לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 


כינוי: 

מין: נקבה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


6/2009

לא הגזמתם קצת עם איראן?


למה כל כך מפריע לי העיסוק הנרחב בנעשה באיראן? לכאורה, מדובר בתמיכה ספונטנית בהתקוממות אזרחית במדינה שכנה, וחיבור אנושי בין בני אדם שחוצה את הגבולות הגיאוגרפיים והפוליטיים, מדלג מעל משוכות האיבה ומחזיר את הכוח לאזרחים על חשבון ממשלותיהם. ואם זה ככה, איך זה שאני לא מצטרפת לחגיגת העדכונים, צובעת את פני בירוק, ונרגשת אל מול המהפכה?

כי שוב מתגייסים לוחמי הפייסבוק והטוויטר באופן חצי אוטומטי למען מטרה שנחשבת נעלה, בלי שאנחנו מכירים אותה מספיק. עד כמה אנחנו מבינים לעומק את המצב הפוליטי באיראן ולמען מי אנחנו מתגייסים? נוח לנו להתייצב לצידם של החלשים, או לפחות להרגיש שזה מה שאנחנו עושים, ולצייר לעצמנו את המאבק במושגים שנוחים לנו.

כי נוח לנו לדמיין את המצב באיראן כמלחמה בכוחות הרשע, ולהאמין שבמו ידינו אנחנו נפטרים ממי שהגדרנו כשטן. הנה אנחנו מלוכדים במאבקנו במחזיק הקלשון אדום הקרניים אחמדינג'אד, ונהנים מאורו של בעל ההילה מוסאווי. כמובן שאין לנו מושג מה עמדותיו ולמה אנחנו תומכים בו, והאם בחירות שהיו מכריזות עליו כזוכה היו תורמות לאיראן ולעולם חופש, דמוקרטיה ושלום עולמי.

כי פתאום כל כך אכפת לנו מדמוקרטיה, שלטון החוק וטוהר הבחירות, בעוד במדינתנו אנחנו שותקים ומרכינים ראש מול שחיתות, זיופים, וחוקים המגבילים את חופש הביטוי.

כי אנחנו משכנעים את עצמנו שאנחנו מעורבים במה שקורה בעולם ומרגישים נאצלים מול התמיכה שלנו בחופש שלכאורה אינו נוגע לנו ישירות. אבל מי החליט שמה שקורה באיראן הוא הדבר החשוב ביותר שיש להילחם עליו, ועד כמה אנחנו מעורבים או מנותקים ממה שקורה במדינות אחרות? כדוגמא אקראית, עד כמה חופשיים התושבים של צפון קוריאה, שממשלתם מגבילה אותם, מצמצמת את רווחתם, וגוררת אותם לעימות גרעיני ללא שליטתם או בחירתם – וכמה זה באמת אכפת לנו?

כי הלעיטו אותנו השכם וערב בפחד לא פרופורציונלי מההתחמשות הגרעינית של איראן, וככה אנחנו מרגישים שאנחנו עושים משהו כדי להציל את המצב ומחזירים לעצמנו את תחושת השליטה במציאות שלנו.

כי נעים לנו להרגיש שיש חיבור אנושי מרגש בינינו לבין האיראנים, תושבים של מדינות שבימים רגילים הן אויבות, ושאנחנו מצליחים להתגבר על המכשולים.

כי הצביעה של התמונה בטוויטר בירוק היא לא תמיכה אמיתית אלא מזויפת ובעיקר אשליה של עשייה. כמו הצטרפות לעוד קבוצה בפייסבוק, אנחנו שוב מצפים בלחיצת כפתור ופעולה דיגיטלית לשנות את העולם, ומסממים את עצמנו. במקום שאי הנחת תתורגם לעשייה ממשית בעולם האמיתי, במקום שנילחם באמת על המטרות שלנו, הפכנו לשליחי אצבע, שהפורוורד הוא כלי הנשק היחיד שלהם.

אין ספק שההתקוממות באיראן מושכת את תשומת הלב, ושיש רמת תמיכה והזדהות שהן במידה הגיונית. אבל האם זהו באמת האירוע המכונן של דורנו? האירוע אכן מעניין ושווה לעקוב אחריו, ואכן מתקיים שינוי מרתק ביחסי הכוחות בין התקשורת הממוסדת והמדיה החדשה, אבל למה אנחנו רותמים את עצמנו דווקא למהפכה הזו והאם זהו הסיפור של חיינו?
נכתב על ידי , 19/6/2009 10:29  
13 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של סימף ב-25/6/2009 22:31



30,397
הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , אקטואליה ופוליטיקה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לרומי יצחקי אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על רומי יצחקי ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