לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים

דברים טובים באים באריזות קטנות

איך לא הבנתי שהכל זה נסיונות.

Avatarכינוי:  מוּש השניצלית

בת: 29



פרטים נוספים:  אודות הבלוג


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    יולי 2019    >>
אבגדהוש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031   

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
7/2019

מוש חתולה של ים


ריצה של שבת ושקיעות בהילטון. הרגלים שחוקים. הראשון היה פה עוד לפני שנגמרנו. השני יחסית חדש אצלי, אך מצאתי כי יש בכוחו להמאס די מהר כשזה לבד. אני אוהב את התמונות שלנו, הוא כותב לי. ומוסיף: את כל-כך יפה. אני קוראת ומחייכת. עוצרת באמצע הריצה שלי בדיוק בנקודה בה מר קופר ואני התחבקנו בדיוק לפני שבוע ויום לבקשתו לצפות לרגע בשקיעה. שולפת סלולרי, מצלמת אווירה של סוף יום על הטיילת ושולחת לו. הוא בתגובה ממלא לי את המסך בלבבות אדומים ופרצוף צהוב מתוק כמוהו, עצוב ודומע. הוא מתגעגע, ובצדק. עשיתי לו בשבוע מה שעשית לי אז בשנה; להתאהב בעיר הזאת, תל-אביב שלך. רק שבשונה מאיתנו, הוא חזר לעיר המלאכים ואני נשארתי. אך לא לפני שלקחתי אותו לראות שקיעה על הדשא עם שאר נתיני ממלכת העיר הלבנה. הפעם אני לבד בגוף, אך בלב ישנה יד אחוזה.

בכל פעם שמישהו מזיז אצלי איזה משהו, ולו הקטן והזמני ביותר, הזכרון שלך בי הופך נוכח. אתה כמו מלווה אותי כשמהרהרת בזכרונך. לו היית כאן, מעניין מה היית חושב עלי המתעקשת לדגום לפחות שתי שקיעות בחודש על הגבעה. אולי אתה בכלל מאלה. בעצם, לא. אני מכירה אותך טוב מזה. לראות שקיעות זה לסאחים. ואתה פשוט לא. אתה רץ, אך בתנאים שלך, לא עם כולם. מעשן ירוק, אבל רק לפעמים. אמנם שותה אלכוהול לסוגיו, אך אוהב בעיקר וויסקי. וזה מה שכל-כך אהבתי בך. את המילים האלה אני מקלידה על המעקה של המרפסת הצופה לחוף. הכי קרובה לשמש שאפשר. לא מסירה ממנה את המבט כי עוד רגע והיא נעלמת בים, מפנה את מקומה לירח, ומשם ליום חדש. מאחורי גבי מחיאות כפיים של הקהל הרב שבה לצפות במופעה היומי, והצחוק מתגלגל ממני החוצה, מופתע, בלתי נמנע. למחוא לשמש כפיים על כך ששקעה זה בהחלט משעשע. היא הרי טבע. היא עושה מה שהטבע עושה. היא עולה ויורדת, היא בשלה. זה רק אנחנו בני אדם ששכחנו שהעולם כמנהגו נוהג. וישנם דברים שלא ישתנו אף פעם.

לאחר שהשמש טובעת בים, אני רצה לכיוון המרינה של גורדון. היכן שהמגדלור הירוק. ככל שמתרחקת מההמון, האוויר שמלווה אותי מתקרר, כמו מישהו רחום ואוהב הדליק מעלי מיזוג אוויר בדיוק כשהזדקקתי לו. חתול שחור ושמנמן עם אף לבן מתגנב בין הסורגים של הגדר ונעלם בין גלשנים ושאר ציוד גלישה. היי, זו אני. חושבת. חתולת ים שזופה ושמנמנה המנתבת את דרכה בעגלגלות בין אנשים. בקצה המרינה, היכן שכבר אין מוצא, עוצרת להתבונן עוד קצת לפנים ולחוץ, מטפסת ויושבת על המעקה עם הפנים לקו המים. חושך אט יורד על העיר שלי, הגלים מתנפצים על הסלעים. אורות השמש מתכהים אדמדמים למרחוק, המילים שוב נכתבות ממני קולחות. מסדירה נשימה ומקלה על הכאב בצד. הריצה שלא הצלחתי להתמיד בה כבר זמן רב כבדה וכואבת לי היום בבטן. אורות של עיר זורחים מאחורי ועוד שבוע נחתם. את הדרך הביתה אני כבר עושה בהליכה. מתעכבת עוד מעט על פניהם של האנשים בטרם תשוב אלי שגרה. מחבקת רגעים, מגלגלת זכרונות. חשופי חזה שריריים חולפים בריצה מיוזעת ומפתה מולי, ואני נזכרת כי שכחתי לחפש אותך. אך אין מה לחפש, אני יודעת. אתה אינך. אני מניחה בחיוך וגעגוע ומקבלת שגם אם לא בגוף, ברוח תמיד אתה ישנו. כמו טבע, ישנם דברים שלא ישתנו אף פעם.
נכתב על ידי מוּש השניצלית , 20/7/2019 21:00  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



