לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

It's easy to condemn without looking in the mirror


A dance in the halls of insanity

כינוי:  Dew.

בת: 29

ICQ: 346730866 

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    נובמבר 2019    >>
אבגדהוש
     12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
11/2019

אני בסטרס ואני צריכה לכתוב


קודם כל, אני חייבת לציין שבכל פעם שאני נכנסת לפה מחדש, מדהים אותי שאני עדיין זוכרת את שם המשתמש והסיסמא. ואני מתכוונת לזה במובן הכי חיובי שאפשר.

 

אז... עובר עליי יום קשה. כמה ימים, למען האמת.

אני שמה לב שככל שאני מתבגרת, כל הבעיות שלי סובבות בעיקר סביב כסף או/ו קריירה.

אז העדכון האחרון בחיים שלי, הוא שקריירה זה על הפאקינג זין שלי, ומה שמעניין אותי עכשיו זה יותר שעות בבית (AKA "חיים") ומשכורת שמנמנה. בשביל הדבר הזה, הייתי מוכנה להתפשר על הרבה: על הטייטל ועל העניין. אני יודעת, בשביל הרבה אנשים אלה ייחשבו פרטים שוליים לחלוטין. אבל בשבילי זה המון.

אז מה עשיתי? התחלתי לחפש עבודה ברחובות. אמרתי לעצמי, "עזבי אותך, כל הקריירות הן בתל אביב, ומה את בכלל צריכה את זה? למי יש כוח לטרטורים האלה? מה משנה הטייטל? וכמה כבר עניין תצטרכי בעבודה של 8-9 שעות? תעשי מה שאת צריכה לעשות ולכי הביתה לנוח ולחיות את החיים שלך".

ומצאתי. אני מנהלת פרויקטים בחברה מסוימת - מעדיפה לא לציין שם או תחום, זה במילא לא רלוונטי.

"מנהלת פרויקטים"... נשמע כמו תואר מפציץ, אה? אז לא, כי אני לא מדברת על תחום ההייטק.

וקרה לי מה שקורה לי בד"כ במקומות עבודה: ראו שאני טובה. אני לא מנסה לעוף פה על עצמי, אבל אני טובה. אני זריזה, אני יסודית, אני אחראית, אני מסודרת כמו לו"ז הרכבות בגרמניה (סליחה על הקונוטציה. למען האמת, אני קצת מסטולה ולא מצליחה למצוא ניסוח טוב יותר).

אני אולי עוד דברים, אבל כלום לא עולה לי לראש כרגע.

אה, "חכמה". האמת, אני לא תופסת מעצמי חכמה גדולה, אבל איכשהו זו מחמאה שאני מקבלת המון במקום העבודה - אולי כי אני יעילה.

אז ראו שאני טובה, והתחילו להפיל עליי עוד... ועוד... ועוד... 

ואני, אני לא יודעת להגיד "סטופ". יש משימות? אז יאללה, לעבודה. יש מיליון משימות? לא משנה, הכל עדיין חייב להסתיים עד סוף היום. ואני לא אקום לשירותים, ואני אשכח לאכול, ואני אשכח אפילו לשתות מים - אבל העבודה תתבצע, ותתבצע על הצד הטוב ביותר ובאופן היסודי והמהיר ביותר.

וכמובן, זה מכניס אותי לסטרס. כי כשלא קמים כל היום והאף תקוע במחשב ובמיליון משימות ומפחדים לא להספיק הכל - אז הגוף מגיב בהתאם. 

והאמת, זה הרבה יותר מורכב מזה, כל הסיפור הזה של העבודה הזאת. בחמשת החודשים האומללים שאני שם, קרו כ"כ הרבה מחדלים (ולא ברמה סובייקטיבית, כמו "אני מרגישה שאני עובדת ממש קשה", אלא דברים שאי אפשר להתווכח עליהם - כמו למשל אי עמידה בחוזה העבודה ובדברים שהבטיחו או התחייבו לתת לי).

כאמור, הסיפור ארוך ומורכב וקצרה היריעה וכו' ותכלס אין לי זין להתחיל לכתוב עכשיו מגילה. אני מנסה איכשהו להעביר פה נקודה כללית מבלי לספר את כל הסיפור, והאמת שקשה לי. 

