לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 


,I am the master of my fate I am the captain of my soul
Avatarכינוי:  mariko@

מין: נקבה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    ספטמבר 2014    >>
אבגדהוש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
282930    

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
9/2014

הודעה מצערת


מיום רביעי אני מתלבטת איך לספר שפוטרתי מנענע10. אז כן, כעת אני מקוצצת מישרא-בלוג באופן רשמי. הייתה שיחה רשמית: "זה לא את, זה אנחנו. ניסינו להוסיף קידומים, פרסומות ושות' כדי להרוויח מהפלטפורמה אבל זה לא קורה. ישרא-בלוג מפסידה ולכן אי אפשר להחזיק מנהלת פול טיים".

אני יודעת שחלקכם כרגע התעלף ובלע את הלשון אז אני משמיעה צפירת הרגעה. ווידאתי לפרטי פרטים שהפעם זה לא אומר סגירה. התפקיד שלי יחולק בין כמה אנשים ויהיה למי לפנות ומי שיתחזק. שאר השיחה הייתה חפירה שלי על כמה ישרא-בלוג חשוב, איך הוא המקביל האינטרנטי לשמורת טבע שאסור לפגוע במרקמה העדין. התעקשתי על מה צריך כדי להחזיק אותו חי למרות הירידה במספר הכניסות, ובמה אני יכולה לעזור לפני ואחרי הפיטורין. 

 

כל כך רציתי לשתף את הקוראים והמגיבים, אולי בגלל זה בכל יום מאז עמדתי מול דף העריכה וכתבתי, אבל לא הצלחתי למצוא את המילים ולא ידעתי מה ואיך אני עומדת לספר את זה. על פי החוזה יש לי חודש הודעה מראש, אז יש עוד זמן להיפרד, להגיד יפה שלום כעורכת, ולהמשיך כבלוגרית מן השורה.

כמעט שלוש שנים אני עובדת בנענע10. תמיד היו ויש בה אנשי תוכן מוכשרים ומדהימים, אך העבודה בחברה גובה גם מחיר נפשי קשה. מעבר לעבודה בישרא, שאני כל כך אוהבת, המסביב תמיד היה מאוד לא בטוח. הידיים נקשרו חזק מאחורי הגב, היוזמה סורסה כמעט לחלוטין והתקציב היה אפסי עד בלתי נראה. חשבתי הרבה פעמים לעזוב, במיוחד כשרוב החברים שלי שם עזבו אבל תמיד הרגשתי אחראיות כלפי ישרא-בלוג וידעתי שהעובדה שאני שם חשובה יותר מהמשכורת העלובה או מהתקיעות, התסכול, והעמידה במקום. 


בחצי השנה מאז איום הסגירה המצב היה באמת על הפנים. מלבד כינוס בלוגרים בעלי רצון לעזור, והבזק קצר של תקווה לשיפור התשתית, לא יכולתי להתעלם מכל מה שקורה מסביב. שמורת הטבע נובלת והיה קשה יותר להגן על גבולותיה. באופן אישי אני גם נמצאת בתהליך הבראה גופני ונפשי, ולהחזיק את הכל ביחד היה לי נורא נורא קשה. עכשיו אני מתכוונת לקחת חודשיים שלושה של חופש, לפני שאני מחליטה על דרכי הלאה. אויש אני נשמעת כל כך כמו גדעון סער ;) 

 

 

 

** לבלוגרים, לעיתונאים שהם בלוגרים, ולעיתונאים בכלל: אם התכוונתם לשתף או לצטט מהפוסט הזה Please don't. זה הבלוג האישי שלי, לא בלוג המערכת, ואני מרגישה שאני רוצה לשתף. אולי החיים שלי לא כאן אבל ישרא-בלוג זה גם הבייבי שלי וגם מקום המפלט שלי. אל תפרו את החוזה הפרטי-הבלתי-כתוב-והאינטימי, ביני לבין הקוראים הקבועים.

אם אתם חושבים שיש בזה עניין לציבור או שאפשר להשפיע על ההחלטה, זה לא המצב. מחודש מרץ אני מחזיקה בציפורניים את המשרה שלי כדי שיהיה בנענע10 סנגור של קבע, שיסכל כל נסיון לסגירה. בשלב הזה כבר נגמר במה להחזיק. אני מעריכה באמת ובתמים את ההנהלה החדשה (למרות שהם מפטרים אותי. זונות!) וסומכת שישרא-בלוג יישאר באוויר וימשיך לתפקד. אני ממש מקווה שלא אתבדה אבל גם אם כן יש ארסנל של בלוגרים שמרגישים כמוני ויעשו הרבה כדי שלא נרד מהאוויר.


