לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 


,I am the master of my fate I am the captain of my soul
Avatarכינוי:  mariko@

מין: נקבה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אוגוסט 2014    >>
אבגדהוש
     12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31      

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
8/2014

על הכוס שלי


כל מי שקורא ותיק, מכיר את הדריל השנתי של פוסט כוס. אם זה מחזור מדמם במיוחד או פרפראות הביוץ/הפרשה/הקאה שבאים והולכים. ההקדמה הזו מיועדת למי שלוקח לו זמן להבין שהולך להיות פה מגעיל. אם נשארת זה על אחריותך בלבד.

 

 

השבוע גינקולוג הוציא לי טמפון שנתקע בפנים שבועיים. אנסה לשחזר כאן את האירועים שהובילו למצב הטראגי ואת פעולת החילוץ ההרואית. את ה-12 באוגוסט רשמתי באפליקציה הורדרדה כיום הוסת האחרון. מייד שמתי פעמיי לבית המרקחת הקרוב למקום מגוריי כדי להתחיל טיפול פרוביוטי. וזאת כי אני כזאת מגינת היצורים הקטנטנים, וחשובה לי במיוחד הפלורה הטבעית של הנרתיק. הפרוצדורה המפרגנת כוללת מוליך אותו דוחפים עמוק בכוס, יחד עם קפסולה של חיידקים ידידותיים. את הטמפון האחרון שכחתי בפנים, לראשונה בחיי, וכך הוא הלך ונדחף ויותר ויותר פנימה, כל יום. 

 

עוברים כמה ימים ואני מתחילה להרגיש כואב שם למטה. אני חושדת מייד בשלפוחית השתן ועוברת לשתות מלא מים, מים ועוד קצת מים. הכאב נמשך והריח מזכיר את את ריח הדגים המפורסם. אולי בכל זאת הפרוביוטיקה לא ממש מומלצת לי? כמו בכל דבר אחר עכשיו אני מאשימה את הניתוח, שהוציא את הגוף שלי מאיזון זמני.

 

אהוביק ואני עושים סקס, זה קורה לפעמים גם בין אנשים נשואים. אני מתלוננת בפניו על הריח ומתוודה שאני חושבת שמת לי שם משהו בפנים. הוא אומר שהוא לא מריח כלום. אני משתכנעת שהוא מריח אבל לא רוצה להיות מעורב. היו פעמים בהם ביקשתי עזרה בשליפת אמצעי מניעה כזה או אחר. הכי טראומתי היה ללא ספק לשחרר אותי מגביע האלופות, אותו אמצעי ספיגה אלטרנטיבי שהלך לאיבוד שם בפנים. המונקאפ היה אירוע מכונן, בעיקר כי נאלצנו להשתמש בכלי עבודה כדי להגיע אליו. אני מניחה שבמקרה הזה אהוביק העדיף להכחיש כדי לא להיקלע למצב דומה. 


בסוף השבוע האחרון הרגשתי כבר ממש קקה. לא ידעתי מה יש לי אבל הכל היה לא בסדר, סחרחורות וכאב ראש שלא עובר, אנרגיה נמוכה. הייתה לי תחושה שזה ואגינלי ושאני צריכה נשק טוב למלחמה בחולירע, לא בזה שמוכרים בסופרפארם כשהפטרייה שלך חוזרת. בשארית כוחותיי קבעתי תור מהיום למחר באתר של הכללית. כיוון שהם ביטלו את המרפאה במרכז העיר, מצאתי רופא פרטי בהסדר בשעה נוחה, וקפצתי עליו.

