לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 


,I am the master of my fate I am the captain of my soul
Avatarכינוי:  mariko@

מין: נקבה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    יולי 2015    >>
אבגדהוש
   1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031 

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
7/2015

ירך פנימית


בכל יום אני פוגשת את הגוף במקומות חדשים. שנה אחרי שהתחלתי תהליך של סיגול דפוסי מחשבה חדשים, והרגלי אכילה מתאימים לקיבה מקוצרת, ואני יכולה לשלב רגליים. זה אחד מהדברים הקטנים (אך הרבים) שלא נותנים עליהם את הדעת כשהם ישנם, אבל יכולים להוסיף למועקות שהגוף מטיל כשהם לא נוחים.

 

הגוף שלי מתחזק מהיוגה. כבר 10 חודשים רצופים, מתוכם 7 חודשים של תרגול קבוע פעמיים בשבוע. ליוגה (איינגר) יש השפעה גדולה גם מחוץ לתרגולים. זקיפות הקומה למשל, היא נובעת מהרחבת החזה לנשימות גדולות יותר. להזדקף זו לא משימה  כמו שהיא נובעת מהצורך לספק מקום לריאות, שיוליכו פנימה כמה שיותר חמצן. יש ביוגה הרבה דברים פשוטים שדורשים רק תשומת לב. עצמות מרכז האגן למשל הם מנוף מאוד משמעותי בישיבה. המיקום המדוייק על מושב האופניים (אהבה נוספת שלי) נותן כוח לירכיים לסובב את הפדלים ומאפשר לפלג הגוף העליון להיות יציב, לספק איזון.

 

לא, לא הפכתי לפריקית של בריאות ואני לא משוכענת שהדרכים שאני מחפשת מתאימים למישהו מלבדי. התומכת שלי בקבוצת המשרוולים אומרת שזו "פעילות מאזנת רגשית" וזה מסתדר לי מאוד. אכילה הייתה הדרך האוטומטית להפיג חוסר שקט וכעסים. היום אני מרגישה גאה ומוצלחת גם לעשות סיבוב יותר ארוך עם הכלבה בערב, ולהשתמש באופניים (הלא-חשמליות) ככלי תחבורה עיקרי בעיר השטוחה והלא גדולה. כי בשביל לאזן את הרגש אני לא צריכה נעלי ספורט או מנוי למכון כושר, וכל דבר שעושה שלום ביני לבין גופי נחשב ספורטיבי.

 

יש הרבה סיפוק מאיך שהגוף מגיב לטיפול הקשוב יותר למנגוני הרעב והשובע, לתזונה מודעת. אחרי שנה של שינוי השלתי יותר מ-50 ק"ג, בתוספת איזה 15 שנשארו מהסיבוב שעשיתי על הגמילה מגלוטן, וזה יוצא די הרבה. אני אוכלת קינוח אחד בכל יום וארוחות מלאות, טעימות ולא מקפחות. אני אוכלת היום כמו שאכלתי לפני חצי שנה (ויש לי יומן אכילה מוקפד שיעיד על זה) וכמו שאני מתכננת לאכול גם בהמשך. האמת לא נמצאת במספרים, הם אפילו עושים עוול לדרך הארוכה והיסודית שאני עושה. הרי הצלחתי לרדת במשקל בהיקפים גדולים גם עם אברהמסון, אבל זה לא היה משהו שאפשר להחזיק איתו חיים שלמים. לא כי אני חסרת כוח רצון או כישלון אלא כי הימנעות תוביל בסופו של דבר לפיצוי.

 

הצטרפתי לקבוצה של אופנה מלאה בפייסבוק. זה גם עוזר לי לעבור את השינוי. יש שם מלאן נשים שיקיות, מודעות אופנתית ויצירתיות. הן מגוונות, לא נכנסות לתוך מודל יופי אחיד. הנוכחות שלהן, על האהבה והקבלה העצמית, כבר תורמת להרים את הראש. וזה בלי להזכיר גילויים משמחים של מעצבות מדהימות, ירידי אופנה, ובאופן כללי אישור להתנסות עם הגוף בצורה חיובית, דרך אופנה.

