לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 


,I am the master of my fate I am the captain of my soul
Avatarכינוי:  kuksta.

מין: נקבה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אפריל 2014    >>
אבגדהוש
  12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
27282930   

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
קטעים בקטגוריה: ֳ¡ֳ¬ֳ¥ֳ¢ֳ© ֳ±ֳ¨ֳ©ֳ©ֳ¬. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

השבוע הקשה בחיי


אחד הדברים הכי קשים שהיו במשך השבוע הזה, שנראה ארוך כשנה שלמה, היה לצאת מאיזור הנוחות שלי. לא באופן חד פעמי ולזמן מוגבל אלא כל יום, כל שעה, עם דברים שגורמים לי התכווצויות בבטן ומעמיסים על הלב. עולים למעלה דרך הגרון ונעצרים באף ובעיניים, שהיו שמחים לשחרר את הלחץ על ידי דליפה קבועה.

 

המאבק על ישרא היה הדגל, ומתחת לו כל מיני דברים גדולים שנראו קטנים, אך באופן רגיל היו גורמים לי לכתוב פוסטים שלמים עם מצבים אבסורדיים כשם שהם יכולים להיות קומיים. מיום ראשון למשל לא הייתה לנו אסלה בבית, וגם לא אמבטיה או מקלחת או מים שאינם יוצאים מתוך הכיור במטבח.  ניסינו להישאר בבית כמה שאפשר והצטמצמנו למתחם חדר העבודה והשינה, מתקתקים במרץ ומקווים שלא יבחינו בנו הפועלים ההורסים בשיטתיות כל חרסינה שנקרית בדרכם. לבסוף עברנו פינוי-חצי-מרצון על ידי השיפוצניק, שכבר נמאס לו ללכת על ביצים סביבנו. מצאנו לנו זמן להתחיל שיפוצים בבית, שיפוצים שאורכם בין שבועיים לעד-אחרי-החגים, לא ברור איזה חגים.

בערב יום ראשון כבר עברנו למלון קטן, כמאה וחמישים מטרים מדלת הכניסה לבית. כך שהמגורים הצטמצמו למתחם עבודה, שינה, סלון, וכולם בחדר אחר. נו, לפחות יש אסלה ומקלחת וארוחת בוקר. הכי כיף ארוחת בוקר. עכשיו משתי תחנות עבודה אימתניות, כיאה לבני זוג העוסקים באינטרנט להנאתם ומחייתם, עברנו לריב על מחשב נישא אחד, שעליו לא היה שום דבר מהדברים שתופסים כשליש מזמן הערות שלי ושל אהוביק. להתקין אותו לנוחות לקח יום וחצי, תוך תחושה של ניתוק כללי וחרדה שבשבוע כזה, שבו במקרה גם מאיימים לסגור את ישרא ואני מיטלטלת בין בתי דין לישיבות הנהלה לשיחות עובדים וחוזר חלילה, כל מייל שמתפספס בזמן אמת, מכריע גורלות. היו עוד המון הרפתקאות. נסעתי מעבר להרי החושך התעבורתיים, לאיזור המוסכים של רמת גן ובני ברק. ראיתי איך נראה הגיהנום וחזרתי כדי לספר על זה.

 

מי שעוקב אחריי יודע כמה אני אוהבת לחיות חיים נטולי לחץ, שבהם יש זמן לקחת הפסקות למכביר. אני לא גאה בלעבוד שעות נוספות או לעשות כל הזמן משהו פרודוקטיבי. אני אוהבת לנזול למקומות שבהם הזמן עובר בלי מסגרת ובלי גבולות. אולי על מנת לתפקד כל הזמן בטורים גבוהים, דמיינתי לעצמי עולם שבו אני נחוצה בכל רגע. עכשיו כשהכל יותר רגוע, אם כי עדיין מתנהל בחדר שרובו תפוס על ידי מיטה, הרשתי לעצמי לקרוא פוסטים רגיל, בלי לנסות להכניס אותם להמלצות. לקרוא בלוגים שאני אוהבת עורר בי את הרצון לכתוב בבלוג שלי. פעולה פשוטה כמו לראות מישהו מתרחץ ולרצות להרגיש את המים החיים על הגוף שלי. אחרי שבוע של חריצת גורלות מה שדרוש לי עכשיו זה בעיקר לחזור לשים לב לכל הקטעים הקטנים מהחיים. אני מתגעגעת אליכם עד מאוד.

