לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 


,I am the master of my fate I am the captain of my soul
Avatarכינוי:  mariko@

מין: נקבה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    דצמבר 2014    >>
אבגדהוש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031   

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
קטעים בקטגוריה: ֳ¡ֳ¬ֳ¥ֳ¢ֳ© ֳ±ֳ¨ֳ©ֳ©ֳ¬. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

גם וגם וגם


ראיתי לאחרונה שני סרטים. הראשון בקולנוע, "נעלמת" של דיוויד פינצ'ר עם בן אפלק. חוץ מהעובדה שזה אחד הסרטים הגרועים של דיוויד פינצ'ר (מועדון קרב בין השאר) מה שהוא הזכיר לי זה סרט ישן עם ג'וליה רוברטס כאישה מוכה ועוד סרט עם הריסון פורד שאשתו נעלמת. מלבד זאת בן אפלק והשחקנית הראשית מתחרים ביניהם מי השחקן הכי גרוע אי פעם, לידם אפילו ניל פטריק האריס נראה כשחקן שייקספירי. בכל זאת זה לא היה בזבוז שלם של הזמן שלי, כי הייתה גם מטאפורה קיצונית לגבי חיי נישואין ועל כמה נזק הם יכולים לגרום אם לא שמים לב. אני מרגישה שהמודעות בחיי הנישואין, למרות קשיים שנראים בלתי עבירים, הופכים אותי לאדם טוב יותר לעצמי, לסביבה, לבעלי. קשר אמיתי ומחוייב זה אחד הדברים הכי קשים שעשיתי בחיים ואולי גם החשוב ביותר.

 

הסרט השני היה "חייו הסודיים של וולטר מיטי" הערב. אני די בטוחה שלא אעשה ספויילרים בפסקה הבאה. יש לי מין כוח על שכזה, לא לעשות ספויילרים לסרטים או ספרים או דברים. בכל מקרה וולטר מיטי הוא בנאדם מגניב, שאיבד חלק מהמגניבות שלו בגלל הנסיבות אבל בפנים הוא עדיין מגניב והנסיבות יוצאות הדופן החדשות מכריחות אותו לחזור ולעשות דברים שיש בהם מעט ביטחון והרבה יופי. אולי בעצם הרבה ביטחון והמון מקריות ותהליך של שיחרור מהעולם התאגידי. זה מזכיר לי חברה שטסה לנורווגיה כי שם היא מצאה אהבת חיים ואז היא עזבה את תל אביב כי היא מאוד יקרה ועברה לאשקלון אבל הוציאה את הכישרון והיא עושה את מה שהיא באמת רוצה ואת מה שהיא הכי אוהבת וטובה בו. 

 

בין שני הסרטים הייתי בסדנת יצירה חופשית של חגית, שהיא ישרא-בלוגרית אלילית. בניגוד לסדנאות יצירה מקובלות, חגית אירגנה משהו שנקרא "לצאת מהקווים", זה כמו שזה נשמע סדנה יותר משחקית ויום מאוד נינוח. כל אחת קיבלה שתי סדנאות באקראי. הסדנה הראשונה הייתה "השלם וחלקיו" עם עידית אייזנר שהיא גם אגדה שהכרתי פעם בגילגול שלה כמעצבת אופנה. עכשיו היא עושה הרבה קולאז'ים וגם מחברת מילים. בסדנא שלה גזרנו ממגזינים, עיתונים, אנציקלופדיות ישנות ודפים מעוצבים לכדי לוח השראה. הלוח שלי היה מאוד נשי עד פמיניסטי. היו שם סופרג'יסטיות צועדות בתחילת המאה ה-20 ונשים עובדות בעבודות בית, קצת עירום נשי שאני חייבת, חתיכות של פרי, ירק ודפים עם מרקם אקראי, כל זה בצבעים של מגזין מארי קלייר הנערץ. 

 

למרות שחברותיי הטובות ביותר השתתפו יחד איתי ביום המשחרר הזה, ידעתי שאת העבודה עצמה אני רוצה ליצור לבד, בשקט ובתקשורת מועטה. אפילו בשולחן נפרד. הצרכים האלו עוררו מתוכי אישה אנוכית וכך שמרתי לידי את החומרים שאהבתי (המגזין והוואשי טייפ עם המסגרות) ולקחתי מכל מה שסביבי, בלי לשאול אם מישהי אחרת צריכה. הכל היה בשבילי ורק אני הייתי בסדנה.

