לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה


זמן ללכת

כינוי: 

בן: 36

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

6/2018

תפילת הדרך


 

לקראת היציאה מהבית, הנתפס כאשליה של בטחון, אני נכנס לחרדות הנתפסות כאשליה. בחוץ משחרות לפתחי אשליות קטנות כשדים מרושעים המונעים מתאוות נקם רגעית בלבד וטבולים בריקנות ושעמום. השדים הם דווקא אלו שפעם היו חברי הטובים, משלים את עצמם כי הם מכירים אותי במציאות יותר מכל ואשר הפכתי לאשליה ממוסגרת היטב בקטגוריות מוחם ולא לב פועם או נשמה תועה.

 

האם אני סתם קודח מהזיות או שלוע הארי הפוגעני מחוץ לדלת נוטף קנאה ורצון להקטין אותי כדי לרומם זרבובית נפשו הערפדית?

יען כי לא יצא מביתו לאור יום, ניזון אחר ורק מדמי המפתח של דמי ולא ישאיר אחריו דבר פרט לתחרותיות מזויפת.

הוא לא לבד, רבים הם עדר הצבוֹעים והצבוּעים אשר היו או יכלו להיות חברותיי וחברי הקרובים ביותר. לאחר שהתקרבו אלי ונכוו באש החלה מכרסמת בליבם המאכלת והחלו לכרסם בי כטרמיטים בכסות חרדותי כתירוצם התמידי לאבד צלם אנוש ומוסר.

רק אלו שהיו קרובים אלי יכולים להפוך אותי לקורבנם ואז באצטלה של תאומי נפשי, להשליך עלי את יחסם כלפי כפרנויה מעוררת הרחמים שלי, כולה נובע מתאוות רגעיות קמאיות של נקמה, הקטנה אגוצנטרית מתוך איזו פנטזיה כי כשישכבו על יצועם בלילה ידעו כי הרוויחו את מנת תשומת הלב שלהם והשאירו שריטה בקרום של הקיום.

 

קירות החדר סוגרים עלי, מעגל גיר של אלמנות מגוידות יוצאות מקברן אדומות לק, רחבות במחוות ידיהן המקוננות אל השמיים המתקדרים אך צרות בקנאתן מלהכיל. קרינת ראדארים ימיים מכוחות אויב פוטנציאליים מייננת את נשמתי על הרים משוננים  המביטים הימה דרך צריחי מנזרי התבודדות וספינות מלחמה מכוונות תותחיהן בכדורי עופרת שחורים.

אני בטוח שמכולם דווקא ביתי הוא מבצרי וגם הוא סוכן כפול, מראת קרקס, הקניבל הדומם השואב המנוון המבודד.

למרות הכל, דווקא לבית ולחדרי אני סולח. אוהב אותו והוא אותי, אהבה סאדו-מזוכיסטית בין מתבודד בעל כורחו או שבכלל לא בעל כורחו אלא מתוך ההרס העצמי המפותח שלו לקירות לבני איטונג, גוש בטון מוצק אליו רק ציפורים ויונים יכולות להציץ אלי מחלוני.

 

המרגיעים מכל הם אש ותמרות עשן אשר יכו בי בכל מקרה במידה ואני חייב יום יום להגיע למקום מסוים (יהיו אלה עבודה או לימודים) ואהיה כדור האש מספר אחד שיתפוצץ בהמון הזועם- ידיעה מרגיעה כי יש בי אינדיאנה ג'ונס וזה המקום הבטוח שלי.

השדים האורבים לי, בין אם זה בגלל ניסוי אקדמי לא אתי באמצעותו הם מטייחים את העובדה שאין להם עבודה קבועה או סתם סקרנות גרידא, יתייאשו בסוף אלא אם כן הם מפחדים לחזור לחייהם הקטנים, חרדה לא פחות גדולה מחרדתי לצאת מהבית ולהיתקל בהם.

 

מצב כזה בהחלט  מעודד אגרופוביה וחרדה חברתית.

אני יודע שהאשמה מוטלת עלי בראש ובראשונה ויש כאן השלכה אבל אל תתנו להשלכה שלהם על ההשלכה שלי להשליך עליכם בכזאת קלות. אולי החבר האמיתי שלי הוא החוץ, החוויה האותנטית בין אם היא חיובית או שלילית- לפחות מוחשית.

נכתב על ידי , 7/6/2018 20:35  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





25,038
הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , 20 פלוס , פילוסופיית חיים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לעידו הראל אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על עידו הראל ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2018 © נענע 10 בע"מ