לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים

דברים טובים באים באריזות קטנות

איך לא הבנתי שהכל זה נסיונות.

Avatarכינוי:  מוּש השניצלית

בת: 30



פרטים נוספים:  אודות הבלוג


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אוקטובר 2019    >>
אבגדהוש
  12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
10/2019

גמירה בשישים מעלות


רגע לפני שגומרת מלאכתה, מכונת הכביסה שלי רועדת רעידות אורגזמיות מעוררות התפעלות וקנאה. מזכירה לי כמה גם הגוף הזה מתגעגע לראות כוכבים.
נכתב על ידי מוּש השניצלית , 21/10/2019 09:15  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



יהלי סובול


אדם מנסה למצוא את עצמו בעולם. מנסה מוסיקה, מנסה שירה, מנסה נגינה, מנסה יצירה וכתיבה וכל מה שידו משגת ונפשו מבקשת, מבין שתפסת מרובה לא תפסת ומחליט לבסוף להתתמקד במשהו אחד בלבד. ואז יהלי סובול.
נכתב על ידי מוּש השניצלית , 19/10/2019 18:30  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



אני לא רוצה לשמוע אם זה לא מושלם


השכמות שלי שני סלעים על גבי מרוב תפיסות ושריר היד הקדמית מכווץ ונפוח. רק בצד ימין. באופן מעוות, אני קצת מחבבת את זה. הכאבים כותבים לגופי תשישות ואם נשכבתי על המיטה, אין סיכוי שאזוז ממנה. כן, יש לי מטלות רבות שהמתינו למעט זמן פנוי. אך אני כמו שאני, בחופש הכפוי הזה מתאמנת בכל הכוח בשש וחצי בבוקר, אך לצאת את פתח הבית כדי שבמינימום חלב לשמונה-כוסות-קפה-של-ייאוש-ביום יהיה לי, זה כבר יותר מדי. קארמה האחות הזו דאגה להפסקת חשמל בתזמון מדויק, בדיוק כשצללתי להלקאה עצמית על הכלום המפואר שלי. עשרים וחמש דקות של העלאת תסכול וזיעה ניגרת בדירה הקטנה שלי עקב מחסור במזגן הספיקו. נעליים עלי, ארנק ואני בדלת.

צהריים מאוחרים מעלי. המוסכים בשכונה מתחילים להתרוקן ולהתכונן לסגירה מוקדמת עקב חול שהוא מועד. פוסעת לאטי, הבריזה של החוץ מנשקת אותי על הפנים ובירכיים החשופות כשמתחשק לה. נדלקת ונכבה, משחקת ומתגרה. מזכירה לי אותי. כשהיא לוטפת, אני עוצמת עיניים ומתמסרת. ובין רגעי העונג שמרככות לי את שרירי הפנים מהקפיצות המעיקה הזו, ללחות הבלתי נסבלת, אני לובשת את מבט ה"אל תתקרב, אל תתעסק" החתולי המרחיק שלי. מנגנת לי שירים לשמוע וכותבת מילים אל מי שכבר לא מחפש, לא קורא, אולי אפילו כבר לא רלוונטי. לא בחיים עצמם, לפחות. אלא רק בראשי, רק לאמנות שלי. אם אומר ששירים כבר לא מספרים לי אותנו, אשקר.

יש ואני הולכת בראש שמוט קמעה ומבט מזוגג. יש ימים בהם הוא פונה למעלה בגאון, אולי על לא כלום. והמבט הזה היהיר, כמו יש בכוחו לפנות לי את הדרך מאנשים שרק רואה דרכם. הם לא אמתיים, חושבת. רק מקשטים לי נוף אורבני ואולי למישהו את העולם. מיד נוזפת בעצמי על כל הגלקסיות בדמות בני אדם שביטלתי במחי יד רק כי אני פה הבודדה שעולמה הולך ומעלה אבק. הולך ומצטמצם, מתרדד, נרקב.