ההפתעה שלא ציפיתי לה הגיעה כשנתבקשנו להפוך את לוח ההשראה ולגזור ממנו גלויות גלויות ומה שיוצא יוצא. ביניהן לקבל גלויה אחת מקולאז' של זו שיצרה משמאלי בשולחן. אני מאשימה את זה שמרוב התלהבות התחלתי לחתוך בלי סדר ובצורות וגדלים משונים אז יצאו לי חלקים שהתחברו בגדול אבל בקטן הם נראו לא טוב, לא הרגשתי שום קשר אליהם. הם לא היו סתם תלושים ומקריים אלא חיוורים ולא מחוברים. ביקשתי שוב לוח השראה וניסיתי להדביק את הגלויות בחזרה, לא בדיוק בדרך שבה יצרתי אותן בקולאז' המקורי אבל בהקשרים חדשים. התוצאה הייתה אפילו יותר מאכזבת. קיפלתי את לוח ההשראה לתוך הפח.

 

נזכרתי בדברי חגית, שהדגישה שהתוצר לא חשוב בכלל, שהכוונה היא להתנסות, לעשות טעויות ולהיות מודעות לתחושות שהסדנאות יוצרות. אז ניצלתי את החופש והשארתי את הסדנה חופשייה מתוצאה, לומדת שאני עכשיו מתקשה לחלק, ושואפת לראות את התמונה הגדולה, שנוצרת בלי מחשבה אך באופן אינטואיטיבי, והקשר שלי אל השלם לא מאפשר לי לפרק אותו לחלקיו.

 

בסדנה השנייה פגשנו את דינה ארגוב, הציירת והאמנית, בפרוייקט מאטריושקות, הידועות יותר כבבושקות, הבובות הרוסיות שנחבאות אחת בתוך השנייה, הולכות וקטנות. הבובות הללו בכלל הגיעו מיפן והובאו לרוסיה מתישהו באמצע המאה ה-19. כיוון שהצורה של המטריושקה כל כך פשוטה, ואפשר למלא אותה בכל העולה על רוחינו, היא הפכה לדמות פולקלורית ויצירתית כמו קנבס סימטרי ומוקטן. התחלנו עם קווים כלליים של ציור אישי, כשעל הרצפה מפוזרות יצירות וקלפי משחק של דינה. 

 

הקווים שלי היו מאוד נחושים מהתחלה וכך הונצחה חוסר הסימטריה והיעדר ההיסוס שלי. הנחתי את הבסיס ליצירה ואז נתבקשנו להעביר ימינה את הציור שלנו, למשתתפת אחרת, כדי שהיא תוכל להוסיף לנו אלמנטים וצורות שהיא רואה בעייני רוחה. את המאטריושקה שלי העברתי כשהפנים שלה לגמרי צבועות וחסרים בה עיניים. במהלך שעה וחצי המשכנו להעביר הלאה את הציורים, בבחירות אקראיות שונות, מנסות להבין את רוחה של המאטריושקה החדשה, לזרום או לשנות אותה לגמרי. להוסיף או להסתיר פריטים. לבסוף חזרנו למאטריושקה המקורית לפינישים אחרונים. אהבתי את העיניים שהכניסו לפרצופה הקטן והצבוע שכבות אבל הן נראו לי קטנות מדי ואני בתקופה של עיניים גדולות, עם משקפיים או בלי בכלל, אז הגדלתי וחוץ מזה הייתי מאוד מרוצה מהתוספות. 

 

אני לא יודעת בשלב הזה לאן אני הולכת הלאה במה שאני עושה. אני רוצה לקחת את החודשיים שלושה, כמה שיידרש, כדי להיפרם, לצאת מהקווים, לעשות אמנות וללמוד דבר או שניים גם על חיים בוגרים. בסוף שבוע הראשון שלי כמשוחררת מעבודה ומעריכה, אני מוצאת דחף לכתוב והנה שישי ופוסט ראשון שאותו לא אערוך ולא אקרא לפני שאשחרר לבלוג. משהו שלא עשיתי יותר מדי זמן.

נכתב על ידי mariko@ , 8/11/2014 00:33   בקטגוריות בלוגי סטייל, דברים שמקימים אותי מהמיטה בשביל לכתוב, דו"ח ישיר מהמח, מטא כתיבה  
29 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   9 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של mariko ב-18/11/2014 22:55
 



עונת מעבר


אי אפשר לומר שזה בא בהפתעה. היו סימנים מקדימים ובעיקר הרבה זמן להתכונן, אך שינויים תמיד גורמים איזה ניענוע בעלים החיצוניים של הנפש, אפילו לאנקה עמוקה וחורקת בגזע העץ. 

 

תחילה שעון החורף חותך שעה של אור. הגשם הכבד מסכל מסעות אופניים ואז מנחס את ההליכה הרגילה עם כפכפי אצבע. ואין כמו כפכפים כדי לסמן את הקלות שבה החיים מתנהלים בקיץ. שמלה דקה מועברת דרך הראש, כפות הרגליים מושחלות דרך הכפכפים, ותוך רגע וחצי הייתי כאן, עכשיו אני כבר במקום אחר.

