לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 


תרבות אלטרנטיבית: קומיקס, מוזיקה, מחאה. לא יומן אישי. אבל אולי אני אגלוש לניו ג'ורנליזם.

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    מרץ 2015    >>
אבגדהוש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031    

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
קטעים בקטגוריה: ֳ¡ֳ©ֳ·ֳ¥ֳ¸ֳ÷. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

ברוטשילד מפגינים. איפה אתם?


אני יודע שרבים מכם סולדים ממה שקורה ברוטשילד. 


אני אומר לכם, התקשורת שם, יש הזדמנות, נצלו אותה.

 

אז אומרים לי: זה קרקס, זאת מחאה של מפונקים, זאת מחאה של אשכנזים עשירים, של מעשני הסושי ולוגמי הפיצה עם שרצים, של יהודים פריבילגיים, של ציונים.

 

שהתקשורת תבוא לג'ואריש, לאתיופים בקרית גת, לאל עראקיב, לבילעין!

 

התקשורת לא תבוא לג'ואריש, ואתם יודעים היטב למה.

 

התקשורת ברוטשילד, נאו דיל וויז איט. אם ההר לא בא אל מוחמד, יתכבד מוחמד, יפסיק להיות טהרן, מתנשא ובכיין, ירד מההר ויבוא לרוטשילד.

לא, רוטשילד לא שייך לאף ציוני אשכנזי פריווילגי בטאבו. זה של כולם.


הפגנה היא של מי שמשתתף בה. אם יש בה שלטים בעד זכויות הבדואים בנגב, או הפלסטינים בשטחים, או הטרנסים באלבי, אז היא גם שלהם.

אז אומרים לי שאני שוב מתנשא ומנותק, כי אין להם למוחלשים ולמדוכאים פנאי וכסף ויכולת להגיע לתל אביב להפגין. מי שאומרים לי את זה הם שמאלנים פריבילגים שיש לרובם את היכולת הזאת.

 

הם לא יכולים לבוא. ואתם? יכולים לבוא, עם קצת מאמץ? אז תכתבו על השלט את הסיסמה שלהם.

 

איזה עוד תירוצים יש לכם?

 


 

בתמונה: מפגינים זועמים ברוטשילד מאיימים לא להצביע ביבי!!!!

נכתב על ידי , 1/3/2015 22:40   בקטגוריות הומניזם, חברה וכלכלה, עירוני, פוליטיקה, תרבות נגד, אקטואליה, ביקורת  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



המחנה הציוני = הימין הגזעני




 

מישהו ניסה למכור לכם שהמחנה הציוני זה שמאל?

המחנה הציוני החליט היום להזים את השמועה המרושעת הזאת, ופרסם סרטון חדש שמוכיח מעבר לכל ספק שבוז'י הוא גזען מסריח בדיוק כמו ביבי ומרזל.

נכתב על ידי , 24/2/2015 14:53   בקטגוריות גזענות, פוליטיקה, תרבות נגד, אקטואליה, ביקורת, פסימי  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



הפגנת עשור למאבק העממי בבילעין - שישי 27.2





ביום שישי 27 בפברואר נשתתף בהפגנה לציון 10 שנים למאבק בבילעין, ונתמוך בעבדאללה אבו רחמה, שב 23 לחודש ייגזר דינו לאחר שהורשע במשפט על השתתפותו בהתנגדות הלא אלימה. כדי להירשם להסעות להפגנה, אנא שלחו הודעה ל "אנרכיסטים נגד הגדר Anarchists against the wall" בפייסבוק. האירוע בפייס.

רקע: 

ב-20 בפברואר 2005 עלו הדחפורים על התוואי המתוכנן של גדר ההפרדה באדמות בלעין והחלו עוקרים עצי זית. באותו יום נערכה בכפר ההפגנה הראשונה נגד הגדר. מאז הפך בלעין מכפר אנונימי, הידוע למתי מעט, לסמל בינלאומי של התנגדות עממית לעוול משווע. הועדה העממית בבילעין, שמארגנת את ההפגנות, מזמינה ישראלים/ות ובינלאומיים/ות להשתתף במאבק.

