום, ואני חושבת שאתה הרגשת את זה גם ופשוט הלכנו לישון.

למחרת היינו צריכים ללכת בצהריים להקרנה של סרט על פסטיבל ששנינו מאוד אוהבים, ולהיות בהרצאה עם המייסד של הפסטיבל מארה"ב. אני קצת חיכיתי לזה. 

קמנו, דיברנו על שטויות, וניסינו להעביר את הזמן עד שצריך לצאת להקרנה. משהו הרגיש שונה. היה שקט מדי.

ואני שונאת שקט אז ניסיתי לדבר על דבר מפגר שיש רק כדי שנדבר. התעלמתי ממה שבאמת קורה. 

היום הולדת שלך היום, יום שלישי, ושהיית אצלי בשבת הצעתי לך שאולי נפגש באמצע שבוע רק אתה ואני ונצא לאנשהו. 

אתה התחמקת ואמרת משהו על הלימודים, שתהיה עייף ושאתה לא רוצה. אני התבאסתי בטירוף אבל כרגיל, דחפתי מתחת לשטיח והתעלמתי.

המשכנו להעביר את הזמן, שיחקנו,צחקנו , דבר הוביל לדבר ושכבנו. והיה ממש טוב. 

התקלחנו והתארגנו על עצמנו ושכבנו במיטה ושוב היה שקט מטריד. ואני זרקתי לאוויר שזה לא פייר. 

שכעסתי עלייך, ואז שכבנו וצחקנו ואני לא יכולה לכעוס עליך יותר. שאלת למה כעסתי? אחרי זה הבנתי שהוא פשוט ניסה להוביל אותי לדבר על הדברים.

וכרגיל אני מפחדת לפתוח את הדברים ורק ממשיכה לדחוף עוד דברים מתחת לשטיח אמרתי לא משנה ושאתה בכללי מעצבן. ושוב היה שקט.

וזה היה שונה הפעם. המבט שהיה לך על הפנים. ואז שאלתי אותך מה קורה. ושתקת. ושאלתי שוב מה קורה. תדבר איתי. הסתכלת עליי והבנתי. הבנתי בדיוק מה הולך לקרות אבל קיוויתי שלא. ואמרתי לך שוב, תדבר איתי בבקשה. והדמעות כבר התחילו להצטבר לי בעיניים, והתחושת מחנק בגרון.

"את שמחה?" שאלת אותי. ואני נחנקתי. שתקתי. ועניתי בשקט שאני כבר לא יודעת. הייתי מבולבלת נורא באותו רגע. לא חשבתי שגם אתה מרגיש ככה. ולפני רגע הכל היה בסדר. או שלא ורק קיוויתי שהכל בסדר.