 

יש כבר איזורים שצריך לכסות. כפות רגליים, ירכיים, כתפיים, וזרועות. מרווח של ערב עם רוח. מושגים כמו גרביונים ומגפונים מתגנבים חזרה ללקסיקון, והכל הופך מסורבל יותר.

אז נכון, ברוב הימים שיבואו, אפילו אלו שיגיעו עם החורף, לא יהיה גשום או קר מדי. השמש לא תברח לשום מקום אבל יהיה הרבה פחות קל. תחושת החופש התמידי ליד הים תיבלע בתוך קפיצות מעל שלוליות. אי אפשר להכחיש את השינוי, גם לא צריך, כי העונה הבאה תהיה יפה כקודמתה. זה הרווח הזה בין הקיץ לסתיו שצריך לעבור, רווח בלתי מורגש או מרגש עבור אחרים. אותי שינויים מטלטלים עדיין.

 

המפתח לצוללת עבר השבוע רשמית לאביהוא. בחודש של החפיפה למדתי לסמוך ולהאמין שהוא לוקח את התפקיד בשיא המוטיבציה. בדומה לאילנה שלקחה אותו מיריב ובאותה תחושת שליחות בה לקחתי אותו מאילנה, עכשיו הוא רותם לעזרתו את יראת הכבוד ואחראיות. שיחררתי את חובותיי האחרונים ומהיום אפשר לומר שאני מנהלת ישרא-בלוג במיל'. 

 

את החודשיים הקרובים אני מתכוונת להקדיש לשיקום אישי וגמילה מחומרים ממכרים. האמנות מחכה שאחזור אליה, אולי גם הכתיבה. יש עוד שינויים באופק, מעברים, התבגרויות, אמון שאני מפחדת אבל מתחילה לתת, מבלי לתסרט את האכזבה ולהיות פתוחה להצלחה.

 

ראשון בנובמבר, ברוך הבא לעולם
וברוך תהיה גם אתה קעקוע שלישי של עוגן

הצורה והתזמון מכל מיני סיבות 
אחת מהן היא ציטוט מהאיגרת אל העברים (הברית החדשה)


 

 

 

או לפעמים רק

Love Anchors the Soul

 

 

 

נכתב על ידי mariko@ , 1/11/2014 00:14   בקטגוריות בלוגי סטייל, שינויים כאן, רבוטה  
40 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של mariko ב-8/11/2014 21:13
 



היום בלוגולדת!


ב-29.9.2002 התיישבתי על המחשב ופתחתי את הבלוג הראשון שלי בישרא-בלוג תחת הכינוי kuksta. מספר הבלוג הראשון היה 1669 אבל האמת היא שלא הבנתי בזה כלום, וחשבתי שההרשמה לא התקבלה. חזרתי על כל התהליך מהתחלה עם בלוג חדש, וכך יצא שבמשך יותר משנה איכלסתי את בלוג מספר 1670.

 

מוקדם יותר בספטמבר, ב-1.9.2002 ליתר דיוק, פתחה חברתי הטובה את הבלוג הראשון שלה בישרא-בלוג. אין לי מושג איך היא שמעה על ישרא-בלוג (או שאני לא זוכרת, כן, יותר סביר שאני לא זוכרת) אבל המטרה הראשונית הייתה לשמור איתה על קשר קבוע, שיחליף את המכתבים הארוכים שנהגנו לכתוב אחת לשניה. 

 

אם ד' היא האמא הבלוגרית שלי אז יריב המייסד הוא האב הבלוגרי. כמו אב טיפוסי, יריב היה עבורי שילוב של משורר עם נגיעות ניתוק רגשי. אני חושבת שרוב הבנות שכתבו בישרא בתקופתו סבלו מסימפטומים של תסביך אלקטרה (כמו אדיפוס רק לבנות), בשלב כזה או אחר. הנה הפרוייקט לכל בלוג יש שם מאת "דע את היריב".

 

אנקדוטות מחיי הבלוג
 

כמו לכל תינוק גם לבלוג יש דברים שבדיעבד קשה להאמין שהם קרו. הנה כמה מהם:

 

* בזכות הבלוג הכרתי המון כותבים מוכשרים. עם ש. כהן מזגנים גם שכרתי דירה יותר משנתיים. יחד השתתפנו בפרוייקט המקרר של דודה מלכה ולראיה (כל קשר שלי לירקות בתמונה מקרי בהחלט). הדודה בעצמה חיברה בנינו ואף צילמה קטע של שלושתינו ל"מחוברות", העונה הראשונה.