איזה אחד גלוח ראש צמוד ג׳ינס חוסם ברכבו את המדרכה. הוא לבוש גופיה לבנה מבליטת שרירים בולטים נורא, וזקנו ארוך ומסודר למשעי. חתיכת חצוף, אני חושבת וחותכת בגסות לכביש תוך שעיניי נועצות התרסה רושפת בעיניו. הוא אולי נהנה, מחזיר מבט ארוך. זוויות שפתיו מתעקלות למעין חיוך מרוצה וראשו מחווה לי בטחון עצמי מופרז בנידה קלה. צעדי הופכים מודגשים יותר בשניה בה אני חולפת על פניו, מעכסת כשהוא מלווה אותי במבט שאומר זימה. איכשהו זה קצת נעים. גם קוץ במדבר מתעתע להיות פרח.
נכתב על ידי מוּש השניצלית , 17/10/2019 09:10  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



פילטר


חלמתי שרדפתי אחרי מנחה סדנת הכתיבה. היינו ישובים כולם במעין אולם רחב ידיים וריק, צופים במשהו. הוא, המנחה השני, אני במרחק מה ואולי עוד כמה דמויות חסרות פנים מאחורינו. לאורך ההקרנה, בחסות החושך, הוא רפרף בדפים ומכתבים וחשבונות, וכתב לעצמו דבר מה, כמו מנצל את שעת הכושר להספיק עוד איזה דבר ממטלותיו הבלתי נגמרות. את הספר שסיימתי לקרוא זה עתה הנחתי מאחורי, במה שהיה נדמה כמדף של בית כנסת. נסתיימה ההקרנה והוא קם ממושבו. שלא כבדרך כלל, שמתעכב מעט בטרם יוצא כמו משאיר פתח לגשת, הפעם מיהר לאיזה מקום. ואני רק רציתי להסביר נקודה מסוימת שנשארה פתוחה מצידי באחת משיחותינו המקצועיות כביכול. והוא, כך הסתבר לי בעמוד התודות, ערך את הספר הזה, שהיה בכוחו להסביר לי עוד מעט מעצמי, וכעת יוכל גם הוא להבין דרכו בדיוק למה התכוונתי. יש לי בסיס ספרותי עמוק לעמוד עליו. ועוד כזה אשר הוא מכיר לפני ולפנים.

רגע לפני שסב על עקביו לצאת, ניגשתי לשולחנו עם ספר שלפתע הסתבר בכלל להיות אחר. אז ביקשתי אותו רגע להמתין. והפכתי במדף בית הכנסת, מחפשת, ורק מהדורה משונה, מוגדלת לכתב עצום ומוארכת, בה הדפים לא מחוברים זה לזה - נחה שם. לעזאזל, אני רואה את גבו מתרחק לאט בכוונה, מאפשר לי להדביק את צעדיו. היכן הספר הארור? אני חייבת למצוא אותו משום שגם ככה עלי להחזירו לחן. ״קחי״, אמרה, ״מתנה בהשאלה. נראה לי שתהני מהספר הזה. חברה שלי כתבה״. ובאמת נהניתי ואף קינאתי, קנאת סופרים.

לבסוף מצאתיו. אוחזת את הרומן בידי, רצתי במורד המדרגות, מונעת מהדחיפות לומר לו: היית מצפה שאהיה כמו איה, אבל לא. אני בכלל מיקי. אני חיה מהזדקקות של אחרים כלפי, זה הדלק המניע אותי, וכשאין איש כזה בחיי, אני כמו מתה מבפנים. אתה מבין? רציתי לומר לו, וזה לא סתם שאמרתי לך שאזלו לי הבחורים המתוסבכים. הם לא יכולים להיות רק נזקקים ותו לא. כיוון שכאלה יש בשפע. הם צריכים גם לרצות את כל שיש לי להעניק להם. להיות בור של חוסר לתוכו אוכל לרוקן את כל מאגרי האמפתיה והאהבה ששמרתי שלושים שנים ללא דורש. והם רק הולכים ומתרבים על לבי, המאגרים. נאגרים לגודש פתולוגי כחלב המכאיב בשדיה של אם טריה.