גדר ההפרדה הקודמת בבלעין סיפחה כ-1,950 דונם, המהווים כמעט 50% מאדמות הכפר להתנחלות מודיעין עלית. בג"ץ קבע בספטמבר 2007 כי תוואי הגדר הקודם בבלעין אינו חוקי, אך הכשיר רטרואקטיבית חלק משכונת מגורים של מתנחלים, שהוקמה על אדמות הכפר בלי היתרי בנייה ובניגוד לחוק. רק ב-2011 בוצעו העבודות שהחזירו לתושבי הכפר כ-600 דונם (כשליש) מהאדמות שנגזלו מהם. 

ההפגנות נתקלות בדיכוי קשה. לרוב הן מפוזרות במטולי גז מדמיע וכדורי מתכת מצופי גומי, אמצעים ששימשו להריגתם של באסם וג'וואהר אבו רחמה, והסבו פציעות קשות רבות. הצבא הישראלי מנסה לחנוק את קולות ההתנגדות ולהפסיק את ההפגנות בבלעין לחלוטין: לעיתים קרובות נכנסים חיילים לכפר בשעות הלילה המאוחרות, פורצים לבתים, חוטפים תושבים ממיטותיהם ויורים רימוני גז לחצרות. עשרות מתושבי בלעין נעצרו, בהם כמה ממנהיגי המאבק הלא-אלים, והועברו למערכת ה"משפט" הצבאית. 

הפעילים בבלעין נחושים להמשיך במאבק העממי עד שהגדר תיפול והכיבוש יסתיים.
נכתב על ידי , 16/2/2015 12:49   בקטגוריות אפרטהייד, הומניזם, הסכסוך הישראלי-פלסטיני, הפגנות, נגד הכיבוש שתיים בחמש, תרבות נגד, ביקורת, אקטואליה, צבא, פסימי  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



צה"ל: מפציץ בית, מחכה למחלצים, יורה בהם.


דו"ח חדש של צוות מומחים בינלאומי חושף פרקטיקה שאותה צה"ל אימץ מארגוני טרור קטנים יותר ממנו:

 

צוות המומחים, שביקר בעזה שלוש פעמים בשליחות ארגון רופאים לזכויות אדם (רל"א), וגבה עדויות מעשרות פצועים ואנשי צוותים רפואיים, שם לב לדפוס פעולה מחריד של הצבא במלחמה. לפחות 15 עדויות מתארות מקרים שבהם הצבא הפציץ יעד, ואז – עם הפסקה קצרה או מיד לאחר מכן – הפציץ את אותו יעד שוב. התוצאה הייתה קטלנית במיוחד: קרובי משפחה, שכנים, עוברי אורח ו/או אנשי צוותים רפואיים, שהגיעו לסייע לפצועים ולפנות גופות מבין הריסות הבתים, הופצצו בעצמם, נהרגו או נפצעו.

 

"מדובר בתופעה נפרדת ממה שמכונה 'הקש בגג'", מבהירים מחברי הדו"ח, שעוסקים בחלק אחר של הדו"ח בנפרד במדיניות "הקש בגג" – שכללה הטלת פצצות "אזהרה", קטנות שלא אמורות לגרום להרס בתים. "הירי הכפול" הוא משהו אחר. משהו שמזכיר לקורא הישראלי טראומות משלנו, כמו הפיגוע הכפול הנורא בבית ליד, ואירועי טרור דומים. כך, לפי צוות המומחים, נהג הצבא בעזה.