נכתב על ידי kuksta. , 5/4/2014 13:20   בקטגוריות בלוגי סטייל, דו"ח ישיר מהמח  
26 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של ב-17/4/2014 17:45
 



החודש לפני שנה


בנובמבר לפני שנה הייתה מלחמה, לא יאמן כמה מהר היא נשכחה. הנה כאן אני באזעקת הטילים על תל אביב, שתפסה אותי בדיזנגוף סנטר, באמצע קניות למלתחת החורף. זה היה נורא, אני לא רוצה להיזכר בפחד, אפילו שהיה גם נחמד לפגוש את השכנים באזעקה אחרת בחדר מדרגות ובפיג'מה. אבל אם הייתי צריכה לבחור הייתי מוותרת על החוויה, לא בגלל השכנים, בגלל המלחמה.

נדמה שהחורף באמת הגזים השנה עם השביתה האיטלקית שלו, אבל במבט לאחור מזג האוויר לא כל כך שונה. רק השבוע הוצאתי את שאריות החורף במהלך שחצי מאמין לחזאים וחצי רוצה כבר להתעטף במעיל הורוד. בוניגוד לפוסט שבו נפרדתי לפני שנה מבגדי החורף הקודמים, שכבר היו גדולים עליי בשתי מידות, השנה רוב בגדי החורף מתאימים לי ונראים עליי אותו הדבר. כלומר הייתה זו שנה של שמירה על משקל, קצת ירידה, קצת עלייה, קצת נדנדה אבל בקטנה, במספרים חד ספרתיים. זה מעודד מאוד עד מצויין ובכל זאת אני אחוזת פחד להעלות את הכל חזרה.

 

בשנה שעברה הייתי תחת גמילה מסוכר ומגלוטן, זה ממש התאים לי להוציא את שני המרכיבים האלו מהתפריט, הרגשתי מזוככת מהחומרים הממכרים, הייתי מאמינה אדוקה ומאוד דייקנית. השנה כבר בקיץ חוויתי משברים ולפני החתונה ובירח דבש סטיתי לגמרי מהמסלול. ניסיתי לחזור אליו בטיפולי גמילה חוזרים ועברתי חודשיים של התוכנית האינטנסיבית, שבה כמעט ואין מקום לפחמימות. זה רק זרק אותי לאכילה הכפייתית ולהרגלים הישנים כאילו כדי ללמדני שדרך האמצע עדיפה עכשיו.

 

קבוצת התמיכה והעזרה העצמית שהצעתי כאן לא יצאה אל הפועל. מלבד פנייה הססנית של חברה שהביעה תמיכה לא הייתה פנייה נוספת, לא כאן ולא בפייסבוק. עכשיו אני אוספת את הכוחות והתחלתי תוכנית ארוכת טווח, בליווי אשת מקצוע סופר מעולה וסופר יקרה, בגישת נון-דיאט. כשאני מסתכלת על היצירות שבישלתי כאן אני קצת מקנאה בעצמי, שכן ההשראה להכין לעצמי אוכל הלכה לטייל ותפריטי שחון במיוחד בתחום הירקות. כנראה שהגוף צריך זמן לפיצוי ואני עוד אחזור להתאזן ואף להכין שוב אוכל.  

כמו בשנה שעברה גם החודש התעסקנו המון בדירה, היה איטום וזיפות של הגג, החלפנו שיבר, יכול להיות שנצטרך להוציא צינור ניקוז מחוץ לבניין ולהתחלק עם שאר הדיירים בצד שלנו בעלות לא קטנה. ככה זה כשגרים בדירה ישנה. רוב השנה היא עמדה למכירה בסכום גבוה מהמחיר הריאלי שלה. שנינו לא היינו וגם עכשיו לא בטוחים שאנחנו רוצים לעזוב, למרות שהיא קטנה, בקומה רביעית ובבניין שבנוי מצדפים, היא הבית שלנו ונעים לנו פה. מכונת הכביסה בת שנה ואמא של אהוביק נתנה לנו את המתכון המושלם שלה לשילוב בין מרכך לאבקה/ג'ל, שעושה בגדים שבא ללבוש.