 

הרופא שבנדון היה קטנטן ומצומק. הוא לבש חולצת משבצות, שצווארונה הסגור הציץ מהחלוק הלבן. הוא ישב ליד שולחן עץ גדול ודהוי ותיקתק במחשב. הגשתי לו את הכרטיס והוא העביר אותו ביעילות. סיפרתי לו שמזה שבוע (כי לא היה נעים להגיד שבועיים) יש לי כאבים בנרתיק וריח חריף. "איזה מין ריח חריף" הוא שואל. אני נעתי באי נוחות בכיסא ההסתדרותי ושאלתי "מה זאת אומרת". "נו, כמו ריח של דגים?" "כן, דגים, כן".

 

נתבקשתי להתפשט מאחורי הוילון ובעצם גם לגלגל לעצמי נייר חדש על כיסא הגינקולוג, שכן הקודם עדיין פירפר שם, קרוע ומנוקב. נו נו, הוא מזרז אותי, אני עולה על דרגש ומנסה לכוון את הישבן מספיק קרוב לקצה וגם לשים את הרגליים נכון (עם העקבים קדימה, כמו באוכף של סוס). "קיימת יחסים על מישהו חדש לאחרונה?". "לא, אני נשואה ולא, לא חדש". הוא שוב מזרז אותי, "נו נו" ושואל "מתי המחזור האחרון". "לפני שבועיים אבל המשיכו טפטופים הרבה זמן". "את משתמשת בטמפונים?" הו, השאלה שתקבע גורלות "כן, ברור". 

 

"אוי אויש", דוחף אצבעות עם כפפות לייטקס עמוק, "נראה ש...אההמ...שכחת פה טמפון בפנים". "אני מוציא, הריח נורא, פשוט נורא". הוא מוציא וקובר את זה בכפפה אחת, מגלגל בכמה שקיות, הדלת נסגרת, אני שומעת אותו שוטף ידיים ומבקש ממני להתלבש. הוא חוזר ומרסס את כל הכיסא, שלדעתי מעולם לא קיבל טיפול כזה. הוא שוטף ידיים, מרסס שוב את הכיסא ומנגב אותו, ממלמל לעצמו שהריח לא ייצא מפה חודש, ובאופן כללי מקלל את הרגע שבו החליט על ההתמחות הזאת ברפואה. אחרי שהוא שב ומחטא את ידיו אני כבר ממש רוצה לשאול אם הוא עוד צריך אותי, אבל אני מתאפקת. לאחר כל טקס החיטוי הוא מתיישב על כיסאו, מדפיס מרשם קטן לנרות אנטיביוטיקה ומבקש ממני לרשום את זמני החלפת הטמפונים. אני בת 38, אחרי 29 שנים עם מחזור, וקרה לי מה שכולן מפחדות ממנו: שכחתי טמפון בפנים שבועייים! 

 

 

 

טוב, העיקר שחיי ניצלו ולא חטפתי תסמונת ההלם הרעלי. הרגשתי מהר את ההקלה, כאילו שיחררו ממני פקק. אני לא יודעת מה לגבי הריח במשרד של הגינקולוג האנאלי אבל אצלי שוב חזר ריח השושנים. היה שלום גינקולוג אליו לעולם לא אחזור, ותודה על הדגים. 

 

למי שקרא אבל אין מה להגיב לגוף העניין, אספר שבעוד שבועיים אני ואהוביק מצטרפים להורים שלי לנסיעה לספרד. זה בעצם סוף שבוע ארוך במדריד עם משחק של ריאל נגד אתלטיקו, אליו יש לנו כרטיסים לשורה ראשונה בסנטיאגו ברנבאו. מאדרפאקר!

 

אם אתם חשים בעונת המלפפונים הטלוויזיונית אני מאוד ממליצה על כמה סדרות של רשת FX שהפכה לחביבה עלינו. בהוט משרדים את הסדרה המעולה "פארגו" בהשראת סרט באותו שם מאת האחים כהן. ביס חוזרים על העונות הראשונות של לואי (סי. קיי) הקומיקאי הגאון, וגם משדרים את "הנגיף", שהיא סדרת המתח הערפדזומבים התורנית, והיא עשויה מצויין. אהוביק גם אוהב את "השמש תמיד זורחת בפילדלפיה" של FX אבל אני לא ממש מבינה אותה. אהה ויש יש להם גם את הגרסה האמריקאית של "הגשר". 