התקרבת אליי, שמת עליי את הראש ודיברנו. ואמרת שאתה כבר לא יודע מה לעשות, ושזה כבר לא מרגיש אותו דבר. ואני בשיא תמימותי עוד שאלתי אם אתה רוצה להלחם על זה, אולי לקחת הפסקה, או שאתה רוצה לסיים את זה. ואתה גימגמת ולא ידעת מה לענות. הבנתי כבר מה התשובה שלך הייתה. בשלב הזה כבר התחלתי להתפרק ולבכות. וראיתי פעם ראשונה שגם לך כואב. באמת כואב. הכל קצת מטושטש ואני לא זוכרת בדיוק מה הדברים שנאמרו אח"כ אבל בגדול אמרת שאתה כבר לא נהנה. שזה כבר לא מרגיש נכון. ואני יודעת שאתה צודק.אני הרי חשבתי ככה בעצמי כל הזמן עם המחשבות האלה שרצו לי בראש שם מאחורה. אבל התעלמתי. כי רציתי אותך. אהבתי אותך. אני עדיין אוהבת אותך. רציתי כל כך שהקשר הזה יעבוד. הורדתי מעצמי הרבה בשביל זה. אבל אתה יכול להיות קשה לפעמים. ולא באת לקראתי. לא מאשימה אותך בשום דבר.לשנינו יש חלק בזוגיות הזאת. לא יכולתי להוריד את הידיים ממך. אני ישבתי על המיטה ואתה נשכבת ושמת את הראש עליי, ליטפתי לך את הגב, לא יכולתי להפסיק, לא רציתי. רציתי אותך איתי. והפסקתי כמה פעמים ואמרתי שאני מצטערת שאני לא אמורה ללטף אותך יותר. ואתה אמרת שאתה לא רוצה ללכת כי אתה יודע שברגע שתלך זה יגמר. ונשארנו ככה כמה דקות שהרגישו כמו נצח. לא רציתי שתלך. ואז קמת והתיישבת ליידי. והחזקת לי את היד. אמרתי לך שאני לא רוצה שתעלם לי עכשיו מהחיים. כי לפני הכל אנחנו באמת חברים טובים. והסכמת איתי. התנשקנו, החזקת לי את היד ושנינו הסתכלנו על זה. כבר לא יכולתי יותר ואמרתי לך שאני חושבת שאתה צריך ללכת. ליוויתי אותך למטה לדלת, ונישקת אותי שוב. רציתי רק לחבק אותך ולנשק אותך בלי סוף אבל שיחררתי ואתה הלכת. וזהו.

 

 

ככה נגמרו להם שנה ושלושה חודשים ביחד. 

ואני הייתי מפורקת כל יום שבת, וראשון, ושני והנה גם עכשיו בשלישי.

אני מתגעגעת אלייך בכל רגע של היום, היינו מדברים כל הזמן על כל דבר דבילי שקרה.

כאב לי הלב, עדיין כואב, כאב פיזי אמיתי. לא סתם בדיבורים. כואב לי מבפנים.

אני יודעת שזה מה שהיה צריך לקרות, ושלא היה עתיד לקשר הזה.

ושרציתי לקבל ממך דברים שלא יכולת לתת לי.

אני יודעת את זה. אבל לא מצליחה להפנים את זה.

לא יודעת עם הבכי הוא על מה שקרה. או על מה שאני מפחדת שיקרה.

או על זה שאני מפחדת להיות לבד, וזה שאני לא חושבת שאני אמצא עוד מישהו שיבין את המוזרות שלי.

ויאהב אותי למרות שאני לא אוהבת את עצמי.

 

עוד חודשיים וחצי יש לנו טיסה ביחד. אתה, חברים שלך ואני.

טיסה שסגרנו מזמן. ואני ידעתי ואמרתי לך באותו רגע שמפחיד אותי לסגור הרבה זמן מראש.

ואתה עוד אמרת לי מה את דואגת? את חושבת שלא נהיה ביחד? ואני ישר עניתי שלא. ממש לא. 

אבל איפשהו עמוק בפנים כנראה שכבר הייתה לי הרגשה.

הדבר שאני הכי רוצה בעולם זה שאחרי קצת זמן שקט הזה נוכל לחזור להיות בקשר.

נוכל לחזור להיות חברים טובים כמו פעם. אני יודעת שזה קשה, ושיהיה קשה.

אבל באמת שאני כל כך רוצה שזה יקרה. 

שנבין שכל מה שקרה זה רק לטובתנו, נשים הכל מאחורה ונוכל באמת להיות חברים טובים.

 

ככה נגמרו להם שנה ושלושה חודשים ביחד.

ככה נגמרה לה האהבה הראשונה שלי.

ככה נגמרה לה הזוגיות הראשונה שלי.

 

 

 

 

נכתב על ידי chen_d , 17/11/2015 14:55  
7 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של הארנב הלבן ב-27/11/2015 09:07
 





28,806
הבלוג משוייך לקטגוריות: סטודנטים , 18 עד 21 , 20 פלוס
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לchen_d אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על chen_d ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