לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 


תרבות אלטרנטיבית: קומיקס, מוזיקה, מחאה. לא יומן אישי. אבל אולי אני אגלוש לניו ג'ורנליזם.

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    נובמבר 2006    >>
אבגדהוש
   1234
567891011
12131415161718
19202122232425
2627282930  

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
11/2006

הטיעונים המוכרים להוכחת קיומו של אלוהים והפרכתם, חלק א'


הקדמה

 

מידי פעם אני משלב פה פוסטים שהם מאמרים שנוגעים לשורשי האידיאולוגיות שמעצבות את תפישת העולם שלי. אז שימו לב, אחד כזה מגיע. אני מזהיר כי זה יהיה כתוב בשפה קצת גבוהה, לא יותר מידי, ולא אני כתבתי.

 

המאמר שמובא להלן נכתב ע"י רן שלום, שיחד עם רון גואטה הקימו את עמותת האתאיסטים בישראל בשנת 1997. רן ורון היו בין הראשונים שהקימו כבר אז אתר אינטרנט, ואם תחפשו בארכיון האינטרנט תוכלו למצוא שרידים של האתר הפרימיטיבי שלהם. הם לא הסתפקו בוירטואליה, והוציאו במימון עצמי שני גיליונות של "אפיקורוס", בטאון התנועה האתאיסטית בישראל.

 

במשך שנות נעוריי התחדדה התפישה האתאיסטית שלי, וניהלתי ויכוחי "האם יש אלוהים" ארוכים וחסרי תוחלת עם שאר העולם. רק כשהייתי בן 21 יצא הגיליון הראשון של אפיקורוס, ובו המאמר הזה, ונתן לי את כל התחמושת שהייתי צריך קודם, מנוסחת בצורה ממוקדת ומוחצת.

 

ברשת קיימים אי אילו אתרים, ואתר חופש לדוגמא הוא אחד הענפים, שמספקים מאמרים רבים בעברית בנושא האתאיסטי ונושאים קרובים. אני מוסיף גם את המאמר הזה, כי הוא ממוקד בשאלת היסוד. אני יודע שלאנשים רבים מהמילייה שלי זה נראה קצת ילדותי, כי את הויכוחים האלה הם עברו כבר בגיל 15. אבל אני מנחש שישנם גם היום בני 15, וגם בני 30 שעדיין לא סגורים על עצמם בנושא הזה.

 

רבים חושבים שהויכוח מיותר, אם בגלל שאי אפשר לשכנע את המשוכנעים, או סתם בגלל שהוא לא רלוונטי לחיי היומיום. אולי הם שוכחים שכל אספקט של חיינו, מנושאי חברה וכלכלה, דרך חינוך, וכמובן הסכסוך בין העמים נגוע בחיידק האלוהים הקטלני.

 

להחלטה בנושא האמונה באלוהים קיימים שני שלבים: הראשון, להבין שאמנם אי אפשר להוכיח שאין אלוהים, אבל גם אי אפשר להוכיח שיש, מה שאומר שגם אם הוא קיים, אין לו כל השפעה על חיינו. השני, להבין למה בכל מקרה לא כדאי, ואפילו לא מוסרי, להאמין באלוהים, לפחות לא בזה המוכר לנו מהדתות המונותאיסטיות הגדולות.

 

המאמר שלפניכם עוסק בשלב הראשון. הוא קצת ארוך לפוסט אז אני אחלק אותו לשני חלקים.

כרגיל, אשמח לקרוא את תגובותיכם ואף להתנצח אתכם, אבל אם אתם משמיצים אותי, אל תצפו שאני אענה בנימוס.

 

 

מבוא     

 

 על פי שלוש הדתות המונותאיסטיות, אלוהים הוא בורא העולם ומקיימו, הוא חופשי וחסר גוף, כל-יכול, יודע-כל, מוסרי ומיטיב, נצחי, אינסופי וראוי לסגידה. המאמץ התיאולוגי להוכחת קיומה של ישות העונה לתיאור המחמיא הנ"ל נמשך מאז ראשית ימיה של הפילוסופיה המערבית. במאמר שלפניכם מובאת סקירה של הטיעונים הפילוסופיים העיקריים שהועלו על ידי מאמינים בניסיון להוכיח את קיומו של אלוהים.     