 

אבל הכי משמח זה הטרו סטורי הזה: היום נסעתי עם אהוביק מחוץ לעיר והוא ביקש שאני אנהג.
למה? לא בא לך לנהוג? שאלתי
את באמת נוהגת מעולה. הוא ענה
מסתבר שמעגל הטרור המוטורי נשבר.

נכתב על ידי kuksta. , 19/11/2013 19:19   בקטגוריות בלוגי סטייל, דו"ח טיפולי  
28 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של פּירלה ב-17/12/2013 22:50
 



שדים ומפלצות


אני יורדת במדרגות בחיפזון מסויים, בדרך לאחר לשיעור יוגה. בין הקומה הראשונה לקרקע אני פוגשת יצור שחרחר, קטן וחמוד, מושיטה לו אצבע ידידותית ולא נתקלת בהיססס עצבני. אני מצרפת לאצבע עוד אצבע ומלטפת את הקודקוד החמוד. הוא מתחיל לגרגר. אני נהיית שלוליתית. אני מתנערת ופותחת לו את הדלת של הבניין, הוא בטח נכלא בחדר מדרגות בטעות. "נו מה אתה מתמהמהה קטנצ'יק הנה הדרך לחופש פתוחה ובכלל אני ממש מאחרת ליוגה נו....לך, צא, ליב לונג אנד פרוספר. טוב איך שאתה רוצה". אני סוגרת את דלת הכניסה לבניין ומתקדמת לעבר האופניים שלי. "אם הוא עדיין יהיה כאן כשאחזור סימן שאני צריכה לקחת אותו". פותחת לאט את שרשרת האופניים. "נו אבל זה חתול אחד למליון כזה ידידותי ומתרפק ואיזו פרווה מצחיקה יש לו, שחורה עם שיערות לבנות לבנות שזורות בה כמו שיער שיבה, כמו משבר גיל ה-40 שאת מתחילה לעבור". 

 

אני חוזרת פנימה ובודקת אם הוא עדיין כזה ידידותי או שהוא התחרט. לא, הוא עדיין. עכשיו הוא גם מטפס לי על הכתף כמו התוכי של קפטן ג'ק-מפליג-למרחק-כל-הההיום-בלילות העוגן נזרק-זמן-ללגום. אני מצלמת תמונה מהירה בשביל המועדון קריאה ושולחת בואטסאפ לאישור החברות. הוא נראה מטופל היטב, הפרווה מבריקה, העיניים צלולות ואין עדויות לשילשול. יש לו עוד שני פלוסים גדולים בדמות ביצים. כשמדובר בחתולים (ולא בכלבים נניח) אני מעדיפה זכרים. לפני שאני מביאה אותו הביתה לאהוביק אני עושה איתו סיבוב אצל הוטרינר, בדיוק כמו שעשינו עם אמסטרדם לפני 9 שנים.

דוקטור תמיר מתלהב גם הוא. "תראי מה זה, אני לא מאמין, אין עליו אפילו פרעוש אחד". עכשיו כולם בקדחת חיסוני הפוליו וגם אני זוכה לחסן ולתלע. "הוא בערך בן שלושה וחצי חודשים" מעריך דוקטור תמיר. אנחנו מסכימים בינינו שיום ההולדת שלו הוא ה-1 במאי, חג הפועלים. מתאים לנו ולתחביב האקטיביסטי שאימצתי. פאק, רגע, אבל אני טסה עוד חמישה ימים. מה אני אעשה עם מאווי? (כן, מאוי, החלטנו לקרוא לו מאווי על שם האי). הוא אמנם לא יונק אבל הוא קטן והקטנים האלה שובבים. האם ההורים שלי יסכימו לקבל על עצמם גידול של פעוט חתולים עד שנשוב מירח הדבש? "אמא, את שומעת, יש לי בשורות מפתיעות אבל אני צריכה לקבל ממך אישור" (אני מעמידה פנים כאילו הם מחליטים ולא אני זורקת עליהם חתול).

 

 

והנה תמונות ראשונות של הגור

 




בעוד שעה ומשהו אנחנו יוצאים להורים שלי ברחובות כדי לשים את אמסטרדם ואת מאוי בביתם הזמני. אוף זה היה ממש קצר, אני עדיין נרגשת.

