לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

זו מלחמה שקטה


Its Not Too Late- Its Never Too Late

Avatarכינוי:  מלוכלכת מבפנים

בת: 25

תמונה




קוראים אותי

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    פברואר 2018    >>
אבגדהוש
    123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728   

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

2/2018

להיות אמא כבר חודשיים


שנים של שנאה עמוקה כל כך להורים שלי הניבו בי חלום למשפחה משלי.

אחת מלאה באהבה והבנה.

 

אני כבר לא שווה שום דבר בלעדייה. היא האור והאושר שלי

אז ככל הנראה מבלוג שמתאר אישיות גבולית קיצוניתת ורצון לצעוק לעזרה

זה יהפוך להיות בלוג על החיים בתור אמא.\

וזה יהיה פוסט השלמה ארוך לחודשיים שלא כתבתי כל מה שקרה.

 

החודשים הראשונים של ההריון עברו מהר, ללא בחילות, צרבות חשקים או קלוריות מיותרות

בסוף שישי עשיתי תאונה עם הרכב, שהובילה אותי לאשפוז ממושך של 37 ימים.

בכלל הייתי אמורה רק להיות בהשגחה לילה אחד

ואז בבוקר הגיעו תוצאות

מיעוט מי שפיר הם ראו. מיעוט מים ששבוע לפני אצל הרופא לא היה

למה זה קורה? לזה אין לאף אחד תשובה.

ולא, זה לא קשור לתאונה, זה איך אומרים.. על הדרך.

עוד יום עובר וזה לא עולה, וככה עוד יום ועוד יום.

במהלך הזמן הזה הבעל מדי יום הביע את הייאוש שלו מהשהייה בבית החולים.

וזה חילחל. מאז כל מקלחת לוותה בדמעות, כמו שהיה בגיל העשרה

שבועיים לפני הלידה התייאשתי, ולמרות שהוגדרתי כהריון בסיכון ביקשתי להשתחרר.

 

ב 13/12  בצהריים הרגשתי שזה בא.

ניגשתי למיון ואמרתי שיש ירידת מים..ניגשתי לבדי. הם אמרו שאין ושלחו אותי לדרכי בחזרה

ב2 בלילה כבר לא היה אפשר לפספס.

הערתי את הבעל, התקלחתי וננסענו לבית החולים בפעם השנייה.

הנה עוד רגע הנסיכה שלנו באה

 

הזמן עבר, והנשימות נעשו קשות

צעקתי חזק אם אני לא טועה, וחיכתי. לא רציתי אפידורל או הרדמה

חיכתי למנתחת שרציתי. אך ממש בשש בבוקר, שעה לפני שהגיעה השברתי ועם פתיחה שבע ללא הרגעה נכנסצי לחדר ניתוח 

ואז היא נולדה.

 

ואיך שפתחתי את העייים ביקשתי לראות אותה

בלילה הראשון לא ידעתי מה לעשות

איך להחזיק להאכיל או דאוג

ניגשתי לאחיות ושאלתי למה היא בוכה

 

סתם הייתה רעבה.. נתנו לה תוספת למרות שלא רציתי להכניס לה את זה לגוף. 

רציתי, ועדיין - רק הנקה.

אבל לאותו הלילה זה הספיק כדי שנישן קצת ונתאושש.

אחרי כמה ימים נסענו הביתה

למדנו להכיר אחת את השניה

מה אומר הבכי הזה

ומה אומר המציצה הזו

 

כשהיא בוכה ומכווצת את הרגליים והידיים זה מכאבי בטן- יש לה גזים. אז מרימים את הרגליים ולוחצים טיפה והם יוצאים

ככה כמה דק עד שהיא נרגעת

יותר מידי לילות לקחו עד שגילתי את זה, לילות מלאי בכי שלה, ושלי

לילות בודדים כי אין למה להעיר את הגבר. הוא לא יאכיל הרי.

ואני חזקה, אני לא צריכה חיבוק. אני חזקה.