והעניין הוא שקשה לי כי זה לא כל הסיפור. כי אני בסטרס גם מדברים אחרים, וכדי לשחרר גם אותם - אני צריכה לכתוב גם אותם, ואז זה בכלל נהיה מגילה.

ובכלל, הסטרס שלי בתכלס לא נוגע למקום העבודה, אלא לעובדה שאני צריכה לעזוב אותו, וקצת קשה עד בלתי אפשרי לעשות את זה כשאת המפרנסת העיקרית (אה, כן, שכחתי לציין שרונן סטודנט עכשיו. הידד!).

ובנוסף לזה שאני המפרנסת העיקרית - אני זו שעושה את הכספים בבית: עוקבת אחרי ההוצאות באשראי, כותבת צ'קים, דואגת לשלם את החשמל והשכ"ד.

אני לא כותבת את זה כדי להתלונן. אני לא מתלוננת. רונן חייב ללמוד ואני חייבת להיות המפרנסת העיקרית, זו לא שאלה וזו גם לא בעיה - זה לגיטימי לחלוטין וככה זה צריך להיות, אבל אני מקווה שאפשר להבין למה זה מכניס אותי לסטרס.

 

אני רוצה לחפור על זה עוד, אבל אני גם רוצה לעבור לנושא הבא, אז סטופ רגע.

 

נושא הבא: שכירות.

היום חידשנו את חוזה הדירה, וכצפוי, היו בעיות. עזבו, לא אלעה אתכם (או יותר נכון את עצמי, כי לא עובר בבלוג הזה כלב. או, ואפרופו כלב, יש לנו כלב חדש. האמת שהוא של אמא שלי, אבל היא נפלה ושברה את הרגל ועברה ניתוחים והיה סרט שלם ועכשיו הוא אצלנו) בפרטים. רק שתדעו שהיו בעיות, ובעלת הבית זונה רצינית, והיא כל הזמן מנסה להעלות לנו את המחיר או לדרוש מאיתנו סכומים בתואנות שווא. ולא, אי אפשר לתבוע אותה, אלה דברים שקשה להסביר. אני אתן רק דוגמא אחת: נכנסנו לדירה ב25.11 לפני שש או שבע שנים, מי סופר את החרא הזה, וביקשנו לשלם ב-10 לחודש אבל להתפנות בזמן (למשל, ב10 לחודש לפני שאנחנו עוזבים את הדירה נשלם, ובמקום להישאר חודש שלם - נעזוב ב25 לחודש). הבעיה היא שבעלת הבית סתומה as fuck ופשוט לא מצליחה להבין את הקונספט הזה וכל שנה יש איתה ויכוחים. אז לפני שלוש שנים החלטנו לשלם לה תוספת עבור הימים האלה (חצי חודש), ולשלם ב-10 ולצאת ב-10 (אם נצא). הכל היה ברור ומובן (שוקינג) ושילמנו, ועכשיו, כשהגענו לחדש את החוזה, היא התעקשה שאנחנו צריכים לעזוב ב-31 לחודש. אמרתי לה - למה? זה לא יוצא חודש. ענתה לי - ככה זה תמיד. המשכתי להתווכח ולהסביר לה את ההיגיון הדפוק הזה, ואז היא דיברה על זה שאנשים (לא אנחנו, באופן כללי) נכנסים לדירה ב1 לחודש ומשלמים ב-10 (מה הקשר? ואם אנחנו נכנסנו ב-10?). אז בשביל לקצר עניינים כי לא יכולתי להתווכח עם ההיגיון הדפוק שלה, הסברתי לה ששילמנו כבר עבור חצי חודש ושהסדרנו מולה את העניין לפני כמה שנים. היא לא זכרה את זה בכלל ואמרה שתבדוק את העניין, אבל אם אין הוכחה - אנחנו צריכים לעזוב ב-25 לחודש.

אוי, אלוהים. אני כותבת את זה עכשיו ותוך כדי כל הסטרס עובר לי ואני אשכרה מחייכת, כי זה פאקינג קורע! you idiot, כמה סתומה את יכולה להיות? אם בחוזה של שנה שעברה (ויש לי את החוזה של שנה שעברה) כתוב שאנחנו נכנסים לדירה ב-10.11 ועוזבים ב-10.11 בשנה שאחרי, אז למה שהשנה נעזוב ב-31.10??? איזו הוכחה יש לך שנכנסנו לפני ה-10 לחודש??? מה לעזאזל קורה פה.

