לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 


,I am the master of my fate I am the captain of my soul
Avatarכינוי:  kuksta.

מין: נקבה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אפריל 2012    >>
אבגדהוש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
2930     

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
4/2012

זה לא הכל בראש


הגמילה הזאת מסוכר ומגלוטן מתקבעת בגוף. לפני כמה חודשים עירבבו לי תה עם כפית שהיו עליה גרגרים של סוכר מתה אחר. הרגשתי אותם ואז כאבה לי הבטן. בטח, אמרתי לעצמי, את מכירה את הסיטואציה והיה לך טיפה מתוק אז קישרת. הכל פסיכוסומטי.

בחג השני היינו אצל אמא שלו והיו שם סלטים שחשבתי שנעשו בבית. שאלתי לתוכנם ומתוך הרשימה סיננתי כמה שהיו אצלי בסימן שאלה, ואכלתי רק את אלו שהייתי ממש בטוחה לגביהם. עד המנה העיקרית כל כך כאבה לי הבטן שהיינו צריכים ללכת מוקדם. אני מהמרת על הילפלים הקלויים. למרות שהם מתוקים מטבעם מישהו כנראה שם עליהם חומץ שאינו חומץ תפוחים טהור (כן, פלצני אבל זה החומץ היחיד שאני אוכלת). מראש נזהרתי אז בטח החשש המוקדם הגשים את עצמו. מה כבר יכול לעשות סוכר בתוך חומץ, הא?

הייתי ידועה פעם כ"קיבת הברזל". שום דבר טרי מדי או מקלקל לא יכול היה להזיק לה, והנה היום, עשיתי לעצמי חזה עוף עם קצת סילאן אבל במקום לשפוך את הרוטב אחרי, ניסיתי לאחד ביניהם במחבת. האש שרפה את הסילאן והפכה את הפרוקטוז (שמותר וחשוב תזונתית) לגלוקוז, שהפך לי את הבטן לשדה קרב בין הסטארקים ללאניסטרים. לא היה כאן שום אלמנט פסיכוסומטי זה הגוף. הוא כבר לא רגיל לעכל סוכר לבן (או חום) ונגזרותיהם. אפילו שזה מעצבן ומציק אני לא יכולה להפסיק לבדוק האם יש בטונה מיונז או רסק עגבניות או חומץ ודבש לא טהורים, ולו בגלל שזה כאבי תופת.

גלוטן אני די בטוחה שלא אכלתי, אם כי הגורל הצפוי לא שונה. הגוף שלי הפסיק לייצר את האנזים שמפרק גלוטן ולכן דיני כשל חולה צליאק. כך הסביר לי בנדודי התזונאי. אפילו שהוא לא מסכים עם הגמילה הזאת וחושב שהכל בולשיט אבל אם זה עוזר לי אז מה טוב.

נכתב על ידי kuksta. , 28/4/2012 20:50   בקטגוריות גופנפש  
15 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של המלוכסנת הרחוקה ב-13/5/2012 23:47
 




קמתי עם חיוך של השפתיים וצחוק בלב, עם בדיחה פרטית מתוך השפה שרק אנחנו מדברים.

איתו אני יכולה להיות הכי אני וזה אפילו יותר אני מאשר כשאני לבד. המבט האוהב והמכיל מעורר השראה להיות יותר טובה לעצמי, פחות דרוכה. הוא הארמון מלוכה שלי.

מעולם לא הרגשתי כל כך קרובה לאדם אחר.

נכתב על ידי kuksta. , 25/4/2012 11:50   בקטגוריות הארות ומציאות  
21 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של גורדוויל ב-29/4/2012 12:03
 



חור בראש


זה היה ממש זריז מהרגע שבו היא ביקשה ממני להסתובב על הצד. כמו שהיא הסבירה שבוע קודם, הייתי צריכה לגלח את המקום אבל איך בדיוק מגלחים מאחורי הראש, בין העורף לאוזן? אולי לא ממש היה כדאי לעצבן אותה בדיוק עכשיו. היא לקחה מספריים רפואיים וגזרה לי כמה קצוות שיער.

