| 7/2010
עוגות
שבוע שעבר הייתי באירוע של העבודה החדשה. הם אוהבים לעשות אירועים, ימי כיף ולחגוג כל מאורע חגיג שמתרחש. לשחק משחקים, לאכול עוגות ולצלם תמונות שאחר כך תולים על הקיר, ומסתכלים עליהן בעתיד ואומרים אחד לשני "זוכר איך בזה עם הזה היה את הזה? איזה קטעים היו אז". גם אני אהבתי את זה פעם, מזמן. לפני חמש, שש, שבע שנים. עדי, המחליפה שלי, אמרה לי שכל פעם שאני עוברת ליד הקיר עם התמונות שלנו אני מסתכלת עליו ומחייכת. באמת הייתי עושה את זה.
והיום. מאז האוניברסיטה פיתחתי מין יכולת להיכנס לחדר מלא אנשים ולשנוא את כולם באופן אישי, עד האחרון שבהם. ככל שהתעצבתי יותר ככה נהייתי נגישה פחות. ולסבול אנשים בעבודה זה עוד קל, אבל ימי הכיף המטופשים והרצינות התהומית שמוקדשת לדברים האלה גורמים לי לרצות למות ואז למות עוד פעם. פעם זה היה מטריד אותי, אבל עכשיו אני בתחילתה של עבודה חדשה ואני לא מוצאת בי שום רצון להשתלב, להתחבר, להתחבב. אני שונאת את הדמות שיוצאת ממני כשאני מנסה לעשות את זה. היא חיוורת ופושרת וכמעט שקופה. חושבים עליה כל מיני דברים שאני לא רוצה שיחשבו עליי. שהיא נחמדה, וביישנית. שהיא כמוהם. אני לא מסוגלת ליצור דמות אחרת ואני לא מסוגלת להוציא מעצמי משהו נחרץ ובוטח במצבים האלה. משהו מומצא ומשוחק. ולהיות מי שאני, טוב, תירגעו, זאת לא באמת אופציה בשבילי. לא כשאני רחוקה מדי מהקונבנציות של החברה המיינסטרימית (למשל - כולם מתחתנים שם כל הזמן). גם אם הייתי מנסה, בעצם, אנחנו לא דוברים את אותה שפה.
[אחד הדברים שתמיד עוררו את קנאתי בסוגי האנשים שהיו מעוררים את קנאתי כדבר שבשגרה, הוא שהיה נדמה לי שבאופן קבוע הם מצויים בבועה של אנשים כמוהם, שהם בעצם גם אנשים כמוני. פעם שאפתי להיות שם. היום אני לא שואפת. אחת הפשרות האלה של החיים.]
היה את ט' בעבודה הקודמת, הוא היה לוזר נצחי בצורה מאוד לא חיננית וקצת מקובע ושמרני מדי, אבל הסתדרנו די טוב. לא תמיד, אבל הוא כן אדם שמוזיקה וספרים חשובים לו, וזה בפני עצמו לא כזה שכיח. להרבה אנשים, ואני לא מוציאה את עצמי מהקטגוריה, היה קשה איתו כי הוא כמו התגלמות חיה ונושמת של הצדדים הכי תבוסתניים שלהם. הוא איש שוליים, לא במובן תרבותי, אלא בכך שהוא מרגיש שהוא תמיד חי מחוץ לחיים שהיו יכולים להיות לו, או שהוא רצה בהם. בגילנו זה כבר לא הולם ובטח שלא חינני לחיות ככה. אז התקדמתי ממקום העבודה, מט', ומכל מה שהם סימלו עבורי.
ונחתתי בחיים, בעבודה של גדולים, בדרישה חברתית להראות את עצמי, לקחת חלק. אני לא יודעת מאיפה הדרישה הזאת באה, היא כאילו באוויר, סוכני חיברות קטנים מהילדות. אני יכולה גם להיות בצד ולשתוק, לשתוק כהתרסה, ואף פעם לא להסתכל על תמונות חבר'ה ולחייך, ושיחשבו עליי מה שרוצים. אבל גם זה לא מה שאני רוצה להיות. איכפת לי מה יחשבו עליי, ואני רוצה שהם יחשבו עליי את הדברים הנכונים גם אם זה אומר שלא יחבבו אותי. אבל אני פשוט לא יודעת איך להתבטא.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
