בגבולות האולי

משיחה עם גבי -

יאנקי: תגיד, מה עם ההיא?

גבי: מי?

יאנקי: נו ההיא, איך קוראים לה... מרטה (שם בדוי).

גבי: היא חשפנית עכשיו...

יאנקי: Get the fuck outta here!

גבי: כע...

יאנקי: רגע, איפה?

גבי: אנאערף, תל אביב.

יאנקי: יש לך שם של מועדון?

גבי: אתה לא נורמלי.

יאנקי: בשיט. אז יש?

סופ"ש נעים!

יאנקי.

חזרתי מארוחה משפחתית ובילוי עם חברים,

אמא דאגה לשלוח אותי הביתה עם קופסת עוגיות וחבילות של פרוסת גבינה צהובה.

השעה 2:00 בלילה ובדירה אני נזכר ששכחתי את כל הטוב באוטו, ויש רעש של ערסים מכיוון חצר הבניין.

אם אלו היו רק העוגיות זה היה סובל דיחוי למחר, אבל חארם על הגבינה ואין לי זין או יכולת לקום מוקדם.

מה עושים?

התחמשתי במעיל עור שחור, נעלי אלגנט וחגורה עם אבזם גדול ונוצץ.

צרור המפתחות תלוי על האצבע.

התלבטתי אבל על המבט, הייתה לי בחירה בין "אל תתעסק איתי, יש לי חברים במקומות ממש נמוכים", לבין "אל תתעסק איתי, אני משוגע אני".

בסוף הלכתי עם המקומות הנמוכים.

במעלית גיליתי שהמשקפיים עדיין עליי, איזו טעות!

נמלטתי לדירה, הורדתי אותם והתאמנתי על המבט מול המראה במעלית.

כשיצאתי לחצר הבניין, הערסים כבר הלכו.

אז בשביל מי התלבשתי כל כך יפה?!

לילה טוב וחג שמח,

יאנקי :)

היא לחלוטין אוננות.

אבל גם אני חוטא.

אני חושב על זה לא פעם ו... אם וכשאני אוציא אלבום עם הלהקה - אני לחלוטין ישים אותו באוטו ויקשיב לו בבית.

אני לחלוטין אקרא משהו אומנותי שכתבתי, אפילו יותר מפעם אחת.

מצחיק להגיד - אבל קל לי להזדהות איתי.

ולפעמים אני תוהה,

אני תוהה לגבי מה שאני משדר לעולם - סוג של טוב לב, נדיבות בגבול הטעם הטוב, אכפתיות.

זה בסופו של דבר בשביל האוננות הנ"ל?

אוי לי,

אני מפתח מגלומניה.

מה איתכם? אוהבים את עצמכם? מעריצים?

יאנקי.