אחר כך הגיע תור הזריקה השורפת, שננעצה מתחת לשומה ואז מהצד השני. לא חלפה שנייה והסקלפל שביד שלה כבר חתך את הנגע העורי. זה לא כאב בכלל אבל היה צליל כזה, כמו ששומעים כשמקרקפים מישהו כמו ב"ממזרים חסרי כבוד". אחר כך בא הדם וחלק ממנו קילח על שיערי, עורפי וגם על הנייר שכיסה את המיטה ב"חדר ניתוחים". "אני חושבת שצריך את מכשיר השקר כלשהו". הקול הבא נשמע כמו מלחם והריח היה דומה לזה של ניקוי תרנגולת.

עכשיו במקום שומה יש לי חור של שנקל בראש, שנראה כאילו מישהו כיבה לי כמה סיגריות באותו מקום, ואני יודעת את זה רק מהתמונות שבאייפון.

 

בטיפול מחר אני בטח אמצא קשר בין השומה ללייזר שאני עושה עכשיו, לבין התחושה החשופה שאיתה אני מסתובבת, חלק מהזמן אפילו נהנית ממנה.

נכתב על ידי kuksta. , 18/4/2012 14:19   בקטגוריות גזונטהייט  
19 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של n_lee ב-24/4/2012 21:55
 



פורעת חוק


מאז שאיחדנו כוחות, ה"שותף" ואני, נהיינו משפחה קטנה. אני הבאתי את אמסטי החתול הג'ינג'י, הוא הביא את פוץ' כלבתו האהובה. לפעמים כשאני חוזרת הביתה מהעבודה כולם באים בטור אינדיאני לקבל את פניי. חמודים.

המעבר לחיים עם כלבה הלך לי חלק, קודם כל כי פוץ' היא כלבה מאוד מחונכת וטובה, פרי אילוף אישי מגיל צעיר והמון אופי נוח מצידה. התנדבתי לרדת איתה בוקר וערב. אותי זה משרת כי אני צריכה את התנועה והיא כמובן שמחה לפעילות וריחרוח ברחובות העיר. מה שכן אני למדה כמה קשה להחזיק כלב בעיר ואיך אני נאלצת לעבור על החוק בכל יום, פעמיים ביום.

אנחנו הולכות כמו ציידות, היא מקדימה, מרחרחת ובודקת את השטח, פותחת לי ציר, ואני אחריה, שומרת שלא יאונה לה כל רע. אם אנחנו מגיעות לצומת או מעבר חצייה היא מחכה לי ועוברת את הכביש רק כשהיא הולכת לשמאלי.

אפשר כבר להבין שאני לא הולכת איתה עם רצועה. פוץ' של רצועה ובלעדיה זו לא אותה פוץ' בכלל. בעוד בלי רצועה היא מטופפת לה בעליזות, כנפש החופשייה שהיא, לא נובחת, לא מזיקה ובעיקר מחייכת. עם הרצועה היא מאוד עצורה, הולכת לצידי מונוטונית ובלי חדווה, כמעט ולא מרחרחת. היא עדיין מאוד ממושמעת אבל אני מרגישה שעם הרצועה אני גוזלת ממנה את שמחת החיים, והמטרה בטיולים הללו היא שתעשה את צרכיה אבל גם שתזכה לפעילות גופנית. זו העבירה הראשונה על החוק.

העבירה השנייה מתרחשת בחצרות הבניינים. כמו ליידי היא לא עושה קקי-פיפי ברחוב ובאופן כללי היא נהנית מפיסות האדמה הבודדות שיש בעיר. אני הולכת אחריה עם שקית ואוספת מה שהיא עושה אבל לאחרונה אני נתקלת ביותר ויותר שלטים מאיימים כמו "כלב שיעשה צרכיו בחניה זו, נגד בעליו תוגש תלונה". אני מניחה שזה באמת שטח פרטי ולא ציבורי ולכן אסור לנו להיות שם ואם זה במשך היום אפשר גם לשמוע צעקות משכנים שיושבים כל היום מול החלון כדי לשמור על גינתם נקייה.

