לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

It's easy to condemn without looking in the mirror


A dance in the halls of insanity

כינוי:  Dew.

בת: 26

ICQ: 346730866 

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אוגוסט 2016    >>
אבגדהוש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031   

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
8/2016

ההוכחה שקידום אורגני באמת עובד


מדהים שאני עדיין זוכרת את הסיסמא לפה...


אחד הדברים שאני עושה כרגע (או ליתר דיוק: הדבר המרכזי שאני עושה כרגע) הוא כתיבת טקסטים לקידום אתרים, או במילים אחרות: קידום אורגני. המטרה של קידום כזה היא להגדיל את החשיפה לאתר, ולהעלות אותו לתוצאות החיפוש הגבוהות ביותר בגוגל. יש סיבה שאני מציינת את הפרט האפור והמשעמם הזה...

לפני כמה ימים החלטתי שאני חייבת להסתפר. השעה הייתה מאוחרת, מתתי להסתפר כבר באותו ערב והחלטתי לחפש באינטרנט שיטות להסתפר בבית לבד, אז כתבתי בגוגל משהו בסגנון של "איך להסתפר מדורג לבד", או משהו כזה. זה היה קצת מצחיק, אבל בדף השני של תוצאות החיפוש, הייתה איזושהי ברברת מיותרת על שיער מדורג, וחשבתי שסגנון הכתיבה הזה נורא מזכיר אותי. המשכתי לעלעל, ואז קלטתי משהו... חזרתי אחורה, ושמתי לב שסגנון הכתיבה הזה כ"כ מזכיר אותי - כי אני אכן כתבתי את זה. ואיפה? פה, בבלוג. מצחיק.


הבלוג שלי עולה הרבה בתוצאות החיפוש משום מה, למרות שהוא כבר לא הכי פעיל. זה היה יכול מצחיק ונחמד, אילולא הפוסטים העצובים, שלא לומר פאטתיים, שאני קוראת בכל פעם שאני נתקלת בבלוג הזה בחיפוש בגוגל. הפעם זה היה פוסט מדכא במיוחד, על הפרידה מטל. בהתחלה לא הבנתי איזו פרידה, הרי היו כ"כ הרבה, אבל אז, כשדפדפתי קצת קדימה וקראתי עוד, הבנתי שזה היה על הפרידה האחרונה.


מודה: היה נורא מטריד לקרוא את זה, בייחוד ב-3 בלילה. הכי מטריד היה דווקא התאריך שבו קראתי את זה: 27.7. אני לא זוכרת במדויק, אבל אני יכולה להישבע שזה היה התאריך של יום השנה שלנו. זה היה הזוי לחלוטין. קראתי את הפוסט הזה וריחמתי על הילדה הקטנה והאומללה הזאת, זאת שכותבת בייאוש "מי ירצה אותי" ו"אני מכוערת, לא מעניינת ושמנה". בהחלט יכולתי לחייך לעצמי באותם רגעים, כי הבחור שלי ישן בחדר השינה, ממש מטרים ספורים ממני (מה לעשות, בית קטן) ונחר במלוא הגרון. יכולתי לחשוב - תראי איפה היית אז ואיפה את היום. תראי איזה נסיך על סוס לבן יש לך פה, כמה הוא מדהים ומושלם וכל מה שציפית אי פעם שיהיה בבעל. אבל במקום זה, הרגשתי מחנק ומעין עצם תקועה בגרון, כי אני פשוט טיפוס כזה. מתקשה להסתכל על חצי הכוס המלאה.


רק לצורך הבהרה עקרונית וחשובה: הסיבה שהרגשתי את המחנק האיום הזה, הייתה האומללות שצפה ועלתה מחדש. אמנם לא היה לזה שום קשר לטל, אבל הוא מעורב בסיפור הזה, אין מה לעשות. בכל מקרה, קראתי המון דברים דיי מזעזעים שכבר הספקתי לשכוח, כמו למשל הדרך שבה הוא דיבר אליי, התחושות המגעילות שלי באותה התקופה וכו'. ציפיתי לקרוא פוסטים יותר מעודדים בהמשך, אבל הכל נהיה רק הזוי יותר ויותר - פוסטים נואשים על אנרגיות חיוביות, על קיומו של אלוהים (WTF), על הזיות כאלה ואחרות. הרגשתי כאילו אני קוראת בלוג של פסיכופטית, כזאת שצריכה דחוף פגישה עם פסיכיאטר וכמה כדורים ורודים לארוחת הבוקר, וזה היה מאוד מאוד מטריד.


האמת היא שהייתה סיבה טובה יותר למחנק שלי בגרון. באותה התקופה, הייתי סתם ילדה קטנה ואומללה שחיפשה אהבה, אבל נתקלה בהרבה בחורים שסתם חיפשו סטוץ מזדמן. הדבר הכי נורא היה לקרוא שהאקס שלי היה אחד מהבחורים האלה, ודווקא את הסיפור הזה זכרתי גם מבלי לקרוא עליו: אחרי הפרידה הלכנו לקאמרי (מתנת יומהולדת ממנו, או איזו שטות בסגנון). לונג סטורי שורט, פספסתי את האוטובוס הביתה, נסעתי אליו הביתה בלית ברירה והוא ניסה להשכיב אותי. התעצבנתי ולא הסכמתי, כמובן. בפוסט ההוא, על הפגישה הזו, מתוארות תחושות כל כך קשות, שהכל פשוט חזר אליי בבום. העלבון הזה שהרגשתי היה ממש מוחשי ומיידי, כאילו הכל קרה באותו הרגע. זה היה כ"כ מטריד, דווקא כי כ"כ סמכתי עליו, כי הוא היה מאוד קרוב אליי. אני חושבת שכל המחשבות והזכרונות האלה פתאום יצרו אצלי את התחושה הזו שאני לא שופטת טובה של אופי, ושאני נוטה לייחס לקשרים מסויימים עומק שאולי לא קיים בהם. אין ספק שבאותו רגע השלכתי על הקשר שלי עם רונן, וזה מה שכ"כ הטריד וחירפן אותי.