טוב, לא משנה, הוקל לי. נקסט.

 

רגע, שנייה, מה נקסט?

שכחתי מה עוד רציני לכתוב, וזה מזכיר לי סוגייה חשובה אחרת: אני מאבדת את הזיכרון שלי. הדבר שכ"כ התגאיתי בו, משוש חיי, הזיכרון שלי. למה? לא יודעת, אומרים שזה קורה בגלל הפיברומיאלגיה. האמת? לדעתי זה בגלל הוויד. או אולי בגלל שאני מעשנת כרגע? לא יודעת, לא משנה, נתמודד עם זה בזמן אחר.

 

איפה הייתי?

יש תמצות מאוד מאוד פשוט לפוסט הזה.

אני בסטרס.

למה?

 

1. אני לא יכולה לעזוב את העבודה המחורבנת שלי

2. אני לא יכולה לעזוב את הדירה המחורבנת שלי

 

אז תכלס, אלה שתי סיבות שמצטרפות לסיבה אחת גדולה, "סיבת העל" נקרא לה. המצב הכלכלי.

אם היה לי כסף, הייתי יכולה לעזוב בלי לחשוב פעמיים. לא הייתי צריכה לחזור הביתה כאובה וגמורה ורק רוצה למות.

אם היה לי כסף, הייתי יכולה לחיות בבית משלי, או לכל הפחות בדירה נורמלית ולא בדירת מרתף מחורבנת.

 

אז בגלל שלמדתי לאחרונה שלתלונות והתבכיינויות אין שום אפקט רציני, חשבתי לעצמי על פתרונות. "פתרון העל" לעניין הזה הוא להיות עצמאית, אבל לא אחת כזאת שעושה 6000 בחודש (אם כי, אשמח מאוד גם לזה בתכלס), אלא לכזאת שאשכרה מתחזקת עסק יפה ויציב עם מחזור הכנסות מכובד של 50,000 בחודש מינימום (ללא עובדים). עסק כזה לא רק יאפשר לי להרוויח יפה ולהיות רגועה מבחינה כלכלית, אלא גם לעשות את הדבר שאני הכי טובה בו ושאני הכי צריכה בחיים שלי כדי להיות מאושרת: עצמאות. 

ועכשיו נדבר פרקטית, כי זה מה שביזנס ווימן דו: איך עושים את זה? איך מגיעים לכאלה סכומים מטורפים?

יש לי כמה רעיונות:

1. כתיבה (ארחיב בהזדמנות)

2. פתיחת עסק אינטרנטי (הכל קל, הכי פחות מסוכן. גם על זה ארחיב כשאתחיל)

3. שילוב נפלא של שניהם.

 

יש לי רעיונות, עברתי כמה קורסים אינטרנטיים, I'm ready to go. למען האמת, איימ רדי כבר הרבה זמן, אבל אני חוזרת כ"כ מותשת מהעבודה המחורבנת הזה, ואז עוד צריכה לשבת ולכתוב טקסטים בעבודה הצדדית שלי (ואני לא מדברת על כתיבה מגניבה כמו שאני רוצה לעשות כעצמאית), ואין לי כוח. מה הפתרון? להתפטר. בום. חזרנו ללופ הראשוני - "אבל אי אפשר, אין כסף", "אבל בחיים לא יהיה אפשר ולא יהיה כסף אם תמשיכי ככה", "אבל מה לעשות, אין לי כוח", "אז תקרעי את עצמך עוד קצת", "אוקיי, אז אתחיל מחר". והמחר הזה אף פעם לא מגיע.

טוב, guess what? 

הוא צריך להגיע או שאני צריכה לקחת סיכון ולהתפטר בכל זאת.

משהו חייב לקרות, ואני אחליט על זה עוד הסופ"ש.

מסקנות בהמשך.

 

(אני אוהבת את איך שהפוסט הזה נגמר)

 

נכתב על ידי Dew. , 7/11/2019 22:34  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



28,038
הבלוג משוייך לקטגוריות: מגיל 14 עד 18 , אהבה למוזיקה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לDew. אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Dew. ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