 

סקירה זו מראה שהויכוח בשאלת קיומו של אלוהים התפתח והתקדם, במובן זה שטיעונים שהיו מאד מקובלים ונחשבו למשכנעים בעבר, נחשבים כיום לבלתי תקפים לחלוטין. בעבר היו שלושה טיעונים אינטלקטואליים עיקריים לקיומו של אלוהים: הטיעון האונטולוגי, הטיעון הקוסמולוגי והטיעון מהתכנון, שהיום כבר לא נחשבים לטיעונים רציניים, ובמקומם נאלצו המאמינים לפתח טיעונים חדשים. כך למשל, ב"בקורת התבונה הטהורה" פטר אותנו עמנואל קאנט משלושת הטיעונים הקלאסיים הנ"ל, אולם מיד המציא טיעון חדש שהוא מעין הטפת מוסר מעורפלת בזכות קיומו של אלוהים. ברטנרד ראסל, אתאיסט מוצהר ומגדולי     

הפילוסופים של המאה העשרים, הגדיר את השינוי בארגומנטציה התאיסטית כהתדרדרות אינטלקטואלית.     

 

בישראל של שנת 1997, קיימים עדיין רבים המאמינים שניתן להוכיח את קיומו של אלוהים על יסוד ראיות וטיעונים רציונאליים. מחזירים בתשובה המנהלים מסעות התעוררות וכנסים באצטדיונים, מתיימרים להוכיח את קיומו של אלוהים על יסוד הטיעונים הפילוסופיים הקלאסיים שהופרכו מזמן, כגון הטיעון מהתכנון. הרצאות "פילוסופיות" אלו, ניתנות בפני ציבור שאינו מצויד בכלים הדרושים להפרכת הטיעונים. מצד שני, חילונים המצוידים בכלים כאלו מעדיפים שלא להשתתף בויכוח, ובכך הם תורמים, במודע או שלא במודע, להתדרדרותה האינטלקטואלית של החברה הישראלית.     

 

 

1. הטיעון האונטולוגי     

 

הטיעון האונטולוגי הוא ניסיון להוכיח את קיומו של אלוהים על יסוד ניתוח הקונספציה של אלוהים והתכונות המיוחסות לו על פי הגדרה. זהו טיעון א-פריורי שאינו נשען על ראיות או ניסיון כלשהו שיש לנו לגבי היקום והתנהגותו. היסטורית, הטיעון האונטולוגי הוצג לראשונה על ידי אנסלם, איש המאה השלוש-עשרה, ולאחר מכן על ידי דיקארט ואחרים.     

 

נקודת המוצא של אנסלם היא בפסוק "...אמר נבל בלבו, אין אלוהים" (תהילים, פרק יד', א'), וזהו טיעונו: אלוהים על פי הגדרה הוא ישות שלא ניתן להעלות על הדעת שום דבר אדיר ממנה.    

 

אפילו נבל מבין שזו המשמעות של אלוהים, ולכן, ישות כזו קיימת לפחות במוחו של הנבל, אולם הנבל חושב שישות כזו קיימת רק במוחו אך לא במציאות עצמה, בעוד שלמעשה ניתן להעלות על הדעת ישות אדירה ממנה, היא ישות שקיימת במציאות ולא רק במוחו של הנבל. על כן, המחשבה של הנבל (האתאיסט) איננה עקבית וסותרת את עצמה.     

 

דיקארט (1596-1650), פיתח אף הוא טיעון אונטולוגי. לטענתו, לא ניתן לחשוב על ישות מושלמת שהיא חסרת קיום; הקיום הוא אחת התכונות של ישות מושלמת, ולכן, טען דיקארט, מכיוון שאני חושב על אלוהים כישות מושלמת, משמע שישות כזו קיימת.     

 

שופנהאור (1788-1860), אתאיסט מוצהר, כתב שבאור יום ובהעדר דעה מוקדמת, הטיעון האונטולוגי נראה כמו בדיחה מקסימה.