 

בסהר האדום תיארו את דפוס "הירי הכפול" כאחד הגורמים המרכזיים לפציעות ולהרג בקרב הצוותים הרפואיים שלהם. בסך הכל במהלך המלחמה נהרגו 23 אנשי צוותים רפואיים, מהם 16 בתפקיד, ו-83 נוספים נפצעו. לפי נתוני צוות המומחים, 45 אמבולנסים ניזוקו מהפצצות צבאיות, וכן תחנת אמבולנסים אחת, 17 בתי חולים ו-56 מרפאות נהרסו כליל או נפגעו – וזאת על אף שנציגי ארגון הבריאות העולמי של האו"ם העבירו לישראל קואורדינטות מדויקות של כל המתקנים הרפואיים ברחבי הרצועה.

 

 

הצבא המוסרי ביקום, מה יש לומר.

נכתב על ידי , 20/1/2015 20:09   בקטגוריות הסכסוך הישראלי-פלסטיני, מוסר, ביקורת, אקטואליה, צבא, פסימי  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של אמיתי סנדי ב-22/1/2015 15:00
 



תשובות לשאלון השבועי: מה פתח עבורך את החופש הגדול השנה?


מתחיל להתרגל לרעיון של הגירה


פוסט זה מורכב מציוצים וסטטוסים בפייסבוק, מהערב שבו מצאו את גופות שלושת החטופים.


אני לא יודע אם אצליח להגר מפה. אולי אשתפן בסוף.

החיים שלי בתל אביב מעולים. אני גבר אשכנזי יהודי (רבע בולגרי! חלק מהספרדים מכירים בבולגרים כספרדים!), בן להורים שהם אמנם לא טייקונים אבל עבדו קשה כל חייהם ובזכותם מצבי יציב. מה זה יציב, מצויין. תודה אמא ואבא!!!


אני באמת לא רוצה לעזוב. באמת שלא. באמת באמת שלא. באמת באמת באמת שלא. אבל אני לא רואה שום תוחלת לחיי במקום הזה.


שואלים אותי כל הזמן, לא רק טרולים ימנים, אלא גם חברים, למה אני לא עוזב כבר עכשיו. שאלה מצויינת, שאני מתחבט בה כבר כמה שנים. התשובה היא שוב ושוב, טוב לי פה. ברמה האישית. אני לא מסוגל לחשוב על מקום שיהיה לי יותר טוב מתל אביב. אבל הערב אני מתחיל לחשוב שאין ברירה.


למדרון יש רק כיוון אחד. השאלה היא רק מי יברח בזמן מהספינה הטובעת. אני לא רוצה להיות זה שלא ברח בזמן.


אם אתם בני שישים או שבעים, אולי אין טעם שתהגרו. אני מניח שישראל תמשיך להתקיים עוד עשר, עשרים שנה. אבל אני עוד לא בן ארבעים.


לאן? אני רוצה לשחק או באירופה או בספרד. או בפורטוגל. אומרים שליסבון היא הברלין הבאה.


אולי זה ייקח עוד שנה או שנתיים. אבל אם אני חפץ חיים, ועתיד, אני חייב לברוח מפה. ויפה שעה אחת קודם.


השנה היא גרמניה והמקום הוא 1937. סופסוף ביבי ואני מסכימים. ליהודים חפצי חיים יש רק אופציה אחת: למכור את כל נכסיהם ולברוח מהר.

 

נ.ב. למי שלא קולט: כבר עכשיו יותר מחצי מילדי כיתה ג הם דתיים. בעוד 9 שנים הם הולכים להצביע. איך באה לכם ממשלת ליברמן-בנט-דרעי-יהדות התורה?

נכתב על ידי , 30/6/2014 23:24   בקטגוריות אפרטהייד, גזענות, דת ואמונה, היסטוריה, הערות אישיות, הסכסוך הישראלי-פלסטיני, פוליטיקה, פשיזם, תרבות נגד, אקטואליה, ביקורת, פסימי  
6 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של עמליה עמית ב-2/8/2014 13:52
 



על פסטיבל יערות מנשה 2014


בשתי מילים: היה כייייייייייייייף!