 

אחרי סקר קצר של מי הרופא ילדים הכי טוב בעיר הזו רשמתי אותה אליו.

מידי ערב ככל שהיא גדלה והתפתחה כך גדלו הדברים שהיא עושה

פתאום הבכי נעשה צורם יותר

והנה היא משלשלת

והנה היא מקוררת

 

במקלחת הראשונה שעשינו יחד לקטנה הוא הפך אותה כדי שננקה טוב מאחורה

ובטעות הראש שלה נכנס למים

 

זה היה הפעם הראשונה שהרגשתי שאני מאבדת אותה וברחתי משם למרות שהייתה בסדר למקלחת ובכיתי.

בכיתי כל כך חלש שלא ישמע

 

התקשרתי לאחות בטלפון של כללית, עוד רגע יש לי לשם חיוג מקוצר.

היא אמרה שלא נורא, קורה לכולן.

חבל שאני לא מכירה את כולן ואין לי אף אחת לקבל ממנה תמיכה.

 

בשבוע האחרון הבכי והגזים החלו להתפרס לכל אורך היום

אני קמה שלוש פעמים בלילה ומאכילה אותה ומתודדת עם הקושי שלה לנשום בגלל ההתקררות. ואז מגיע הבכי כי איך אפשר לאכול מהפה ולנשום עם אף מצונן? ואז הרעב.

היא למדה להכניס את הילד לפה כשהיא רעבה ולא לבכות.

האוצר שלי חכמה.

 

היא גדלה, ומתפתחת. ואין אף אחד שיכול לתת לי כייף ולהגיד לי כל הכבוד היא מתפתחת וטב

אני רק יכולה לקוות שהיא מתפתחת טוב ובקצב של כולם, כי אין לי מושג קלוש למה אני עושה.

 

היא גדלה והזוגיות הזו דועכת.

הוא התחיל ללמוד, והוא לא יודע לשלב.

הוא בלימודים ובלימודים ואני אט אט מאבדת את האחיזה בו

כבר לא צריכה עזרה איתה, רציתי רק מילה טובה

גם את זה לא. 

אני אט אט רוצה רגעים לבד

כבר שבועיים שאני כל מקלחת בוכה. 

כמובן שבשקט עד כמה שאפשר להוציא את הכאב.

 

בהתחלה גיבתי אותו כשאמר שהוא לא קם בלילה כי אין למה, הוא לא יאכיל אותה

גיבתי למרות שקיוותי שיהיה חלק מזה כי.. זה קשה להתמודד לבד.

אחר כך כבר התחלתי לבקש עזרה, ולא בשביל העזרה אלא יותר בשביל לדבר

אבל ממש שניה אחרי שהחליף נרדם שוב, ולא נשאר לעודד

 

השבוע כבר הצהרתי שאני מותשת, שלא טוב לי, שחודשיים בין הקירות של הבית הזה בלי שמישהו יאהב אותי

והוא מנגד בכלל לא פה, באטרף על הצלחה בלימודים בכדי להשיג עבודה מוצלחת

בלי ידע לאיך לחלק את הזמן כי יש עוד רבדים.

 

אגב, גם אני בתואר שני

וקיבלתי חרא ציון במבחן

 

אבל מה זה משנה מה איתי?

 

 

ולא, אין לי דיכאון אחרי לידה

כי ממנה הכול ממש מושלם

וכל מה שקשור אליה מלא אור ואהבה

 

זה הדיכאון של פעם

ההיכרות עם הבדידות והשנאה העצמית ההיא שחזרה

 

"ימים כלילות רק רוצה לא להיות."

 

ומכעשיו.

יומן מעקב התפתחות 

שלי

שלה

שלנו יחד כמשפחה.

 

אין בי משהו אחר מלבדה.

נכתב על ידי מלוכלכת מבפנים , 11/2/2018 17:36  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





8,387
הבלוג משוייך לקטגוריות: 20 פלוס , יצירתיות , מתוסבכים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות למלוכלכת מבפנים אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על מלוכלכת מבפנים ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2018 © נענע 10 בע"מ