 

חוץ מזה הייתי אתמול במפגש ישרא-בלוג שאני אירגנתי, בסינמה סיטי בראשל"צ. השתמשתי בג'וני-ווגערוקס, בחברתו נועה ובידידתו הקאלטית אסתי כדי לחלק כרטיסים. הם היו פשוט מהממים וכדי לפצותם שמרתי לנו מקום בשורה האמצעית באמצע האולם. הרגשתי קצת כאילו חזרתי לתיכון ואני מסתובבת עם החבורה של המקובלים, וגם אני מקובלת. 

האמת היא שקיוויתי שהפעם אצליח להכיר יותר בלוגרים כי אני לא עסוקה בלבדוק שמות אבל כולם נראו נבוכים ואני הייתי הכי נבוכה וניסיתי לדחוף ידיים לכיסים האחוריים כדי להיראות קול אבל ללא הצלחה מרובה. או גאד כאילו לא עברו 20 שנה מגיל 17!!!

 

אחר כך ניסיתי לשאת נאום לנתיניי, נאום שהיה קצר כשם שהיה מביך ובלתי ברור. למרות שהכל היה כתוב על פתק ניסיתי לאלתר ויצא לי קול רועד של החננה שאני. נו שוין, רק בישרא-בלוג מקבלים אותי גם ככה.

אחרי שסיימתי את העניין שמתי לב שהאולם בכלל לא מלא ושמה עם כל 140 הבלוגרים שאישרו? טוב, מסתבר ש 70 מהם החליטו שלאחר לסרט זה אופנתי, אז הם הגיעו בין השעה חמש וחצי לשש, והאולם התמלא לגמרי. 

 

בני הנפילים היה ממש חמוד. בעיקר כי הייתי במוד של בת 17 והתלהבתי מג'ייסי החתיך. יש בז'אנר הזה סרטים שמודעים לעצמם וכוללים הומור עצמי. יש גם קו דק מאוד בין להיות מודע ומשעשע לבין לנסות להצחיק בכוח. בני הנפילים מצא את עצמו מדי פעם גם בצד הלא נכון של הקו הזה. החומר ההיסטורי או הבסיס ההגיוני עליו נשען הסרט הוא די סביר ולא מגוחך מדי, חוץ מכשמנסים להתנער מהאלמנטים הנוצרים הבולטים ולהגיד שבכל בית תפילה, לא חשוב אם זה בית כנסת או מקדש שינטו יש סליק סודי למלחמה בערפדים. יהה רייט. ביץ' פליז, זרמו עם הפוריטניות הנוצרית וזרקו זין. בהמשך היו כמה גילויי עריות אותם צפיתי מראש, בעיקר בגלל הדמיון בין ג'ייס החתיך לג'ונתן ריס מאיירס (הנרי ה-8 מהטיודורס) שמשחק את ולנטיין. המסקנה הכי מוצלחת מהסרט היא שאין זומבים, אבל כל שאר המפלצות? יש ויש.

 

אז....היזהרו שם בחוץ

נכתב על ידי kuksta. , 23/8/2013 10:43   בקטגוריות בעלי חיי וחיות אחרות, בלוגי סטייל  
38 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של WogaRox ב-8/9/2013 00:28
 



דה בסט אוף קוקסטא 2012-2013


אני נוטה לחטט בבלוג שלי לעיתים נדירות ביותר. וכשזה קורה זה כי החלטתי לגבות את הפוסטים ולמחוק תקופה שלמה. הפעם האחרונה שעשיתי את זה הייתה בסוף 2011, כך שהבלוג מתחיל בינואר 2012. 

 

ההבנה הראשונה שלי מהקריאה לאחור הייתה שאני כותבת טוב דמט. שונה מאיך שכתבתי כשרק פתחתי את הבלוג. מאופק יותר, מינימליסטי ומנסה לדייק. עם הזמן הבלוג הפך פסיפס שלם יותר של האישיות שלי. כמעט לכל החלקים יש מקום. באופן אירוני חוץ מלמין, שהיה פעם הנושא המרכזי בפוסטים שלי. עכשיו הדיון במין מתבצע במרחב האינטימי שביני לבין אהוביק.

בעבר הרגשתי שאני קוראת את עצמי לאחור ושום דבר אף פעם לא זז. השנה וחצי האחרונות היו מלאות בשינויים דרמטיים. אני קוצרת את פירות ההתעקשות לחיות את החיים במלואם. חגגתי 11 שנות טיפול פסיכולוגי ואני שואבת את הנקטר של מה שנבנה לאט וברגישות אין קץ. זו התבגרות שאני לא אזדכה עליה, בסיס עליו אני עומדת איתן ואי אפשר שלא להרגיש את חוזקו. 