 

ב"ביקורת התבונה הטהורה" פטר אותנו עמנואל קאנט (1724-1804) מהטיעון האונטולוגי. טענתו של דיקארט הייתה שבמשפט "אלוהים לא קיים" יש סתירה פנימית כיוון שעל פי הגדרה המושג אלוהים כולל את קיומו כחלק ממשמעותו.    

ביקורתו המפורסמת של קאנט על הטיעון האונטולוגי היא שהקיום אינו יכול להיחשב לתואר (פרדיקט) של האובייקט. קאנט הבחין בין שאלת קיומו של אובייקט לבין השאלה אלו תארים ניתן לייחס לו. עצם העובדה שאנו מסוגלים להעלות בדמיוננו אובייקט בעל תכונות מסוימות ובכך ליצור אידיאה של אובייקט כזה, לא מספיקה על מנת להסיק את קיומו של אובייקט כזה במציאות. בכדי להחליט בדבר קיומו של אובייקט כלשהו, עלינו לצאת מגדר ההגדרה של אותו אובייקט, ואם נעשה זאת נוכל לראות שלא ניתן אמנם לטעון שאלוהים שאחת מתכונותיו היא קיום אינו קיים במציאות, אולם בוודאי שניתן לטעון שלא קיים אלוהים כזה שאחת מתכונותיו היא קיום. ועוד בעניין זה, בלשונו של קאנט: "אלוהים הוא כל-יכול - זהו משפט הכרחי. את כל-היכולת אין בידכם לבטל, כשאתם מניחים אלוהות, כלומר, עצם אין-סופי, שמושגו זהה עם מושג כול-היכולת. אך, אם אתם אומרים: אלוהים איננו - הרי אין נתונה כול-יכולת, כשם שאין נתון נשוא אחר מבין נשואיו; כי הם כולם מבוטלים כאחת עם הנושא     

ורעיון זה אין מתגלית בו סתירה כלשהי."     

 

גם בטיעון של אנסלם יש כמובן קפיצה בלתי מוסברת, בין הקביעה שנבל תופש במוחו ישות שלא ניתן לתפוש אדירה ממנה, לבין הקביעה שישות כזו אכן קיימת במוחו של הנבל. הבעיה בטיעון של אנסלם, כמו בטיעון של דיקארט, היא חוסר תקפותו של כל ניסיון לפתח ולהציג מציאות קונקרטית רק על יסוד הגדרה או קונספציה כלשהי. אכן, הנבל יכול לתפוש במוחו ישות שקיימת במציאות שלא ניתן לתפוש אדירה ממנה, אולם מכאן ועד למסקנה כי ישות כזו אמנם קיימת במציאות המרחק הוא רב. לפי שיטתו של אנסלם ניתן להוכיח גם את קיומו במציאות של חד-קרן וורוד בלתי נראה, שהרי ניתן להגדירו כישות שהקיום הוא אחת מתכונותיה.     

האם ניתן לטעון ברצינות שעל ידי הגדרה כזו ניתן להוכיח את קיומה של ישות כזו במציאות?

 

קאנט מסכם:     

"לאמור, עמל-שווא הוא כל הטורח בעניין הראיה האונטולוגית (הקארטזיאנית), הבאה להוכיח מציאות של ישות עליונה מתוך מושגים, והאדם לא יתעשר בהבנתו על-ידי אידיאות בלבד, כשם שסוחר לא יעשיר את רכושו, אם ירצה, לשם תיקון מעמדו, להוסיף אילו אפסים לחשבון קופתו."     

 

 

 

2. הטיעון הקוסמולוגי     

 

חוסר תקפותו של הטיעון האונטולוגי, חייב מאמינים לפתח טיעון הנשען על ראיות וניסיון שיש לנו לגבי היקום והתנהגותו. כאן אנו מגיעים לטיעון הקוסמולוגי להוכחת קיומו של אלוהים, שביסודו הטענה שאלוהים הוא בהכרח הסיבה הראשונית של היקום.

 

פילוסופים רבים פיתחו ורסיות שונות של הטיעון הקוסמולוגי, ונראה כי זהו גם הטיעון הפופולארי להצדקת האמונה באלוהים בקרב מאמינים שאינם פילוסופים מקצועיים.

