לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים

דברים טובים באים באריזות קטנות

איך לא הבנתי שהכל זה נסיונות.

Avatarכינוי:  מוּש השניצלית

בת: 29



פרטים נוספים:  אודות הבלוג


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    יולי 2019    >>
אבגדהוש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031   

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
7/2019

סופרת של ספסלים


הקריה מלאה שליחים בריח בקו״ם רגע לפני יציאתם לשנת השליחות הראשונה שלהם. אני מהלכת בינהם, מעכסת באיטיות שאננה, אדישה, אוחזת סוד. אני אחרי, ורגלי - כבר שורשים בקרקע. שלא כמוהם, אני כבר שייכת ומצאתי. כבר לא בחיפוש, כבר לא מרגישה בצורך המגרד הזה לנדוד, לברר האם שאהבה נפשי נמצא לו באי שם. מעבר לים, כבר הבנתי, אין דבר שימלא את הלב, רק כאן. בחלקת האלוהים הקטנה. בעיר הלבנה. יש ערימה של חבר׳ה על הדשא, מעגלים מעגלים. דברים כאלה למדתי לחבב. נחמד דווקא, אני חושבת. השנה אף השכילו להרים מעליהם ציליה. ביולי אלפיים ושש עשרה ולמשך של שבועיים תמימים, זו הייתי אני. כמותם, כאן, כך. אחוזת התרגשות, חסרת מושג לגבי הבאות. שלוש שנים מאוחר יותר, אף לא גרם של קנאה נמצא בי. זו המשוכה שמאחורי, שלא ידעתי שתהיה כה מאתגרת לטיפוס. שאפול ממנה לתהומות ואנסוק לגבהים, אברא ואחריב עולמות. ובכן אני זה מכבר החלמתי, ואוקיינוס הנפש באחרונה אדוות שקטות. לעתים סערות לשם העניין, לעתים דגל לבן. אך יום בירושלים הוא תמיד מערער. דגל שחור התנוסס מעלי מהרגע בו פקחתי עיניים במיטה ריקה. וירושלים כמו ירושלים היא הכוכב האחר השואב ממני אנרגיה, לא כל שכן בתזמון נוסטלגי שכזה. כמו נסעתי בזמן. בהגיענו חזרה לתל-אביב יולי אלפיים ותשע עשרה, עת נפלטת מהרכב הבוער, הכרזתי שאינני מרגישה טוב. ״די,״ פסקתי. ״אני הולכת הביתה״. הכרזתי התקבלה בנידת ראש קלה ומאפשרת, ועדין על מנת לכסות על רגשות האשמה שבחוסר המעש, הנכחתי את הכאב בראשי והתעמקתי בו כל הדרך חזרה. בהגיעי לדירה גליתי שוב עד כמה רק תחושת הבית לבדה, יש בה מן היכולת לרפא. והרגשתי קצת יותר טוב. פושטת בגדים בזריזות ונשכבת על המיטה. מאפשרת למאוורר לנשוף על גבי החשוף רוח נעימה ומערסלת. הכרית שלי עוד מריחה כמו הגבר שיש דברים כמוהו, מסתבר, ואני מתאפקת שלא לספר לו איך נדקר לי הלב קלות מגעגוע. כמה הייתי רוצה שנשכב זה מול זו, נשתוק יחד בשפתיים ונדבר במבט, ואלטף את הזיפים הבהירים שעל פניו בעדינות בקצות האצבעות. שבע בערב, השמש מנשקת לי את הפנים לשלום בטרם שוקעת אל ערב חמים, ועל שדרות רוטשילד בשמלת משבצות ורודה וסניקרס לבנות שמכאיבות שוב בדיוק באותו מקום, זכרונות של שבת בבוקר איתו. הצלחתי, חושבת. אפשר לכתוב מציאות. ואיך כשלא חיפשתי, נמצא. וכל הקלישאות אמת, גם שהכל לטובה, ואין מה להפסיד כשזורקים רשת ומקווים לטוב. עוד חושבת, משעשע. שלוש שנים אחורה, ומה למדתי. מה ששום ספר או עצה יכולים ללמד. רק החיים. רק הלקחים שכתבתי בגופי ונפשי. והפנמתי. מה קיוויתי לי אז וכל הזמן ההוא ומה היום קיבלתי. כמה הצהרתי וחשבתי והסתגרתי וחסמתי וחששתי, ובסוף החיים. כמו שהם. פשוט הראו לי שאני כלי משחק בין כפות ידיהם. וכמה לפעמים זה יכול להיות מעניין. אפילו קצת נחמד ונעים.
נכתב על ידי מוּש השניצלית , 15/7/2019 20:50  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של מוּש השניצלית ב-16/7/2019 18:16



49,722
הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , סקס ויצרים , מסעות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות למוּש השניצלית אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על מוּש השניצלית ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