זהו, הנה סיפרתי. עכשיו גם אתם יודעים. 

 

נכתב על ידי mariko@ , 19/9/2014 19:49   בקטגוריות בלוגי סטייל, רבוטה  
56 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של mariko ב-23/9/2014 01:41
 



איך הייתי שחורדינית ליום אחד


אתמול נפלה ההחלטה לקצץ את מחלפותיי והיום בעשר בבוקר הערתי את הספר שלי, מירו, כדי שיחתוך.

מירו לא תואם בשום אופן את סטיגמת הספר. יותר מדוייק יהיה לומר שמירו נראה כמו קבלן שיפוצים ויש לו פדחת מקדימה, עם שוליים מגודלים ובלתי מוגדרים. יש לו יד כבדה ומחוספסת והוא לא מטפל בראש בעדינות. עם כל זאת הוא אחד הכישרונות הגדולים שיצא לי לראות, ואני מבינה דבר או שניים בשיער. 

 

הרבה שנים מירו מספר פה בשכונה. הייתה לו מספרה די גדולה ולרוב ממש ריקה. אף פעם לא הבנו איך הוא מרוויח כסף (או משלם שכר דירה למען האמת). גם אני לא ראיתי את היהלום שמסתתר מתחת לפדחת. הכרתי אותו רק בעקבות האופי האימפולסיבי שלי, כשלא היה תור פנוי במספרות שאהבתי ותוך כדי העבודה הבנתי שיש שם ניצוץ של גאונות. 
 

התחושה שלי לגבי מירו קיבלה חיזוק ממעצב תסרוקת הכלה שלי. הוא נבר לי המון בשיער והתלהב באמת. לא ברמה של "איזה יפה לך כי את כלה ומשלמת לי הון קטן בשביל עבודה של שעה". הוא חזר על המילה גאון, אמר שהוא אומן מוכשר, ודאג לחזור על זה בלי הפסקה. למי שלא מכיר מעצבי שיער זה נדיר כמו נזירה בבית בושת או זונה במנזר. 

 

שנה עברה מאז, שכר הדירה של מירו עלה והמספרה הסמוכה והדורסנית השתלטה על חלקת האלוהים שלו. בלית ברירה הוא שוכר עכשיו כיסא אצל ספר ברחוב ראשי, ובדרך לקפה השכונתי אני רואה אותו מעשן ומלטף פודל לרוב. 

 

נחזר לאירועי היום בבוקר. אחרי שסיפר אותי בכישרון רב ובהתלהבות לא מועטה, הפעיל מירו שוב את לחצי ה"בואי נזרוק לך כמה גוונים בשיער, זה יפתח ויאיר לך את הפנים". הוא תמיד מנסה, אני תמיד מסרבת. היום היה בא לי משהו כמו שיער טבול בתחתיתו, כמו מברשת בצבע עז. חשבתי על ורוד, מירו חשב על בלונד. טוב נו, הסכמתי. ממילא על קצוות מחומצנים אפשר להחליף בקלות צבעים. 

 

נתתי הזדמנות לבלונד. מירו היה ממש מרוצה ושיבח אותי על חוסר המקובעות שלי ואז התחיל למרוח צבע גבוה יותר ויותר, סגר את ניירות הכסף והשאיר את העניין לרתוח על אש נמוכה. אחרי השטיפה כבר הבנתי שזה שחורדיני קיצוני, ניסיתי לזרום עם זה באופן אירוני ונתתי לו לעשות לי גם פן-פרחה כהלכתו. שילמתי 500 (רק בשבילי כי בדרך כלל זה 600 WTF???) ויצאתי משועשעת.

צילמתי ושלחתי לאמא ולחברות כדי לבדוק אם הן מתעלפות. אמא אמרה שזה ממש יפה ו"מצעיר" אותי. חברות שלי היו חמודות ושיבחו אותי על התעוזה. אהוביק, למרות שראיתי שקשה לו אפילו להסתכל עליי, היה מאוד מתוק, אוהב ומקבל. אני עוד ניסיתי לשכנע את עצמי שזה יותר פאנק מפרחה אבל בשעות אחה"צ כבר לא יכולתי לעבוד על עצמי.