 

נקודת תורפה בטיפול לאחרונה היא ירכיים. לא הייתה לי מעולם בעיה לחשוף זרועות אבל תמיד תפסתי חשיפת ירכיים שמנמנות כסוג של פשע אופנתי. אך הקיץ הישראלי כל כך דורש אותן חשופות. לאט עברתי מחצאיות באורך מידי לכאלו שמתנפנפות מעל הברך. מברמודה מקופלת נכנסתי לשורטס ואפילו הכנסתי את החולצה בפנים, כי תמיד כדאי להדגיש את המותניים (לרוב החלק הצר בגוף). אפשר, באמת שאפשר ללכת עם שורטס בלי שהעולם יקרוס לתוך עצמו, בלי שאנשים יצביעו עלי ברחוב. זה בסדר גם אם הירכיים לא מושלמות, אפשר לראות את הצדדים הטובים בהן, ולהרגיש את הרוח על העור.

 

העונה נשבעתי שאלך גם עם ביקיני, כלומר פאט-קיני, שזה ביקיני עם תחתון גבוה. באופן פרדוקסלי זה מחמיא יותר לבעלות חזה גדול כי החזיה מותאמת יותר ולא נמתחת מטה, לכיוון החלק התחתון של בגד-ים שלם. חוץ מזה אם אני יכולה אז גם באי החוף יכולים לעמוד במראה הירכיים שלי, ואם לא אז שיסובבו מבט. אני לא חייבת חצאית שמסתירה את האי-רווח בין הירכיים או את העור שנשאר יותר מדולדל אחרי הירידה. בעידוד אמא עשיתי אצל מעצבת בגד ים מותאם אישית, עם חזיה כמו שחזיה טובה שצריכה להיות. התחתון הגבוה מגיע עד לקו החזיה כך שהוא יכול להיראות בדיוק כמו בגד ים שלם. הוא גם יכול להתקפל קצת, 10-15 סנטימטרים שמשמעותם "אני אוהבת את עצמי, אני לא מפחדת לחשוף את גופי וזה בסדר להיות שמנה בביקיני".

 

באתי לכתוב על הגוף וכתבתי מסביבו: על הפעילות, על ההרזיה, על האופנה. חשפתי קצת את הבטן הרכה, בזהירות ובקצב איטי, פחות שוטף מהכתיבה שלי בדרך כלל.

 

אהוביק כותב גם הוא על הגוף ומצחיק אותי בטירוף.

נכתב על ידי mariko@ , 7/7/2015 13:57   בקטגוריות גופנפש, גרדרובה, שינויים כאן  
51 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של unfocused ב-19/7/2015 11:27
 



הכלב כמשל


זה ברור, צורב ומלוח כמו דמעות. האף מושך את הלחות מעלה, מנסה לבלוע חזרה את העלבון.

 

לפני חודש התחלתי עבודה חדשה, הייתי אמורה להיות בלוגרית וכותבת עבור חברת ביוטק עם מוצר מדהים. לכתוב את בלוג החברה, לייצר הרבה תוכן ואינטראקציה עם אנשי הקהילה הוירטואלית המובילים של חולי הסכרת, ובגדול להיות השלוחה האינטרנטית של הטכנולוגיה החדשנית והמשנה חיים. עבדתי שם שבוע, פחות יום. קמתי בבוקר והלכתי למשרד, וביליתי בו את רוב היום, כמו כולם.

 

השבוע הראשון היה מרגש ומבלבל בעת ובעונה אחת. מצד אחד צריך להסתדר עם לוח זמנים שונה (כבר כמה שנים שאת רוב העבודה אני עושה מהבית) ומצד שני הסכימו לשכר שביקשתי והמשרדים היו מהממים, במרחק 5 דקות באופניים. אפשר לחנות לצד בניין המשרדים עם שער שנפתח בצ'יפ. היה גם ברז בירה חופשי ומכונת קפה אז הייתי בטוחה שהכל כשר, גם כשעברו הימים וטרם חתמתי על חוזה.