 

הטיעון הקוסמולוגי הבסיסי של תומס אקווינס (1225- 1274~) הוא זה: לכל מה שאנו מכירים יש סיבה, אך לא תיתכן שרשרת סיבתית אין סופית, כך שחייבת להיות סיבה ראשונית (שאין סיבה אחרת לקיומה), והסיבה הראשונית הזו היא בהכרח אלוהים.     

 

הטיעון הקוסמולוגי נראה משכנע במבט ראשון, אך עיון נוסף בו חושף את חולשתו. ראשית, הטיעון הקוסמולוגי מניח שלא תיתכן שרשרת סיבתית אין סופית, אך לא ברור מה עומד ביסוד הנחה זו, שהרי אנו לא מכירים סיבה ראשונית שאין סיבה אחרת לקיומה. ההנחה בדבר קיומה של סיבה ראשונית איננה מעוגנת בניסיון החיים שלנו ואיננה א-פריורית או מובנת מאליה כפי שאנשים נוטים לפעמים לחשוב.     

 

אך הכשל הבסיסי בטיעון הקוסמולוגי נעוץ בחוסר עקביותו: אם לא יכולה להיות סיבה שאין סיבה קודמת לה, הרי שגם לאלוהים חייבת להיות סיבה קודמת. מאידך, אם אלוהים יכול להיות הסיבה הראשונית שאין סיבה אחרת הקודמת לה, מדוע לא יוכל גם היקום להיות קיים בלי שתהיה סיבה קודמת לו?     

 

בעיה נוספת בטיעון הקוסמולוגי היא שגם אם נשתכנע שקיימת סיבה ראשונית שאין סיבה אחרת לקיומה, לא נוכל עדיין לגזור ולהסיק את מהותה של אותה סיבה ראשונית, ובוודאי שלא יהיה לנו שום יסוד לקבוע שהסיבה הראשונית הזו היא אלוהים כמשמעותו בדתות המונותאיסטיות, כלומר נצחי, כל-יכול, יודע-כל, ראוי לסגידה וכיו"ב. הסיבה הראשונית הזו, יכולה הייתה להיות באותה מידה ישות מרושעת או היקום עצמו. גם חד-קרן וורוד בלתי נראה שמת לפני 8 מיליארד שנה יכול היה להיות הסיבה הראשונית.     

 

לאחרונה נטען שממצאיה של הפיסיקה המודרנית לפיהם ליקום הייתה התחלה מוחלטת לפני 15-10 מיליארד שנים, תומכים בטענה שבהכרח קיימת סיבה ראשונית. אלא שגם טענה זו אינה חסינה בפני ביקורת. ראשית, המדע מכיר באפשרות שתימצא תיאוריה שתוכל להראות ולהסביר תופעות שאירעו אף לפני מה שנחשב כיום לנקודת תחילתו של היקום. מעבר לכך, על פי תיאוריות מדעיות עכשוויות, בהחלט יתכן שהמפץ הגדול לא נבע מסיבה כלשהי, זאת בניגוד לטענה שהיקום לא יכול היה להתחיל להתקיים סתם כך ללא סיבה.

סטיבן הוקינג, ב"קיצור תולדות הזמן", מציג את תיאוריית העדר הגבולות שפיתח, לפיה יכול מרחב הזמן להיות סופי בתחומו, ובכל זאת לא יהיו לו ייחודיות היווצרות גבול או קצה. על פי תיאוריה זו, היקום "לא יהיה יקום נברא ולא יקום העתיד להיהרס. הוא פשוט יהיה". הוקינג סבור שלרעיון שהמרחב והזמן עשויים ליצור משטח סגור ללא גבולות יש השלכות עמוקות על התפקיד שממלא אלוהים בענייני היקום. "אם היקום מוכל בעצמו בשלמות, ללא גבולות או קצוות, אין לו התחלה ואין לו סוף: הוא פשוט ישנו. מהו אפוא מקומו של הבורא?".     

 

ומעבר לכל זה, גם אם נניח שאכן קיימת סיבה ראשונית ליקום שאין סיבה קודמת לה, והנחה זו מוטלת כאמור בספק, נותרת על כנה וללא מענה השאלה מדוע הסיבה הראשונית הזו חייבת להיות דווקא אלוהים במשמעותו המקובלת של מושג זה?     

