מחוץ לבית אני תמיד מוכנה להקטין ברגע את החלונות הפתוחים בדפדפן, כדי שלא יתפסו אותי גולשת בישרא-בלוג בשעות העבודה. ואז אני נזכרת שלגלוש בישרא-בלוג זו העבודה שלי ואני צריכה לצבוט את עצמי כדי להאמין.

"אין תחליף טוב לחיפוש אם ברצונך למצוא דבר מה," (כך, בערך, אמר טורין לגמדים הצעירים). "אתה כמעט תמיד מוצא משהו, אם אתה רק מחפש, אם כי אין זה תמיד אותו הדבר שחיפשת." ואכן כך היה גם הפעם. (ההוביט בתרגום הטייסים עמוד 55)

כן, מזמן לא כתבתי. זה חסר לי מאוד וגם לא חסר לי כלל, בעת ובעונה אחת.

לעיתים נדמה לי שהעיסוק בטקסטים של אנשים אחרים מעשיר כמו לכתוב בעצמי. שלהכניס את עצמי בקטעים קטנים ובדיקוק עדין, זה בעצם אותו דבר כמו להביא את עצמי בקטע פרי עטי ובמנה גדושה. אבל זה לא אותו הדבר והחלק שאינו חופף בקשר הזה, בין כתיבה לעריכה, היבהב זמן מה. כעת הוא דולק קבוע ומזכיר לי שכאן יש בית ובית נועד שיגורו בו, גם אם זה לעיתים מרווחות יותר. ובכל זאת אין בי געגוע כי אני מרגישה כאן בבית גם כשאני לא כותבת, ולא רק בגלל העבודה, אלא כי המסך הזה של העריכה, הצפייה בבלוג, הקריאה של אחרים והתגובות, נטועים בי כמו עמודי תמיכה. הרצף שלי לא נשבר, מקווה שגם לקוראים לא, שאני נוכחת קבוע.

בכלל רציתי לכתוב משהו על אופניים אבל פתאום נראה שהעניין המרכזי כבר עלה. חשבתי להוריד קודם את המטא בלוגינג מהלב, ואחר כך אפילו למחוק את הפסקה, להתחיל את הפוסט מליבו. אולי זה בא עכשיו כי מחרתיים הבלוג שלי חוגג עשור (29.9.2002). אורך חייו מובן מאליו ובלתי נתפס באותו הזמן. לפעמים הוא הדבר הכי חשוב לי ולעיתים עוד תחנה בדרך. הוא מוכר לקהילה מאוד מסויימת וגם אלמוני במרקם הבלוגים בעברית.

אם לשאת נאום תודה לחברי האקדמיה - אני מרגישה שאת הרווח העיקרי מהבלוג קיבלו הקצוות המנוגדים והחלקים הדחויים בי, שנתקבלו כאן כחברים מן המניין. זכיתי בדבר האמיתי מעצמי ובאנשים שנכנסו לחיי דרך המסך.

לא בא לי לסיים ולכן נמשיך בתגובות

כשפתחתי את הבלוג הייתי לכאורה הכי סבבה שיש. גרתי עם שותף בקומה רביעית בראש הגבעה הכי גבוהה ברחובות. היו לי המון חברים שאיתם "ישבתי" כל ערב ולכולם היו שמות של סטלנים כמו שיק או צ'יף. עבדתי בחברה שחיפשה תרופות לסרטן וגם עשתה ניסויים בעכברי מעבדה לבנים.

לא יצא לי לעבוד שנים במלצרות אבל עבדתי בעבודה מבזה אחרת - הייתי מזכירה. כל יום הייתי רוכבת עם הטוסטוס שלי, "הקיסר", לפארק המדע ויושבת שעות מול מחשב, שעות בלי שום דבר לעשות. פסגת האושר הייתה כשפעם בשבוע היה מגיע התפריט מחברת הקייטרינג והייתי מחליטה, לגמרי בעצמי, מה יאכלו כל 38 עובדי החברה בשבוע הבא: דג הליבוט או שוקיים עוף?

שנה לפני כן עוד שרצתי בצפון הפרברי של תל אביב בואך רמת השרון, והשלמתי את הקורסים האחרונים שנותרו לי כדי לסיים לימודי תקשורת. בתקופה זו פגשתי את פמה, שהייתה מזכירה אישית של אחד מעורכי הדין הבכירים בתחומו. מתחת לחזות הבורגנית לכאורה התגלתה פצצת אנרגיה וסקרנות אדירה. בדיעבד נראה לי ששתינו היינו אבודות בעור לא לנו, ובחיים שאין בהם הרבה תקווה להוציא החוצה את העולם הפנימי.