 

אודה שסימני דולרים התחילו להתגלגל לי בעיניים. מי זוכה להיכנס לחברת סטארט-אפ בשלב כה ראשוני? חברה שעושה משהו משמעותי בשביל שוק של 10% מאוכלוסיית העולם ובצד של הטובים אפילו? אבל עזבו את הדולרים, ישבתי וכתבתי ימים שלמים ונהנתי מזה. והייתי טובה בזה, אפילו שלא כתבתי ככה באנגלית כבר מזמן. הצלחתי להתרכז בלי לרצות לקום ולברוח, הבאתי אוכל מסודר והמשכתי לשמור על שגרה איתו. אהוביק פירגן ושמח בשבילי וגם אם התגעגע מאוד הוא נתן לי את כל המקום לפרוח.

 

ואז אני מבינה שנשך אותי כלב, כמו הכלב של הפוסט הקודם אבל יותר כואב. יום אחד אומרים לנו שצריך להתקפל ואני בקושי מספיקה לקחת תיק עם הלוגו של החברה ואז מגלה בשיחת טלפון שהכל היה הזיה, שאין מוצר ואין חברה ואין טכנולוגיה וכבר חודשיים שהמנכ"ל מעסיק 8 עובדים בלי לשלם להם, מושך אותם בתירוצים של "ההעברה מארצות הברית בוצעה כבר לפני יומיים". ואז הילד שנראה כמו קריקטורה של יזם הייטק יוצא מתוך הגרוטסק ומתברר כפסיכופת שהמציא את הכל ושכר משרדים ושיחק את התפקיד של מנכל סטארט-אפ למשך כמה שבועות.

 

ואני רוצה לכעוס ולרקוע ברגליים ולהתלונן במשטרה אבל הילד כאפות הזה מכחיש הכל וממציא עוד סיפור על אובדנות ואשפוז כפוי ולי אין שום נייר, שום מסמך שמוכיח שבכלל עבדתי שם ואפשר לגשת עם זה למשטרה. ואז אני מבינה שכל סיפור הכלב כבר קרה לי בעצם. אי אפשר לבוא בטענות לכלב ואין לי דרך ליצור קשר עם בעלים כי כשמדובר בבעלים של החברה-שלא-הייתה, באמת שאין אף אחד בבית ואין גם על מי לכעוס.

 

אז אני מפנה את הכעס כלפי מי שקיבל אותי לעבודה, שגם הוא נדפק, כמוני אבל יותר, כי הוא עבד יותר זמן והשקיע יותר משאבים נפשיים. והוא דוחה את הכעס הזה, לא לוקח אחראיות, בדיוק כמו בעל בוטיק היין. ואז אני חושבת על זה שנגד כלבת יש חיסון אבל נגד אנשת אין. וזה שלא נפלתי בדבר כזה עד היום זה לא בגלל שאני מיוחדת או בגלל שזה לא יכול לקרות לי, אלא בגלל שזה פשוט עוד לא קרה לי אבל זה יכול לקרות לי כמו שזה יכול לקרות לכל אחד ולפעמים בלי להרגיש אפשר לנשוך ולדרוך ולהתעלל בי ולא לשאת בתוצאות, לא להיענש.

 

אני רוצה לסגור את הסיפור הזה ולהשאיר אותו מאחור, רוצה למצוא עבודה חדשה ולא פחות מגניבה וגם רוצה שהצדק ייעשה. כרגע אני שמחה על זה שהכאב והכעס הגיעו ביחד, שאני מרגישה אותם ולא מנסה להסתיר או לטשטש בכסף ובקניות, בסמים או באוכל ובעיקר בלהיסגר כדי שלא יפגעו בי יותר. הכתיבה עוזרת.

נכתב על ידי mariko@ , 2/7/2015 16:37   בקטגוריות רבוטה, גופנפש, הארות ומציאות  
41 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של mariko@ ב-6/7/2015 12:44
 





הבלוג משוייך לקטגוריות: 30 פלוס , האופטימיים , עכברי עיר
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לmariko@ אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על mariko@ ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2015 © נענע 10 בע"מ