התקשרתי למירו שיחליף לי לורוד אבל הוא יצא לאירוע משפחתי. ניסיתי לנשום לתוך הבלונד ולתת לשיער להירגע כמה ימים לפני שאחליף. ורוד זה חמוד אבל הוא צבע כל כך הרבה שגם ורוד ישתלט לי על הכל ועם כל הרצון הטוב, דורותי, אנחנו כבר לא בחטיבת ביניים. לקראת שעת סגירת הסופר פארם הגיע הרעיון המציל וקניתי צבע שחור, כמו שיערי המקורי.

 

עכשיו השיער מתייבש במראה אחיד, ללא קצוות, ללא בלונד, ללא משהו שמסתיר את זה שמירו סיפר אותי נהדר. אם לא היו עדויות מצולמות יש סיכוי שלא הייתי זוכרת איך יצא לי לבלות יום שלם כשחורדינית תקנית. 

 

 


נכתב על ידי mariko@ , 19/9/2014 00:48   בקטגוריות חטפו אותי, מספרי הפלא  
33 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של כותבת התגובה :) ב-20/9/2014 23:24
 



מרחק בעיטה


 

הטיול שלנו במדריד תוכנן סביב משחק של ריאל מדריד מול אתלטיקו, וכך יצאה משפחתנו הקטנה לארבעה ימים ספרדיים: אהוביק, אני, אבא ואמא שלי.

אבא שלי אוהד את ריאל מאז שהיה ילד בשנות ה-50. הם קבוצה עשירה ותמיד מביאים את השמות הכי גדולים ונוצצים. לפעמים הם ממליכים מלכים ולעיתים קוברים שחקנים מאוד מוכשרים, או סתם קונים אותם כדי שאחרים לא יקנו. קצת כמו מכבי תל אביב.

אני ירשתי את האהדה והיא הלכה התחזקה בשנים האחרונות, לאור הסגידה הלא פרופורציונלית לברצלונה, יריבתה הנצחית. אך לא את ברצלונה באנו לראות אלא את הדרבי המדרידאי. אתלטיקו מדריד היא ההאנדרדוג המושלם עם תקציב פי כמה וכמה יותר קטן, ועם המרכיב הזה שנקרא "נשמה". בחרנו את הקונפליקט והזמנו כרטיסים בשורה ראשונה. קצת בצד אבל במרחק נגיעה מהכדור. התלבשתי ספורטיבי כדי שאם ייפצע שחקן או שיצטרכו חיזוק בקישור אוכל להיכנס ולהחליף, אין לי בעיה לתת מעצמי בשביל הקבוצה :)


ההורים שלי עשו סיור מודרך באיצטדיון יום לפני המשחק, ועם כל הידע ההיסטורי הם הצליחו להטעות אותנו לשער הלא נכון, כך שלפני המשחק הקפנו את ככככללללל המגרש מבחוץ. בדרך ראינו את האוטובוס עם השחקנים ואני קפצתי ושרתי וצרחתי וראיתי בחלון את פפה ואת גארת' בייל. קנינו צעיף של המשחק והגענו קצת מתנשפים לתפוס מקומות. כבר היינו קרובים, כמה שורות הפרידו בנינו לבין הנחלה, ובום! צעיר שזוף בחליפה בא ולקח אותנו לטרקלין VIP, שם מגישים לפני המשחק קוקטיילים, משקאות קלים ותוססים מכל הסוגים, בופה חם וקר עשירים, וקינוחים משגעים, על רקע מוסיקה מרגיעה. הכי לא דרבי אימתני, יותר כמו מסיבה בבית השגריר. הזוי. 

 

שלפנו את עצמינו מהפיתויים והגענו סוף סוף למושבים. השחקנים התחממו בצד שלנו, ממש מרחק יריקה. מקרוב אני חייבת להגיד שהם נראים סוסים. לא האנשים הרגילים שהם נראים בטלוויזיה אלא חתיכת ספורטאים עם שרירי תאומים כמו מגדלי התאומים. פפה ורונאלדו קופצים 7 מטר באוויר, באמא שלי. אם הם לא היו כדורגלנים הם היו צריכים להיות קופצים לגובה. ראינו את סרחיו ראמוס ואת קונטראו, את לוקה מודריץ' הקרואטי, את סרחיו ראמוס ( (חחח פעמיים סרחיו). את טוני קרוס וחאמס רודריגז הרכש החדש. את כולם. 