ביותר מילים:


הייתי כבר כמה פעמים באינדינגב, פעם ראשונה שלי ביערות מנשה. לא יודע
איך, לא יצא לי קודם. אין טעם להמנע מהשוואות, אז לא אמנע.


 


1. ליינאפ


לאינדינגב ליינאפ נוצץ יותר, עדכני יותר, מגוון יותר, ניסיוני יותר.


ליערות מנשה ליינאפ מעט מיינסטרימי יותר, יותר מתאים למשפחות ולתושבי
הפריפריה וטיפה פחות לחובבי מוזיקה תל אביביים ו\או מעודכנים. ולמרות זאת, כמי שמשייך את עצמו לזן האחרון, לא היה לי משעמם בכלל ונהניתי לגלות מלא הרכבים מעולים שלא שמעתי עליהם מעולם קודם לכן, וגם כמה כוכבי אינדי מוכרים ותמיד מעולים (מאלוקס, עמי שלו, חגי פרשטמן ושות').


בהתחלה היה מוזר שאנחנו לא מוקפים בקהל המוכר מהופעות תל אביב, בהמשך זה דווקא היה מרענן שזה פסטיבל באווירה קצת שונה ובלי אוברדוז של היפסטרים מעקמי אפים. מצד שלישי יש גם קיבוצניקים מתלהבים מעצמם ומעצבנים אז זה מתאזן.


מצד אחד, היה מעט מבאס שהמופע המרכזי של יום שישי בערב היה הקספרים, עם
שירים בני 20. מצד שני, כמי שהיה בן 17 כשהשירים האלה יצאו, יש לי פינה חמה מאוד
בלב בשבילם, ורקדתי ונהניתי ושרתי את כל השירים. וכשהיה שלמה גרוניך פשוט הלכנו
לבמה אחרת. לא שיש לי משהו נגדו, הוא מוזיקאי ענק, אבל אני לא מגיע לפסטיבל בשביל הופעה שלו.


בעיה אחת מרכזית עם הליינאפ של יערות הכרמל השנה הייתה ריבוי של הרכבי
פיוז'ן-מוזיקה ערבית: ערבית עם אלקטרוני, ערבית עם Fאנק,
ערבית עם סול, ערבית עם ביג באנד, ערבית עם כלייזמר, ערבית עם כל דבר. הרבה מהרכבי הז'אנר היו מעולים (Cut & Bass, רמזיילך למשל), אבל לראות כמה כאלה ברצף זה כבר נהיה משעמם.


ובאותו עניין, חסר בידול ז'אנרי בין הבמות.


 


2. סאונד


ועוד יתרון ענק של יערות מנשה: סאונד מעולה בכל הבמות. וזה הכי לא
מובן מאליו. אני לא זוכר מתי הייתי בפסטיבל חוץ שהציג כזה סאונד נקי ומאוזן בכל
הבמות, כמעט בלי גליצ'ים, לפחות בהופעות שאני הייתי בהן. באינדינגב, בהשוואה,
במקרה הטוב מצליחים להגיע לסאונד סביר באמצע ההופעה. במקרים אחרים הסאונד נשאר גרוע לכל אורכה. אני לא זוכר איזה חברה עשתה את הסאונד השנה, אבל צריך לברך אותם על הצלחה כבירה.


 


3. מיקום, אקלים ואווירה


איזה כיף, פסטיבל שכולו מתחת לעצים! גם הבמות, גם הדוכנים, גם מתחם
האוהלים – הכל בצל! איזו הקלה! וזה גם על הר – אז במאי עוד יש בריזה חזקה, קרירה
ונעימה רוב שעות היום, גם כשחם. עדיין היה חם, אבל לגמרי נסבל. מצד שני, זה קצת
משאיר אותך סחי, ואין את תחושת הניתוק המוחלט והטריפ של שלושה ימים שיוצר החום
המצמית של המדבר.