את התפקיד של פמה אני ירשתי וקיללתי כל רגע עם הגמד הרשע. רגעי החסד היו כשהיינו מתכתבות במייל, מכתבים ארוכים ארוכים וחפרניים, שבהם שפכנו הכל: את הקיטורים על התפלץ שהיה רודה בנו לסירוגין, ואת העניין בתוכניות טריוויה או ריאליטי כמו הישרדות והמירוץ למליון האמריקאי. עם הזמן חלקנו את אהבתנו לספרות ואף נולדה איזו שותפות סוד בענייני הרפתקנות על רקע רומנטי.

קשר המכתבים נמשך והיה מקור של נחמה ומפלט עד שהתפוצץ בבת אחת כשפמה גילתה את ישרא-בלוג ב-1.9.2002 היא העבירה את הכתיבה האישית באותה רמת כנות לרשת, רק שהפעם זה היה פתוח לכולם. ב-29 בספטמבר 2002 היא סיפרה לי על המקום הזה. לא עברה שעה אחת וידעתי שזה מקום ממש בשבילי.

הבלוג מילא את כל אותן שעות ריקות במשרד עד שכבר לא רציתי ללכת הביתה. אנשים מהעבודה ומהחיים הפכו להיות וירטואלים לעומת האנשים שהכרתי בישרא. לא חשבתי לפגוש אותם, הרי היו לי המון חברים, רק שעוד לא הבנתי שאיתם אני מפחדת להיות מריאט וכאן המצאתי את kuksta. הבלוג נותן לי את האופציה להיות אנונימית ולשלוט בדרך שבה אחרים רואים אותי או להיות כנה לחלוטין בלי לפחד מהתגובה המילולית או הבלתי מילולית.

למדתי שלאנשים הכי מפתיעים יש קשיים, שהעולם הפנימי חשוב ומעניין יותר ממי שאת "על הנייר". מגיל 26 ועד עכשיו אני עובדת עם אבן שהפכה לפלסטלינה, נמסה לתבנית חופשית יותר, בעלת מסגרת קלה וחזקה ותמונה פנימית עשירה, שלא מנסה לטשטש אף חלק החוצה.

הכינוי שלי הוא כינוי חיבה שבו קראו לי והפך להיות לשם-עט אני תמיד מתלבטת אם תם זמנו ואני צריכה לכתוב בשמי המלא. זה בכלל משנה?

ידעתי הרבה קשרי ישרא בשר ודם. חלקם כנסיון להזדווג, לחלוק ריהוט, חיות, הפרעות נפשיות, כוס בירה ועלבונות הדדיים. חלקם היו רגעיים, ואת הטובים ביותר שעברו טלטלות אני שומרת קרוב. את הקשר הכי מיוחד יצרתי עם אהוביק שלי, שבא לחפש בישרא כוסיות ומצא. אותי.

לחיי ישרא-בלוג!

לפוסט יום ההולדת בבלוג של צוות ישרא-בלוג

עכשיו כשזה רשמי וקבוע אפשר להכריז שאני משמשת כעורכת בישראבלוג. חודשיים הייתי עורכת זמנית ועכשיו מעמדי מאפשר ברכות.

כל מה שהייתי צריכה לעשות זה לכתוב בלוג כמעט עשר שנים...ועכשיו אני "קוראת בלוגים מקצועית" (הקרדיט לפירלה) ועושה כרצוני (שזה בעיקר לכתוב ישראבלוג במקום ישרא-בלוג כמו שהוריש לנו הבן האב ורוח הקודש - יריב).

* אם חשבתם להפציץ את קוקסטא בשאלות טכניות, תחשבו שוב. אני רוצה שהבלוג יישאר אישי אבל הייתי חייבת לשתף את קוראיי הנאמנים.

לעבודה יש בלוג שאלות נפוצות ויש מייל israblog ב-nana10.net.il

יש גם מליון חיוכים שמחים, מאה אלף צלמיות מרקדות, והרבה אהבה לכל מי שהיה השראה בשבילי ולכל מי שכאן עכשיו.

ותודה לאילנה