 

כבר יצא לי להיות במשחק כדורגל בסדר גודל הזה, כשהייתי עם אמא בלונדון וראינו משחק של ארסנל בליגת אלופות. האמת היא שאיצטדיון האמירויות החדש בלונדון יותר שווה. שם ישבנו מאחורי השער ויותר גבוה. איכשהו באנגליה האווירה הייתה יותר מורגשת, אפילו שהאוהדים הספרדים מעודדים ומתלהבים יותר מהאנגלים. בכל מקרה אני זוכרת שאצל ארסנל בבית, היציאה אל היציע הייתה הרבה יותר מרשימה, מפתיעה, ממלאת יראה. משהו כמו כנסיית סן פטרוס ברומא. בסנטיאגו ברנבאו היא הייתה יותר כמו הכניסה לבלומפילד דרך שער 3-4 כזה.

 

ההמשך לא היה יותר טוב. ריאל ספגה שער דבילי ממצב נייח בערך בדקה השישית. האוהדים, שחמים על השוער האגדי שלהם קסיאס (או הקדוש איקאר), התחילו בפעולת מחאה מכוערת. בכל פעם שהכדור הגיע לשוער של ריאל האוהדים הם שרקו בוז עצום כל כך שהיה יכול להעיף את הכדור מידיו. לא להאמין איך הערצה הופכת לבוז. ומי שהיה פעם מלך מושלך היאורה בלי סנטימנטים. כמו צופים בקרבות גלדיאטורים הם רוצים להריח את הרכש החדש, את נאבאס, השוער המקסיקני מהמונדיאל, ומוכנים לזרוק את קסיאס קשישה לאריות. עצוב ואף מביך. 

 

רוב המחצית הראשונה התרכזה בדיוק בקצה השני מאיתנו אבל התנחמנו שבהפסקה מחליפים צד. זה גם עבר בשנייה וחצי. לא, באמת. בטלוויזיה זה נראה שהם משחקים ומשחקים וזה נמשך אבל במגרש זה עובר כמו טיל. אם הסטת את המבט ופיספסת את הגול אין שידור חוזר, הכל קורה רק פעם אחת. רק כשיש כרטיס צהוב או חילוף זה מוצג על המסך במגרש.

המחצית הסתיימה ב-1:1 מפנדל (מוצדק) של רונאלדו. אהוביק ואני עלינו בחזרה לטרקלין כדי להצטייד במים. התפטמנו גם בבלינצ'סים קטנטנים וקוביות גבינה משובחות שנישאו על מגשים בידי בלונדיניות חטובות וגברים רציניים בחליפות ושפם.

 

את המחצית השנייה התחלנו בתשע דקות איחור, כי גם ההפסקה עברה הרבה יותר מדי מהר. ריאל הפסיקו לתקוף וכך יצא שגם המחצית השנייה התרחשה בדיוק בצד השני של המגרש. אתלטיקו הבקיעו עוד שער וכך, נגד כל הסיכויים, ריאל הפסידה באיצטדיון הבייתי, מקום שבו זה בכלל לא קורה ואפילו שאנחנו טרחנו ובאנו מתל אביב. ביאסו ת'תחת. רק אתמול, כשהיינו כבר בבית, הם נזכרו להתפוצץ בחגיגת שערים מטורפת במשחק בליגת אלופות. מפגרים. ובכל זאת היה ממש כיף. לא כל יום יוצא לי לראות את רונאלדו עושה את הריקוד שלו עם הכדור רק בשבילי. 


למדריד מגיע פוסט נפרד מהמשחק, היינו בה 4 ימים מלאים. בעיניי היא יותר כיפית ומשוחררת מברצלונה והכל בה כל כך קל ופשוט, קרוב, נגיש ויפה. אני כל כך מחכה לראות אותה שוב. 

 

תקציר תובנות המשחק

 

בטלוויזיה: השחקנים נראים קטנים והמגרש גדול

במגרש: השחקנים גדולים והמגרש לא כזה גדול

 

בטלוויזיה: הזמן עובר רגיל,לפעמים זוחל לאחור

במגרש: הזמן עובר בפאסט פורווארד

 

 




אבא, אני, ואצבע של אמא. נכון דומים?

נכתב על ידי mariko@ , 17/9/2014 18:19   בקטגוריות ספורט כורסא, מדור חו"ל  
18 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של סוקרטס א.ב. ב-20/9/2014 14:42
 



לדף הבא
דפים:  

הבלוג משוייך לקטגוריות: 30 פלוס , האופטימיים , עכברי עיר
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לmariko@ אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על mariko@ ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