עכשיו אני מבינה אותם, שלא יהיה ספק, זה כיף שיש גינה מטופחת ובעלת ריח של צמחים ולא של בעלי חיים. כאן אני מאשימה את בעלי הכלבים שלא אוספים, איזה עצבים! אתם מחזיקים בעיר חיה, למה זה בסדר שהיא תטנף מקום פרטי של אחרים? למה אני צריכה לעבור מוקשים גם על המדרכות? אני רק מחכה לתפוס אחד כזה בשעת מעשה ולהוציא עליו את העצבים.

ברור שגם אם כולם היו אוספים אחרי הכלבים שלהם, תמיד יהיו כאלו שלא אוהבים כלבים ומתנהגים אליהם בגסות ואלימות, כזאת שהם לא היו מרשים לעצמם להפנות כלפי בני אדם. אבל לפחות אנשים שכלבים לא מפריעים להם היו בעדינו. בכל כניסה כזאת לחצר אני מרגישה כמו עבריינית מועדת ואני מכינה חומת הגנה מפני נזיפות אבל אני לא מרגישה שיש לי ברירה אחרת. ואוספת, ברור שאוספת.

הברירה אמורה להיות גינות כלבים אבל יש כל כך מעט וכל כך רחוק. בקלות היה אפשר להכשיר עוד, ליד גינות ילדים וגם זה אין הרבה. יש גם מצב שיש בעיר יותר כלבים מילדים. במקום זה יש גינות מאולתרות ולא חוקיות במגרשים ובתי ספר, זו כבר עבירה מספר שלוש.

ה"שותף" קיבל דוחות מפקחים, בינתיים הצלחנו להתחמק מהם אבל הטיול שלנו, כדי שיהיה כיף,  הופך למחתרתי, וזה מלווה בחשש מתמיד. באסה.
נכתב על ידי kuksta. , 10/4/2012 00:30   בקטגוריות בעלי חיי וחיות אחרות  
29 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של בני. ב-18/4/2012 19:16
 



יציאת רומניה, 1985


אמא למה עלינו לארץ?

אני חייבת לומר שלחברה שהכרתי כמה שנים קודם לכן היה תפקיד גדול באומץ שתפסתי.
אמא אומרת וממשיכה לספר.

הייתי בת שלושים, את בדיוק התחלת כיתה א' ואני קיבלתי כיתה. זה היה המסלול, באוניברסיטה הייתי ספרנית, אחר כך הייתי גננת, ואחרי כמה שנים הפכתי למחנכת של כיתה ד'. איך שהגעתי לבית ספר המסכן הזה, בשכונה מרוחקת וענייה של בוקרשט, פגשתי את רודיקה, שמייד הפכה להיות rodica-pisica, כלומר רודיקה החתולה.

כל החיים גרתי בשכונה היהודית, רוב אנשים שם, איך לומר, היה בהם משהו לא בסדר.

מה זאת אומרת לא בסדר?

אני לא יכולה להסביר, משהו בהם היה לא בסדר, ותמיד ידעתי את זה. החתולה הייתה יהודיה שלא התביישה בזה שהיא יהודיה. זה היה ממש מהפכני. חוץ מזה, היא לא דפקה חשבון לאף אחד, בשום דבר. המורה למתמטיקה, למשל, היה שתול של הסקוריטטה (המשטרה החשאית - זו אני מפרשנת). כשהיא הייתה עוברת לידו היא הייתה אומרת לי כל מיני מילים בעברית שהיא למדה כשביקרה בישראל, סתם כדי לעצבן אותו. פתאום היא הייתה פולטת מילה חסרת משמעות כמו "המשביר" או "ביסלי". זו הייתה הדרך הקטנה שלה למרוד, בעולם שהפך להיות עצוב וקודר יותר ויותר.

בשנות ה-80 המצב התדרדר מהר. החנויות היו לגמרי ריקות, אנשים היו עומדים בתורים סתם, כי בכלל לא היה בטוח שתגיע סחורה או שהם יגיעו לתחילת התור כשעדיין יש סחורה בחנות. החנויות היו מתרוקנות מהר והמדפים נשארו ריקים בשאר הזמן. הטלוויזיה עברה לשדר רק שעתיים ביום ושעה וחצי מזה הייתה מהדורת חדשות שבה רואים את צ'אושסקו חונך עוד מפעל חדש או מבקר כפר איכרים שזכה בפרס על תפוקה גבוהה במיוחד.