שבת אקדמיה


זו שבת קיצית מושלמת, שעת צהריים, ואני במסע בזמן. על הספה במשקפיים גדולים ובגדים תחתונים, אלה רק אני, מאוורר נושף בעייפות ומאמר אקדמי. לקישוט והקלת המלאכה המאוסה גם ככה, סביבי ישנם גם כמה ספרים, מדגשים זוהרים, עפרון (חודים כמובן), מחשב וקפה. והוא כבר השלישי במספר. את כל סידורי השבת שלי הקדמתי לשישי ופניתי ברוב כבוד מהיום הזה, הקדוש בדממתו השותקת, כדי להאבק בפירורי החובה האחרונה שלי לתואר השני - עבודת סמינר. "עד מתי העברית אלפיים ואחת עשרה?" כתבתי בוכיה באחת הקבוצות. "באלפיים ואחת עשרה לא ידעתי מה הפירוש של עד מתי", ענה בצעירותו חצוף אחד וגרם לי לתהות. הרגשתי איך לפתע כובד כל השנים הללו יושב על כתפי. נזכרתי איך בעידן שלי לא היו רשתות חברתיות לשתף בהן את הסבל הפוטוגני שלי. מדור של נפילים שלמדו מבלי להלין בכל רשת חברתית ויזואלית אפשרית, נותרתי לבד במדבר הזה. והאמת הכואבת היא, שלמעשה נותרתי מאחור. כולם כבר נכנסו מזמן לארץ המובטחת של החיים שאחרי, התעודה זה מכבר תלויה בשירותים, ואני? עוד מדשדשת באטיות אופיינית אל עבר קו הסיום, מנסה להדביק פערים חברתיים. אם אצליח, ראשית, עשרות אלפי שקלים שתרמתי למוסד האליטיסטי האהוב עלי ביותר בעולם בשמונה השנים האחרונות לא ירדו לטמיון. ושנית, זה יהיה פשוט לסיים את שהתחלתי אי-שם לפני שידעתי כי יותר מאשר לכתוב על החיים, אני רוצה לחיות אותם. אני חושבת על הנסיכה הבריטית שלי. מי שהכרתי במסעי באקדמיה והפכה לחברה הכי טובה. מי שבזמן שגליתי את עצמי ואת אמריקה וזנחתי את האקדמיה שהתחילה להשניא את עצמה, כבר עברה את משוכת הייאוש והגישה את התזה. מי שהמשיכה לאחר מכן חזק ונכון קדימה על מסלול הנורמטיביות. נשאה לבחיר לבה, הרתה והביאה לעולם בת קטנה, חכמה ויפה. ממש כמוה. ובכן, העולם שלה השתנה שבע פעמים בזמן שאני, במסע בזמן הזה כאן שלי, כמו עדין גיל עשרים וחמש מפעם בדמי, שוב יושבת עם אותו המחשב הנייד. שוב מדגישה באותו צהוב זועק. שוב מנסה לסכם את הבלתי ניתן לסיכום. שוב מתייאשת קלות, ועל כן הנני כאן, כותבת על הסבל הזה, אך לא מוותרת. אך ורק בקצב שלי, בסוף-בסוף עוד יהיה פה תואר שני.
יאללה, עוד קצת. כבר רואים את האור בקצה המנהרה.
נכתב על ידי מוּש השניצלית , 20/7/2019 13:10  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לנצח חתולה של נמר


לא משנה כמה אכסה, זו מי שאני באמת. מתחת לכל המעטים, לנצח חתולה של נמר. כשאני נזכרת בזהותי האיתנה והיציבה מפעם, בעיקר בלילות כאלה של המתנה מעיקה, הלב נמחץ ונחמץ. נלחץ לדפנות החזה, משחרר באחת דמעות קטנות של זכרונות עבר על אהבה טהורה. כבר לא נשאר מהן הרבה, או ממנה. רק מעט מאד במילים שכבר לא נקראות. אך כל דמעה עליהן בצבע. רגעים של זהב שקוף שבהן אני חיה שוב ולשבריר שניה איזו מציאות אחרת. של תקווה שהייתה וצללה לתהום נשיה. אינני מעזה להוציא זאת החוצה מאז. להיות חתולה של מישהו אחר, להכתיר מעלי מלך חדש. אף אחד לא יהיה נמר שלי. בכלל, נטשנו את הג'ונגל שלנו זה מכבר. כעת נדודים למציאת ממלכת דמויים חדשה. אך זה עדין הכוח הנסתר החייתי שבי עת פוסעת בשכונה בשעת לילה, ועיניהם של כל החתולים שלי נוצצות כלפי בחושך. מזכירות לי מי אני ולהיכן שייכת. אחד אחד הם מתקרבים אלי לליטוף מכל פינה. באצילות מקשיתים גבים, מתקמרים, מחככים חוטם באצבעי המושטת. אני שרה באוזניות חרישית והם מייללים ביחד איתי. הרחוב שקט והאמת חומקת נוזלית החוצה. זוהרת בהירה על דרך אספלט שחורה. הזהויות שלנו, הדהויות שלנו, שמורות בתיבה סגורה, במגירה התחתונה של הלב. וזו המגירה הכי שבורה, הכי שמורה, הכי יקרה.
נכתב על ידי מוּש השניצלית , 17/7/2019 22:30  
6 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של מוּש השניצלית ב-20/7/2019 08:33
 