 

נכתב על ידי mariko@ , 28/8/2014 00:25   בקטגוריות גזונטהייט, חרמנות  
31 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של קן הקוקיה ב-28/8/2014 21:23
 




שישה ימים כולה. נוסיף לזה נגיד עוד שלושה ימים שבהם לא הייתה אצלינו אזעקה. שבוע וטיפה. עכשיו זה נראה כמו חודש, כמו שנה. המוח הנהדר שלנו מוחק טראומות או לפחות מנסה להשהות אותן עד שהשגרה חוזרת ואפשר להתמודד איתן ממקום אחר, בטוח יותר. כנראה שזה היה מאוד נאיבי או אופטימי לחשוב שהנה עוד סיבוב נגמר ויש כמה שנים עד הסיבוב הבא. בסוף אמורים להגיע לאיזשהו הסכם רגיעה או הפסקה או סטופ נגעתי באדום. ההתשה אמורה הייתה לעבור מהשטח אל חדרי הישיבות ואנשים שמקבלים על זה משכורת אמורים להתמודד עם זה בדרכים דיפלומטיות. שברו את הכלים וצריך לחזור לתפקד כי מצב חירום ובמצב חירום צפים ולא שוקעים.

 

חודשיים וקצת אחרי הניתוח בקיבה והרעב ניטל ממני בשבוע וקצת האלו. גם כאן הייתי בטוחה שאני עושה הכל נכון, והגוף מגיב בהצטיינות יתרה. אוכלת מסודר, שותה ומפרידה, יש תיאבון, אוכלים לאט ומתמלאים מהר. קצת קינאתי באלו שעברו את אותו ניתוח ומספרים שהם בכלל לא מרגישים רעבים אבל השלמתי עם מה שהגוף שלי משדר, הקשבתי וביצעתי. עכשיו הוא עבר לגל השקט, למיוט, לא רוצה ולא צריך אוכל. אני בטוחה שזה נשמע נפלא, כמו ירח דבש, גם אני ייחלתי לזה אבל בפועל זה לא כזה אחלה. אותו שבוע וקצת שנראים כמו נצח. והשיער נושר לי כבר חודש, כמו רוצה לברוח מהראש החולה. 

 

לפעמים אני מצטערת שעשיתי את הניתוח. האוכל היה נחמה קבועה שהכרתי. עכשיו אני פתאום מתווכחת עם אנשים ומצד שני צריכה לסמוך עליהם, לקיים קשרים בלי עזרה. אני לא מצליחה למלא את הרווח בין הציפיות לבין המציאות ולטשטש את זה שאנשים הם חארות ומאכזבים. טכנית אני יכולה לטבוע בתוך דלי של שוקולד או של גלידה אבל זה לא פייר לא לתת לזה צ'אנס, אולי יש סיכוי שאצליח לקבל את זה שאנשים הם חארות וגם אני חרא וזה בסדר, זה מה שיש. רק ביותר רזה. נגיד.

נכתב על ידי mariko@ , 20/8/2014 03:03  
38 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של mariko ב-28/8/2014 00:56
 



השנה הראשונה


קשה לכתוב על אהבה מבלי לגלוש לדביקות, כמו שאי אפשר להימנע מהלחות בקיץ בתל אביב. החתונה של אהוביק ושלי הייתה גם כן בקיץ, בחום ובלחות. תמיד תהיתי מי הסדיסטים שמתעללים באנשים היקרים להם עם אירוע חוץ ביולי-אוגוסט? אז כנראה שזה אנחנו כי לא יכולנו כבר לחכות. להגנתנו ייאמר שהמיקום ליד הים היה רווי בבריזה, לפחות אחרי שהחופה נגמרה, עם שקיעת השמש. האופוריה נשאה אותנו כמה עשרות סנטימטרים מעל הקרקע עד למועד ירח הדבש, בו המשכנו לרחף.