 

 

 

3. הטיעון מהתכנון The Argument of Design))   

 

על פי הטיעון מהתכנון, הסדר המופלא בטבע מעיד על שכל שתכנן אותו, שכן אין יד המקרה יכולה להסביר סדר כה מושלם, כפי שסברו האטומיסטים האפיקוראים.

 

הטיעון מהתכנון הוא טיעון עתיק, וגרסאות מוקדמות שלו נמצאו כבר בכתביו של אפלטון. כשקיקרו כתב במאה הראשונה לפני הספירה את חיבורו על טבע האלים, אשר ערוך בצורה של דיאלוג בין שלושה מתווכחים המייצגים שלוש גישות תיאולוגיות שונות, הטיעונים בעד ונגד הסקת קיומו של האל מתוך הסדר והתכליתיות בעולם כבר היו ידועים ונפוצים.

 

תומס אקווינס עשה אף הוא שימוש בטיעון מהתכנון: "אין התכליתיות שבטבע יכולה להיות יד המקרה העיוור. אין עולם ללא אל, כשם שאין חץ עף למטרה ללא קשת."     

 

לשיאו הגיע הטיעון מהתכנון באנגליה במאות השבע-עשרה והשמונה-עשרה, כאשר נדמה היה שמדעי הטבע מספקים ראיות עשירות לקיומה של פעילות תכנונית. שלושה עיקרים הרשימו את משכילי התקופה: היקום בכללו ובמיוחד מערכת השמש כפי שתוארה על פי תיאוריית הכבידה של ניוטון; המבנה של צמחים ובעלי חיים ובמיוחד המבנה של אורגניזמים ספציפיים כגון העין; וההתפזרות של הצמחים ובעלי החיים השונים על פני כדור הארץ באזורי האקלים השונים שאפשרה לכל המינים והזנים של הצמחים ובעלי החיים לשגשג.     

 

העין, כשיא הארגון במישור האנטומי מצד אחד, והשעון כשיא הארגון המכאני מצד שני, היו המודלים של הטיעון מהתכנון. לא ניתן להסביר את קיומם אלא במונחים של כוונת מכוון.     

     

אולם, כפי שנראה מיד, סמוך לאחר פריחתו, ספג הטיעון מהתכנון מכה ניצחת, תחילה מהכיוון הפילוסופי - בעיקר על ידי דיויד יום - ולאחר מכן מהכיוון מדעי, על ידי תיאוריית האבולוציה של צ'רלס דארווין.     

 

חיבורו המופתי של דיויד יום (1776-1711) "דיאלוגים על הדת הטבעית", נחשב לאחת המסות המבריקות והמעמיקות שנכתבו בפילוסופיה של הדת. מהדיאלוגים ומכתבים אחרים של יום, ניתן במידה רבה של בטחון לקבוע שיום היה אתאיסט, או לכל הפחות ספקן קיצוני או דאיסט. ליום היו סיבות טובות להסוות ולטשטש את דעותיו בענייני דת בהתחשב בתקופה ובחברה הסקוטית הקאלווניסטית שבה חי. יום לא העז לפרסם את הדיאלוגים בתקופת חייו, ועל פי צוואתו פורסם החיבור רק בשנת 1779, שלוש שנים לאחר מותו. הצורך להסוות את עמדותיו, תרם בוודאי גם להחלטתו של יום לבנות את חיבורו על פי הדגם של קיקרו, בצורה של דיאלוג בין שלושה מתווכחים המייצגים שלוש גישות תיאולוגיות שונות. המתווכחים בדיאלוגים, הם קליאנתס, שהוא "המאמין המתוחכם" הטוען בזכות הטיעון מהתכנון; דמיאה, המחזיק באמונה עיוורת, ופילון, שהוא הספקן הטוען כנגד הטיעון מהתכנון. את עמדותיו של יום בויכוח מייצג פילון.     