אני וזכרונות ודה-בובאר


באחרונה אני כל-כך פוריה ושופעת; במילים, בגוף, באנרגיה. הכל קוצף בי ומרגישה שעלי להתנצל על כך, חוששת שיש מי שזה מפריע לו, מי שמאס בי; במילותי, בנוכחותי, בקולי. מי שמאחל לי לכבות; לצמצם, להחשיך, לשתוק. אני נלחמת בקולות האלה בראשי ובתחושות שווא שמנמיכות אותי וחוגגת בכוח כל פיסת שפע. עסיסית ושזופה. קשקשנית ושמחה. נזכרת ומתעדת. הכל גורם לי לחשוב ולהאיר ולכתוב. ללהג במחשבות האם ההווה הזה שלי נכון. ואיך בכלל יודעים מה נכון. והאם יש בכלל דבר כזה נכון.

כפי שגופי הכריז כי הוא נסגר לשיפוצים מהרגע שיכולנו להתממש, הוא הכריז באחת כי אני נקיה ברגע שהוא יצא ממיטתי ומביתי. ידעתי זאת מראש ולא הופתעתי, כי הרי אין כמוני בתזמונים. ועדין, נמצאתי אמביוולנטית. חששתי מצד אחד, כמהתי מהשני. וידעתי שעדיף להשאר עם טעם של עוד מאשר עם טעמה של אכזבה. ואכן כך היה. עול המחויבות נחסך מאיתנו (לשמחתנו ולצערנו), והכל היה קל, כמו ריחפנו על ענן. בשבת בצהריים לאחר השיטוט הנעים והשקט שלנו ברוטשילד, נשיקות מתוקות ואיטיות על הכורסה בסלון. חתולית, נשכנית ומתקמרת, שוב נוכחתי כמה קלה ההשפעה של גופי על גופו. ״את מדליקה אותי״ הוא אמר בחצי לחישה מחויכת, כמו היה זה וידוי, במבט מצועף, ואיך שצליל קולו וכל הוויתו נעמו לי באותו הרגע. לעתים צריך להגיע דבר שונה, אחר, כדי להדגיש באחרותו את השוני. ולפתע שלוש המילים הללו לא נשמעו לאוזניי כתוכחה או האשמה עליה עלי להתנצל, אלא כברכה. וזו אני בלבד, שללא התסריט הצפוי ששנים הרגשתי שעלי לשחק, ושלא כמו דרך עדשת מצלמה דמיונית מצדו של החדר, בחרתי לסמן שביל של נשיקות מהצוואר אל הבטן, יורדת על ברכי אליו, מתירה באטיות את חגורת מכנסיו.

פעמים רבות כל-כך ציטטתי כאן את סימון דה-בובאר באומרה שאין את נולדת אישה, אלא נעשית כזאת. ואינני יכולה שלא לברך על האישה שנעשיתי רגע אחד טרם שלושים, כשכוחותי עומדים לי כך. הקצוות מתחברים, היקום מסתדר ואני נושמת לרווחה. טופחת לעצמי על השכם כשאין זה מובן לי מאליו. לי ולא לאף אחת אחרת. כי זה המסלול עליו צועדת בדרכי להיות האישה שאני בוחרת להיות. שנים רבות שאיש לא לימד אותי לבחור, אלא רק לציית, לשחק, לדמות. והיום, אחר שיעורים אין ספור באימון של הראש, בידי היכולת לאפשר בשחרור של  הגוף, להעניק בשמחה (וכעת נותר רק לדעת כיצד לקבל, אולי המשימה הנכספת והכי קשה). בערגה וגעגוע לאחד שהיה לי פעם, להתוודות כי לא היה זה בכוחי שלי בלבד, אלא בסיועו שלו. של מי שאהבני עד כלות, ובחסות כנפיו צמחתי עד לאותו הרגע. זמן רב כל-כך ייחלתי שכל זאת יהיה מנחת התודה שלי לאותו האחד, אשר איתו למדתי אהבת אמת מהי ודרכה על העונג של הגוף. אך הוא איננו יותר, ולי נותר להמשיך במסעי ולאט לאט להמשיך לשחרר. אך לעולם לא לשכוח.

נכתב על ידי מוּש השניצלית , 16/7/2019 18:30  
9 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של רון - ב-20/7/2019 10:12
 



לדף הבא
דפים:  

48,938
הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , סקס ויצרים , מסעות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות למוּש השניצלית אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על מוּש השניצלית ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