אומרים שהשנה הראשונה היא שנה של מאבקי כוח, של תפיסת עמדות במערכת היחסים. אחרי שקשרנו את גורלנו בפני קהל קרוב, השינוי שאני הרגשתי היה שהתחייבנו להיות שם אחד בשביל השני. שינויים גרמו לנו גם לריב או להתווכח, לכעוס ולהשלים אבל עם הביטחון והיציבות שבהצהרה להיות יחד, בטוב, ברע ואפילו בסתם. לנו הייתה היסטוריה של 10 שנים, שבה נפרדנו וחזרנו, הכאבנו ותמכנו אחד בשני. אולי דווקא בגלל זה היה חשוב שנהיה עטופים במשפחה וחברים, בהבטחות שהקראנו אחד לשני.

 

מאז הספקנו לנסוע ולחזור מהוואי, ווגאס וניו יורק, לחגוג יום הולדת לאהוביק בצימר הכי שווה בצפון הכינרת, לשפץ ולשפר את הבית, לנסות למכור אותו, להתחרט, לבלות הרבה מהיום יחד בחדר העבודה המשותף שלנו, לצאת לשתות קפה באמצע הלילה, למצוא שקרם ברולה ופנקוטה הם שני קינוחים ששנינו אוהבים, לחיות את החיים הטובים, להיכנס לחובות, להסתפק במועט ובעיקר לחוות יחד הרבה שינויים שרק מחזקים אותנו ואת האהבה שלנו.

 

אני מרגישה בת מזל ומלאת אהבה. יש לי בעל וחבר לחיים שאהבתי אליו גדלה בטור אינסופי. זה מדהים לאהוב מישהו שמחזיר לך את אותה אהבה. בחסותנו שתי חיות מדהימות, נשמות של ואהבה, שחולקות איתנו טריטוריה. המשפחות שלנו מצויינות ותומכות. ההורים שלי מתים על אהוביק והמשפחה של אהוביק מקבלת אותי כאילו מאז ומתמיד הייתי אחת מהם. בעבודה אני עושה את מה שאני אוהבת, ישרא זה הבית שלי. החבר הטוב שלי חזר לאחרונה מ-5 שנים בחו"ל בימים אלו. שאר החברים שלי הם אנשים שהייתי רוצה להיות כמוהם, ויותר מזה איתם. המלחמה מאחורינו, תמיד אחרי מערכות יש פריחה כלכלית. והכי חשוב: אני עכשיו כוהנת כך שאפשר להתחיל עם הקטע הזה של לבנות את בית המקדש השלישי.

 

במקום לפחד שכתיבת הדברים תביא איתה נאחס, אני מוצאת את התשוקה לחלוק את האושר הזה עם העולם. שינויים יכולים להפחיד אבל יש לי את הפרטנר המושלם שיעבור אותם איתי, הלבבות שלנו קשורים בדוגמאת הקעקוע הראשון שלי.

 

ואי אפשר גם בלי תמונה, כאן אני מקריאה את התחייבותי לחיינו המשותפים, סמוקה מהתרגשות ומחום.

 


 

 

הבהרה חשובה: החתונה היא לא זו שעושה אותנו מאושרים, היא סמל לאהבה שהבשילה ונקטפה. 

נכתב על ידי mariko@ , 6/8/2014 23:52   בקטגוריות חתונה  
הקטע משוייך לנושא החם: לכבוד ט&quot;ו באב: אהבה מיתולוגית
30 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של mariko ב-20/8/2014 03:48
 





הבלוג משוייך לקטגוריות: 30 פלוס , האופטימיים , עכברי עיר
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לmariko@ אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על mariko@ ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