 

 

וכך מציג קליאנתס בפני חבריו את תמצית הטיעון מהתכנון:     

 

"התבונן בעולם סביבך; התבונן בכללו של עולם ובכל חלק הימנו; ותמצא שאין הוא אלא מכונה גדולה אחת, המחולקת למספר אין-סופי של מכונות קטנות... כל המכונות השונות הללו, ואף חלקיהן המזעריים ביותר, מותאמות זו לזו בדייקנות המעוררת הערצה בלב כל האנשים אשר אי-פעם התבוננו בהן. התיאום המופלא של אמצעים לתכליות, המצוי בטבע כולו, דומה במדויק, הגם שהוא עולה עליו בהרבה, לתיאום המצוי ביצירות פרי ההמצאה האנושית, פרי התכנון, המחשבה, החכמה והשכל האנושיים. מאחר שהתוצאות דומות אלו לאלו, באים אנו ומסיקים, על פי כל כללי האנלוגיה, שגם הסיבות דומות, וכי יוצר העולם דומה באיזה אופן שהוא לרוחו של אדם, הגם שכשריו גדולים יותר, הכל לפי עוצם המפעל אשר ביצע. על ידי טיעון אפוסטריורי זה, ורק על ידי טיעון שכזה, מוכיחים אנו בבת אחת גם את מציאותו של האלוהים וגם שהוא דומה לרוח האדם ולשכלו.     

 

לעומת זאת, פילון מראה לחבריו שהאנלוגיה בין היצירה האנושית ליצירה בטבע הינה קלושה ורחוקה. כשאנו רואים בית אנו מניחים בצדק שקיים היה אדריכל או בנאי, משום שזה בדיוק אותו סוג של תוצאה, אשר ניסיון החיים למדנו, שהיא באה מאותו סוג של סיבה. מסקנה זו תואמת את העיקרון המקובל עלינו, שסיבות דומות מוכיחות תוצאות דומות ותוצאות דומות - סיבות דומות.   

 

יש לנו ניסיון לגבי בתים ומכונות, אך אין לנו כל ניסיון לגבי עולמות אחרים, ובכדי להסיק את קיומו של האל מתוך הסדר שבעולם, בהכרח עלינו להכיר תחילה יקומים אחרים. אך היקום הוא ייחודי, בודד, ללא הקבל או דמיון לשום דבר אחר שאנו מכירים. חוסר הדמיון שבין היקום למכונה או לבית הוא כה בולט, עד שלכל היותר יש מקום, אם בכלל, להשערה או לניחוש, אך לא לאנלוגיה.      

 

 

מעבר לחולשתה של עצם האנלוגיה, הרי שיישום עקבי שלה בהכרח מוביל למסקנות בלתי אפשריות מנקודת ראותו של התאיסט. כך למשל, על פי האנלוגיה האל אינו חייב להיות כל יכול, נצחי, מושלם ונקי מכל שגיאה או טעות, כשם שלאדריכלים ובנאים של בתים ומכונות אין את התכונות הללו. ולא ניתן גם להסיק שהאל הוא בהכרח אחד ויחיד, שהרי מספר רב של אנשים מתאחדים על מנת לבנות בית או אנייה, כך שהאנלוגיה תומכת בפוליתאיזם, ולאו דווקא במונותאיזם. ועוד: מכונות מיוצרות על ידי בני אדם שיש להם גוף, ואם כך אזי גם לאלוהים צריך להיות גוף. מי שמתבסס על אנלוגיה זו, מסוגל אולי לקבוע או לשער, כי היקום נוצר אי-פעם ממשהו הדומה לכוונה, אך מעבר לעמדה זו אין הוא יכול לקבוע בוודאות שום דבר מסוים, ולאחר זאת לא נשאר לו אלא לקבוע כל עניין בתיאולוגיה שלו מתוך חופש גמור של דמיון והשערה. מכוון היקום יכול להיות על כן חד-קרן וורוד בלתי נראה או "עכביש אין סופי, אשר טווה את כל החומר המורכב הזה ממעיו", כפי שמציע פילון לחבריו.     

 

תשובתו הטבעית של התאיסט לטענות הנ"ל בדבר המסקנות הבלתי אפשריות אליהן מובילה האנלוגיה, תהא מן הסתם שאין מה להשוות בין השכל האנושי לבין השכל האלוהי, שכן יכולתו של האחרון עולה על זה של קודמו לאין שיעור, ואין מקום ליישם את האנלוגיה באופן בו היא מוצגת בביקורת. אך תשובה זו מצביעה על חולשתו של הטיעון, שהרי ככל שמרחיקים אנו את מתכנן היקום מהמתכנן האנושי, כך מחלישים אנו את תוקפה של האנלוגיה.     