ובחלומי חסר הפשר, עצרתי לרחוץ ידי מפאת ליטוף חתולה שנדחפה בין סצנה אחת לאחרת, והרי בחלומותי אתה לא יכול בלי חתולים להציל. כשירו של גלעד כהנא, חלום נסוג מפני היממה. אז לאחר שכבר רחצתי בסבון היטב והגנבתי הצצה בראי, שוב נעלם לי המנחה שלי. יוצאת את השירותים של בית-הספר התיכון בו למדתי, שמעתי את קולו של דניאל הירש. ולא כמו ביום כיפור בו עצרתי בפה יבש ועיניים רפות לברך אותו ואת חברתו החדשה לשלום, הפעם אפילו מילה לא אמרתי. רק חתכתי בריצה את מעלה המדרגות וגבי אליו. בקצה הגרם חיכתה רחבה עצומה שהתיכה כל-כך הרבה מקומות מחיי יחד; ניו-יורק ואיזה מקום בטנסי המדינה ורחבת מוזיאון תל-אביב וכיכר תרבות כפי שנגלית כשאתה מאגף את המבנה מהיכן שמסתיימות שדרות ח"ן. לבסוף הבנתי כי היה זה בכלל קמפוס הר הצופים ליד האנדרטה שברחבת מסעדת פרנק סינטרה.

בין כל ההתפצלויות הירושלמיות לא היה לי סיכוי והוא נעלם לגמרי. דפים רמי המעלה שלו בידו, ואיתו האני שרק ביקשה להיות מובנת. אולי ספציפית דרך עיניו ביקשתי להיראות פחות שטוחה, כי כבר גם כך הציץ לי לנשמה, רק תראה רגע תמונה קצת יותר מלאה. עמדתי שם בויתורי בדיוק באמצע של הכל וחשבתי, הרי אני לא רק מיקי. אני גם קצת איה, ועוד תהיתי כיצד אפשר להסביר אותה אחרת, לא דרך עיני הפסיכולוג שלה. הצורך במשהו גדול ממנה, הבנתי על עצמי. בדיוק מה שחוויתי עם הנמר שלי. תחושת הפחד המדהימה והמרגשת שבצניחה לאחור בעיניים עצומות ובידיים פרושות, בבחינה גורלית האם יהיה שם מישהו לתפוס. הכמיהה המענה הזו לבלתי ניתן להשגה. כשהדם שורף בגוף והחשמל של החיים תכופות בורידים מטלטל בין קצוות הקיום האנושי. פעמים מתח גבוה ולעתים גם נופל עליך המתג לכמה שעות, אולי ימים. המעבר בין דגדוג השער לגן-עדן בקצות האצבעות לבין נפילה חדה ממנו כשהשפתיים כמעט נושקות לתחתית של התחתית. אין ולא יהיה כי לא היה. לעתים גם תחתית אין. רק רכבת ההרים של רגשות המאיימת להפקיע את הלב מהחזה. וזה מה שרציתי לומר לו - שכזה. שהיה לי פעם אחד שהעניק לי את הטלטלה הזו והיה לי בור של הזדקקות לכל שהיה לי לתת. שאני גם מיקי וגם איה. ועכשיו אולי אתה מבין למה אין לי תקנה. ולפתע בחלומי אני באמצע שום מקום. באמצע שממה.

בוקר. יקיצה. הבנה. דממה.
נכתב על ידי מוּש השניצלית , 13/10/2019 09:05  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של רון - ב-14/10/2019 17:13
 



לדף הבא
דפים:  

51,460
הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , סקס ויצרים , מסעות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות למוּש השניצלית אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על מוּש השניצלית ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