יתרון נוסף: מאחורי מתחם האוהלים נהנינו מנוף עמק יזרעאל, הגלבוע,
עפולה ונצרת. בונוס חזק. יש שם גם איזה מצפה\אנדרטה.


 


4. דוכנים


כאחד שבדרך כלל פותח באסטה של חומרים מודפסים, התבעסתי שלא הייתה
כזאת, למרות שאפשר להאשים גם את עצמי.


דוכני האוכל, לעומת זאת, היו גם היו, והיו
מבאסים תחת. ברבים מהם נמכר אוכל לא טעים במחיר לא נמוך, ובחלקם נמכרו תבשילים ממש
מקולקלים. מזל שהבאנו אוכל מהבית. גם חצי גולדסטאר ב-25 ₪ זה לא מעט, ועוד יותר
מעצבן שבאמצע יום שבת נגמרו או "נגמרו" כוסות החצי ומכרו רק שלישים
ב-20.


 


5. ארגון ותשתיות


מילה טובה: השירותים הכימיים אמנם היו מסריחים כרגיל, אבל נוקו בתדירות
גבוהה וב-90% מהזמן היו בהם גלילי נייר טואלט. זה לא מובן מאליו וזה חשוב. היו
שירותים וברזיות גם במתחם האוהלים וגם במתחם ההופעות, כל הכבוד.


מילה פחות טובה: המיניבוסים שקישרו בין מתחם החניה לפסטיבל היו מבאסים.
אנחנו עוד היינו יחסית ספרטאנים עם 2-3 תיקים לאדם, אבל משפחות עם ילדים נדרשו
לעשות סיבובי ציוד רבים והיה להם מתיש. כמו כן, היה צפוף מידי במיניבוסים עם כל
הציוד, אולי בשנה הבאה אפשר להוסיף לכל מיניבוס איזה עגלה עבור הציוד.


הבמות מוקמו באמפיתיאטרונים טבעיים עם מדרון מוצלח כך שיכולת גם לשבת
רחוק ועדיין לראות את הבמה, אבל ארמגדון ושורש היו בכל זאת מעט קרובות מדי, בדרך
כלל לרעת המופיעים בארמגדון.


 


6. ההופעות שאהבתי


ואחרי כל המסביב, הנה מה שאני זוכר שאהבתי, לפי סדר ההופעות (הגענו רק
בסביבות 21:30 בחמישי):


חמישי:


מגאסון -
שילובים של פרוג רוק, מטאל ועוד סגנונות, נשמע משעמם על הנייר אבל היו טובים מאוד.


Cut & Bass – אחת ההופעות החזקות בפסטיבל. שילוב של כלים חיים ואלקטרוניקה, מוזיקה
ערבית, פסיכדליה, פוסט-רוק, דאבסטפ וגרוב. בכמה מהשירים הופיעה איתם זמרת אדירה, קמילה מאזרבייג'ן, חיית במה
מדהימה.


 


שישי:


הוטל חליג'י – עוד הרכב רוק-ג'אז-אלקטרו-אוריינטלי, הפעם בכיוון בחרייני-אפריקאי,
שהיו טובים ומקפיצים אבל אנ'לא זוכר פרטים...


בינת אל-Fאנק – עוד הרכב רוק-אלקטרו-אוריינטלי, הפעם בכיוון Fאנק-תימני,
גם הם עם זמרת, תימניה מעולה וסקציית כלי נשיפה מקפיצה.


אחד שחור חזק – לא הופעת
מוזיקה, אלא דווקא הצגה! הרכב תיאטרון של פליטים מסודאן ואריתריאה, וגם אחד אשכנזי
שמשחק פליט שחור בהיפוך תפקידים משעשע, אולי כי את אחד השחקנים המקוריים השר גזעון
פלוגות הסער ימ"ש זרק לכלא. הצגה בסיסית, פשוטה, ישירה, מצחיקה-עצובה ומרגשת.
חבל שלא כל אזרחי ישראל ראו אותה.