 

 

ב"בקורת התבונה הטהורה" הצביע קאנט על בעיה מהותית נוספת בטיעון מהתכנון:     

מתכננים אנושיים אינם יוצרים את חומר הגלם המשמש אותם לצורך בניית בתים, מכונות ואניות, אלא מעבדים את החומר הקיים לצורכיהם, ולפיכך התכליתיות והסדר היפה של מוסדות הטבע הרבים יכולים להוכיח לכל היותר את קיומו של אדריכל-העולם שהיה תמיד מוגבל מאד על ידי כושרו ותכונותיו של החומר שהוא מעבדו, אך בוודאי שלא את קיומו של בורא-העולם אשר יצר את החומר, שהכול כפוף לאידיאה שלו. הוכחה כזו בוודאי שלא תספיק להוכיח את קיומו של אלוהים.     

 

ובנוסף לכך, הטיעון מהתכנון לוקה בבעיה בסיסית דומה לזו שבה לוקה הטיעון הקוסמולוגי. אם אנו מסיקים קיומו של מכוון מקיומו של סדר מופלא בטבע שאינו יכול לכאורה להיות תוצאה של יד המקרה, מדוע יהיה עלינו להניח שאותו מכוון - אלוהים - שהוא בוודאי ישות מופלאה פי כמה וכמה מהיקום עצמו, אינו פרי של תכנון על ידי מתכנן אחר, מעין סופר-אלוהים שכזה, שאף הוא כשלעצמו פרי תכנון של מתכנן אחר, וכן הלאה.     

 

בבסיס הטיעון מהתכנון מונחת ההנחה שקיימים בטבע סימנים לקיומו של מתכנן ומעצב, כלומר סימנים לכך שהסדר המופלא אינו תוצאה של יד המקרה. כפי שצוין, משכילי התקופה התפעלו מאד מהמבנה של צמחים ובעלי חיים, ובעיקר מהמבנה של אורגנזמיים ספציפיים כגון העין האנושית, אשר המבנה שלה מהווה מופת להתאמה מושלמת של אמצעים לתכליות, הפך אותה למודל המוביל של הטיעון מהתכנון. כמו כן, התפזרותם של הצמחים ובעלי החיים השונים באזורי האקלים השונים על פני כדור הארץ, באופן המאפשר לכל המינים והזנים של הצמחים ובעלי החיים לשגשג, אף היא היוותה ראייה לתכנון וסדר מופלא.     

   

 

והנה, ההנחה ההכרחית הזו, שהסדר המופלא המתגלה בטבע אינו יכול להיות תוצאה של יד המקרה, ספגה מכה קשה ולמעשה הופרכה על ידי תיאוריית האבולוציה של צ'רלס דארווין.     

 

תיאוריית האבולוציה מספקת הסבר מפורט ומשכנע כיצד ומדוע נוצרו והתפזרו הצמחים ובעלי החיים כפי שנוצרו והתפזרו, והסבר משכנע זה מחזק אותה ונותן לה עדיפות על פני כל תיאוריה אלטרנטיבית שחסר בה הסבר כזה, כגון התיאוריה הפשטנית שהדברים נוצרו כפי שנוצרו במעשה בריאה אלוהי חד-פעמי. אין פלא איפוא, שהממסד הדתי עושה כל שביכולתו על מנת להילחם בתיאוריית האבולוציה, ורואה בה איום על עצם קיומו.     

 

עד כאן להפעם, נתראה בחלק השני!

 

נכתב על ידי , 7/11/2006 16:48   בקטגוריות אקטואליה, ביקורת, חברה וכלכלה, חינוך, תרבות, אתאיזם, פילוסופיה, דת ואמונה  
80 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של אמיתי סנדי ב-23/2/2010 00:29




Avatarכינוי: 

בן: 42

תמונה



פרטים נוספים:  אודות הבלוג

הבלוג משוייך לקטגוריות: תרשו לי להעיר , אקטואליה ופוליטיקה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לאמיתי סנדי אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על אמיתי סנדי ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2018 © נענע 10 בע"מ