למה היה כל כך רע כלכלית, איך הגיעה רומניה למצב הזה?

צ'אושסקו החליט לשלם את כל החובות הלאומיים ולהישאר בלי חובות בכלל, לנתק כל קשר לגוש הקומוניסטי ולהתבודד. הוא ניצל את כל התעשייה והחקלאות הרומנית כדי לשלם את החובות, והעם יכול היה לסבול מתנאים מחפירים - כל עוד הכלכלה יציבה. זה מעשה שאף מדינה לא עשתה כי חובות הם חלק מהכלכלה. במקום זה הוא הלווה כסף למדינות אחרות, כמו עיראק או אירן. מספרים שהוא מכר להם מדים של הצבא הרומני אבל הם היו עשויים מצמר והעיראקים מתו מחום במדים האלו בקיץ. החובות האלו מעולם לא הוחזרו אחרי המהפיכות שהתרחשו בשתיהן.

ביב עוד יביא אותנו למצב הזה, הכלכלה היא ערך עליון בשבילו, לא העם.

טוב זה לא אותו הדבר בכלל, ההשוואה לא קרובה אפילו.

את תראי, גם פה המצב מתדרדר במהירות.

בכל מקרה, מבחינתנו לא ממש סבלנו מהמחסור, כי היו לנו קשרים והייתה את הקהילה היהודית. שם תמיד היה אפשר למצוא בשר כשר כי הייתה להם רשות מיוחדת מהממשלה. הבעיה האמיתית הייתה חוסר התקווה, התחושה שהחיים סובבים סביב חתיכת גבינה ששמרו לך בצד. לא היה מקום לתרבות כי היא כולה הייתה מגוייסת ומהללת, מי שלא פשוט נכלא או ברח. אנשים פחדו לצחוק בינם לבין עצמם כי היה ברור שמישהו יהיה שייך לסקוריטטה והוא ירצה להלשין עליך גם אם לא עשית כלום, כדי לקבל טובות הנאה.

בתוך כל האפור הזה החתולה הייתה סוג של אור. בבית ספר, למשל, היה מין קוד לבוש למורים. מורות חוייבו להגיע בחצאית וחולצה או סוודר בצבעים מהוגנים, מכנסיים היו מחוץ לתחום. החתולה הייתה מתלבשת לפי הקוד אבל היא הייתה מביאה בגדים להחלפה לאחרי שעות הלימודים. לפני שהיא הייתה יוצאת את פתח בית הספר היא הייתה מחליפה למכנסי ג'ינס בצבעי שנות ה-80 ושמה סרט לראש בורוד זוהר עם נצנצים. ביציאה מבית הספר היינו עוברות ליד המורים האחרים והלסת שלהם הייתה נשמטת על אי קבלת המרות. היא לא התכופפה, היא הייתה נפש חופשייה. אני בטוחה שהיא השפיעה עליי בקטע הזה. לא ראיתי את עצמי ממשיכה להתכופף ולהגיד כן והן לכל גחמה של המשטר. זה היה הזמן להשתחרר מהעבדות. ידעתי שהולך להיות קשה, לא בדיוק הבנתי את הקשיים אבל חשבתי שבישראל יש תקווה, יש חלומות ואפשר להגשים אותם. בגלל זה עלינו לארץ.

מזל וגם טוב שלא המשכנו הלאה, לארה"ב או לקנדה. אפילו אם דפוק פה יש בכל זאת המון אנשים שמוכנים לקום ולהיות חופשיים. המחאה בקיץ הייתה אקט שכזה ואי אפשר להירדם שוב אחרי שהתעוררת.

נכתב על ידי kuksta. , 8/4/2012 01:38   בקטגוריות אגדות רומניות  
28 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של kuksta ב-18/4/2012 14:38
 





הבלוג משוייך לקטגוריות: 30 פלוס , האופטימיים , עכברי עיר
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לkuksta. אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על kuksta. ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