אחרי ההקדמה הקצת מיותרת הזאת אפשר כבר לגשת לבחירות:
 

קצת אחרי שהבלוג מתחיל מחדש אני עוברת לגור עם אהוביק. השינויים עדיין טריים בגוף ובנפש, ואני מפחדת מאוד שזו אשליה, שתיכף הכל יתפוצץ לי בפרצוף.

 

החודשים חולפים והמצב רק נהיה יותר ויותר מעולה. אני מסכימה להיפרד משן בינה, להתקרב לאהוביק, לטייל הרבה עם הכלבה, להפריח את הגינה שבגג, ולבלות בה זמן איכות עם משפחתי המתהווה.

לא עובר זמן רב ואני מתחילה לעבוד בישרא. באופן אירוני כאן הכי קשה לתאר את מה שעובר עליי.

 

בחוץ עפים טילים אמיתיים. מלחמה ששכחתי מהר, למרות שבזמן אמת רעדתי בחדר מדרגות. אחריה הפוסטים חוזרים למסלולם כאילו כלום לא קרה ומתמלאים באהבות שלי לספרים, סדרות, עיצוב, אופנה ושות'.


יותר משנה אחרי שהאירועים התרחשו אני נזכרת במחלה ובמוות של הדוד הרומני, ומעבדת את האבל לפוסט בלי כותרת. על פי האבחנה של מגיב ותיק פוסטים כאלו הם גם הכי מרגשים. 

 

באהבת הקוראים הרבה ביותר זכיתי עם הפוסטים: חיי בתל אביב - הסדרים רומנטיים חלק 1 ו-חלק 2, המסכמים 15 שנים בעיר הלבנה. מגיע לקוראים כל הקרדיט שהם בוחרים נכון. תודה רבה לכם על הדרך והשמחה שאתם שותפים לה עם האירוסין לאהוביק, יום ההולדת, והחתונה המתקרבת במהירות. עוד שבועיים בדיוק.

היום וידאתי שכל הספקים זוכרים את התאריך, שיש הזמנה במלון ושההינומה עם הפפיון מוכנה. בשבוע הבא יש מדידה סופית של השמלה. המדידה האחרונה הייתה מוצלחת והשמלה תופסת צורה. נותר לנו לחלק כמה הזמנות, לאשר הגעה, לסדר שולחנות, לכתוב את הטקס ובטח עוד כמה דברים שאנחנו עוד לא יודעים עליהם.

 

למרות שהפוסט דרש ממני יותר משאבים ויותר זמן ממה שאני לא רגילה להשקיע, הוא נותן לי את החיזוק שאני צריכה, שהכל בסדר, שאני צריכה להמשיך לחלום ולהפוך את החלומות לחיים טובים יותר ומעוטי סבל מיותר.

נכתב על ידי kuksta. , 12/7/2013 02:20   בקטגוריות הבית, חתונה, בלוגי סטייל, מטא כתיבה  
28 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של kuksta ב-23/7/2013 14:10
 



הטבעה מוקדמת


מחוץ לבית אני תמיד מוכנה להקטין ברגע את החלונות הפתוחים בדפדפן, כדי שלא יתפסו אותי גולשת בישרא-בלוג בשעות העבודה. ואז אני נזכרת שלגלוש בישרא-בלוג זו העבודה שלי ואני צריכה לצבוט את עצמי כדי להאמין.

 

"אין תחליף טוב לחיפוש אם ברצונך למצוא דבר מה," (כך, בערך, אמר טורין לגמדים הצעירים). "אתה כמעט תמיד מוצא משהו, אם אתה רק מחפש, אם כי אין זה תמיד אותו הדבר שחיפשת." ואכן כך היה גם הפעם. (ההוביט בתרגום הטייסים עמוד 55)

נכתב על ידי kuksta. , 27/12/2012 17:15   בקטגוריות בלוגי סטייל, רבוטה  
41 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של צ. ב-25/1/2013 09:00
 




דפים:  
הבלוג משוייך לקטגוריות: 30 פלוס , האופטימיים , עכברי עיר
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לkuksta. אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על kuksta. ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