 

* במקום עבודה כלשהו גילו את הבלוג שלי וכמעט פוטרתי. אסור לי להגיד איזה מקום כי חתמתי על מליון טפסי סודיות שאסור לי לספר על הסכמי הסודיות. מהתקרית המבלבלת אני זוכרת את הבוס מושיב אותי במשרדו מקריא לי את אחד הקטעים האחרונים, בו אני מספרת איך עשיתי ביד בשירותים של המשרד.

 

* הייתי חלק מצוות של 4 בלוגרים שכתבו את "אייזק", התופעה הישרא-בלוגרית שקיבלה ערך משלה בויקי-תרבות. המטרה של הבלוג הייתה להגיע תוך חודש ל-10,000 כניסות (אז זה היה המון). החוק הבלתי כתוב היחיד היה שבכל מקום שבו נגיב נעשה זאת עם אייקון שווה נפש סטנדרטי והתגובה תהיה "מאוד מעניין מה שאמרת. תודה".

 

* תקופה ארוכה חשתי מוזנחת כי לא הזכירו אותי באמצעי תקשורת, בתקופה שבה זה היה אות כבוד לכל ישרא-בלוגר שמכבד את עצמו. לבסוף התפרסם קטע שלי במגזין של מעריב, "מותק" ז"ל אותו ערכה הבלוגרית הישראית "גברת עם סלים". אחר כך כתבתי בו גם כמה קטעים עליהם שילמו לי (לראשונה!), ואפילו הצטלמתי בסטודיו של מעריב לצורך כתבת "הכירו את הכותבים". החיים במסלול המהיר של התקשורת הישראלית בייבי.

 

* זכיתי במקום שני בתחרות אמנות שהתקיימה בבלוג של "הדוגמנית". המקום הראשון זכה לסטיילינג אישי של אשת המיסתורין. אפילו אחרי שהפכתי למנהלת ישרא-בלוג אני לא יודעת מיהי הדוגמנית, ולצורך העניין גם לא מיהו מוזטל :(

 

* ב-2009 שרקתי במשרוקית ועזרתי לחשוף שחיתות בתחום שהפך היום לגמרי נורמטיבי - תוכן שיווקי בבלוגים. שלחתי לעידוק, אבי חדר 404 האורגינל מישרא-בלוג, מיילים שקיבלתי מהיח"צנית והתראיינתי לעין השביעית בכתבה שכותרתה "קנה לך בלוגר".

 

* החבר'ה שלי, אלו שאיתם חוגגים ימי הולדת, חנוכות בית, לוויות ושאר אירועים שמחים, הם כולם יוצאי ישרא. אנחנו קבוצה של אנשים מאוד שונים ובכלל לא בטוח שהיינו מתחברים ללא ישרא-בלוג. גם מועדון הספרות האינטימי שלנו, שנפגש אחת לחודש על מנת לאכול ולדבר על הספר האחרון, הוקם בבלוג זה ממש. המועדון מונה 5 בנות, שמתחלקות ל-3 בלוגריות ו-2 מגיבות. זה הגיוני כי לא כל הקוראים האדוקים הם גם כותבים ואם כן הם עושים זאת עמוק למגירה.

 

* אני מחשיבה בלוגרים מישרא-בלוג, אפילו כאלו שמעולם לא פגשתי, כחברי אמת. לפעמים אפילו יותר מאשר אנשים שאני יודעת עליהם הרבה יותר פרטים יבשים או שאני מכירה יותר זמן. ככה זה, אי אפשר להסביר, זה משהו שקושר בנינו. מינימום כמו שירות מילואים. 


* שנה לאחר שהבלוג שלי נפתח, הגיע לפלטפורמה הזו גם אהוביק. נפגשנו אחרי יומיים בלבד בהם הגבנו אחד לשני. זה היה אמור להיות סטוץ.
אחרי כמעט עשר שנים של טלטלות, פרידות, התאהבויות ושברונות לב, במהלכן מעולם לא שכחנו אחד את השני, התחתנו ואנחנו מאושרים. אוח כמה דביק. 

 

אני מרגישה שיש לי עוד מלא לכתוב אבל אם אני לא אפסיק כאן יש סבירות גבוהה שיום ההולדת יחלוף.

ואלו 12 שנות התהילה שלי :)

 

נכתב על ידי mariko@ , 29/9/2014 17:55   בקטגוריות בלוגי סטייל, יש לי יומולדת  
97 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של mariko ב-11/10/2014 23:07
 




דפים:  
הבלוג משוייך לקטגוריות: 30 פלוס , האופטימיים , עכברי עיר
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לmariko@ אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על mariko@ ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