אנסמבל חביבתי - עוד הרכב
רוק-ג'אז-אלקטרו-אוריינטלי, הפעם בכיוון מוזיקה ערבית קלאסית בעיבודים מודרניים
והשפעות בלקניות.


UBK של אורי כנרות – עוד הרכב רוק-Fאנק-אלקטרו
סימפולים-אוריינטלי. חזק, אבל פחות, משום מה. אולי כי החומרים מוכרים, אולי סתם כי
כבר היינו ברוויה קשה מהז'אנר בשלב הזה.


מופע הארנבות של ד"ר קספר – ראו לעיל. כמובן שלא נשארנו לשעמום
של להקת המיינסטרים רוק מרסדס בנד והסולן עם ההגשה הכי מפגרת ברוק הישראלי.


Electric Zoo  - אחת ההופעות החזקות. רוק אנרגטי עם קצת ניחוח סבנטיז.


DRUM & DIDG - יושב לו בחור אחד בשם יוגב חרובי במרכז
הבמה עם מערכת תופים מורחבת וסט של שלושה דיג'ים, ומרים הופעה כאילו היו חמישה
אנשים על הבמה. סוחף ורקיד כמו דראם אנד בייס, שורשי עם טעמי אדמה מובהקים
מהדיג'ים. חזק מאוד.


 


שבת:


The Betty Bears – לא אוריינטליסטי!
ניו-אורלינז סווינג, דיקסילנד וגרוב אמריקאי, רטרואי וסבבה.


עמי שלו והפרטיזנים עם חגי פרשטמן – החיה הרעה של ההופעות החיות מהמונוטוניקס עם הרכב
חדש והפעם עם טקסטים בכיוון אנטי ציוני מובהק! כרגיל מופיע בתוך הקהל, הוא שיחק פארודיה על מתנחל יהודו-אמריקאי פסיכוטי, מדבר ושר כמו אורי זוהר לפני ואחרי
המהפך, ועושה בלאגן. חגיגה ותענוג.


MALOX
– טוב, הם כבר מוכרים כהרכב ענק, למרות שהם שני אנשים בלבד על הבמה.
איל תלמודי רוקר על על הסקס, רוי חן מתופף חזק. רקיד, סוחף, עוצמתי, עמוק, רב רבדי
ואינסוף השפעות ורפרורים. מעולה.


ולסיום:


רמזיילך - אמיר, הטרמפ שלנו, חזר ואמר שהוא ראה אותם בשנה שעברה, ואין שום סיכוי
שהוא עוזב לפני ההופעה הסוגרת. ואני מודה לו על כך מאוד. כלייזמר-Pאנק אדיר, עם זמר לבנבן לבוש בשורטס
ושלייקס, שגם שר ביידיש וגם קורע את הקלרינט. אנרגיות בטונות, הומור בריא, זינוקים
לקהל, שי צברי כאמן אורח, דרך מעולה לסגור פסטיבל.


 


בעמוד הפייסבוק של הפסטיבל מצאתי רשימת רשמים של
אחד עמי פרידמן בטמקא
. היה משעשע להשוות: לא ראיתי את רוב ההופעות שהוא סיקר,
שפשוט לא עניינו אותי.


 


ותודה למאיה אהובתי על הכל.

נכתב על ידי , 18/5/2014 22:19   בקטגוריות ביקורת הופעות, בירה, הופעות&catdesc= מסיבות&catdesc= רייבים, מוזיקה, תרבות אלטרנטיבית, ביקורת  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  
Avatarכינוי: 

בן: 38

תמונה



פרטים נוספים:  אודות הבלוג

הבלוג משוייך לקטגוריות: תרשו לי להעיר , אקטואליה ופוליטיקה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לאמיתי סנדי אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על אמיתי סנדי ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2015 © נענע 10 בע"מ