לא. אין מקום להשוואה. אני לא משווה ולא אשווה לעולם, כי זו השוואה פשוט מגוחכת. רונן מושלם. אני לא נוטה להגיד את המילה "מושלם" ביחס לכל דבר, והאמת היא שאני מאוד ביקורתית, אבל אחרי 5 שנים בקשר הזה אני בהחלט יכולה להגיד - הבנאדם מושלם. אי אפשר לריב איתו (לא, אני לא מנסה), כל הערה שאני נותנת לו - הוא מקבל באהבה, הוא יפהפה מבפנים ומבחוץ, טיפוס כזה שתמיד עוזר לאחרים, ולא מזיק שיש לו גם עיניים מדהימות (אני אפילו לא יודעת להגדיר את הצבע שלהן, כי הן מורכבות ממספר צבעים - כחול, ירוק וחרדל. הזוי, אני יודעת). הוא מצחיק אותי כל יום, ומצליח להצחיק אותי אפילו כשאני מיואשת ובוכה בהיסטריה (יש תקופות שקל מאוד לייאש אותי בהן, וההוכחה המוחצת לכך היא הבלוג הזה). הבנאדם מושלם. לא יודעת, באמת שלא יכולתי לבקש יותר טוב. אבל אז, אחרי שקראתי את הפוסטים האלה, משהו בי התערער. האמון הכ"כ בסיסי שלו בו פתאום נסדק לרגע, והרגשתי מעין פחד נוראי ומטריד.


בבוקר שיתפתי אותו בכל התחושות האלה. לפעמים, כשהמחשבות שלי כ"כ מורכבות, אני לא מצליחה לתקשר אותן כמו שצריך. אני מתבטאת הרבה יותר טוב בכתב, מסתבר. הוא לא ממש הבין מה הבעיה, אבל ניסה להבין. הוא לא אהב לדבר על הנושא הזה (obviously), אבל עשה מאמץ. אני חושבת שהוא לא כ"כ הבין את הנקודה שהטרידה אותי, ועכשיו אני חושבת שאני צריכה להבהיר לו שוב - כדי שלא יחשוב בטעות שאני מדברת על טל, כי זה כ"כ לא קשור אליו. חזרתי ואמרתי אלף פעם שזה לא קשור אליו, אבל אני לא יודעת אם הוא באמת הבין. רונן הוא הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים האלה. אני מודה על כל רגע ורגע איתו, והאמת שזה רק גורם לי להיות יותר חרדתית - מה יקרה אם יקרה לו משהו? אני כל הזמן מנסה לדבר איתו על הנושא הזה, הוא שונא לדבר על מוות, אבל אני מרגישה שאני חייבת להספיק להגיד הכל, מהר מהר לפני שייגמר. המוח שלי קצת מעוות. הוא שואל - בשביל מה לדבר על זה עכשיו? למה את לא יכולה ליהנות מהרגע? קשה לי להסביר לו, אבל אני לא רגילה שדברים מתנהלים בצורה כ"כ מושלמת, ואין ספק שזה גורם לי לחשוב שהזמן שלנו יחד מוקצב.


מפרידה למוות. זה בדיוק היה הלך המחשבה שלי באותו יום. בהתחלה, ראיתי את הפוסטים והזדעזעתי, כי הם ערערו את הבטחון שלי בכל מה שיש לי כרגע. אח"כ, כשעשיתי קצת חושבים עם עצמי והבנתי כמה אני דווקא בטוחה בקשר בינינו, הופיעו וצפו כל החששות מהמוות, מלאבד את הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים. כל זה - זה מה שיצר את המחנק הזה בגרון, את חוסר היכולת להירדם ואת הכאב הבלתי נסבל ההוא שהרגשתי. אני מניחה שאני צריכה לדעת להרפות, "לחיות את הרגע", כמו שהבחור שלי מנסה ללמד אותי בכל פעם מחדש.

הוא שוב ישן ואני שוב ערה, מתקשה להירדם כי שברתי את המסך של הפלאפון החדש שלי והתיקון יעלה לנו הון קטן. הוא, הבחור המדהים הזה שלי, לא כעס עליי לרגע. אני מניחה שאם המצב היה הפוך, הייתי קוראת לו "חסר אחריות" וכועסת, אבל הוא לא כזה. הוא פשוט לא כועס עליי על כלום, לא מחזיק לרעתי שום דבר, לא רב. הוא גורם לי לרצות להיות אדם יותר טוב, ואני מניחה שזה הדבר הכי נעלה שאפשר לבקש מקשר זוגי.

נכתב על ידי Dew. , 1/8/2016 03:28  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





27,265
הבלוג משוייך לקטגוריות: מגיל 14 עד 18 , אהבה למוזיקה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לDew. אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Dew. ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2016 © נענע 10 בע"מ