לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

It's easy to condemn without looking in the mirror


A dance in the halls of insanity

כינוי:  Dew.

בת: 28

ICQ: 346730866 

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אוגוסט 2018    >>
אבגדהוש
   1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031 

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
8/2018

התייצבות


מרגישה שאני חווה איזושהי התייצבות במצב הרוח שלי. תחת לחץ כבד מאמא שלי, התחלתי לקחת ויטמין די, מגנזיום, בי12, ברזל וכמוסות כורכום. וואלה, יש מצב שהשיט הזה עוזר. 


ובהמשך לאמא שלי - רבתי איתה בערך לפני איזה חודש ומאז אנחנו לא מדברות. אני חושבת שזו הפעם הראשונה בחיים שלי שלא דיברתי איתה כ"כ הרבה זמן. כן, זה קצת מפריע לי, אבל מצד שני - אני גם מרגישה קצת תחושה של חופש. אף אחד לא מתקשר להציק לי כל יום בנוגע למשהו אחר, אין מי שיושב לי על הראש עם רגשות אשמה... 


אני מרגישה קצת מנותקת ופסיכופטית.

לא במובן של לרצוח עכשיו אנשים, כן? אבל באמת שאני כבר לא מרגישה כלום כלפי אף אחד, ובאמת שכולם על הזין שלי.

מצד שני, אני לא מתאימה לגמרי לתיאור, כי אני כן מרגישה רגשות אשמה על בסיס קבוע ויש לי אמפתיה כלפי בעלי חיים. וכמובן - אני אוהבת את רונן. אבל לגבי כל השאר... לא יודעת, 'על הזין' כזה. חוץ מאבא שלי. רק המחשבה עליו עושה לי רע. הוא עובר עכשיו המון דברים קשים, בנוסף למצב בריאותי שמתדרדר, ורק המחשבה על זה עושה לי בחילה ורע, כ"כ רע. אז אני פשוט משתדלת לא לחשוב על זה. כן, פתרון לא כ"כ מוצלח, אבל אין לי ברירה אחרת. אין לי איך לעזור לו. אני מוגבלת כ"כ, בעיקר כלכלית, ואני לא מסוגלת להמשיך לשאת דברים שקורים סביבי - אז אני פשוט מתנתקת, עד כמה שאפשר. 

אני לא מדברת עם אחותי.

אני לא מדברת עם אמא שלי.

אני מדברת עם סבתא שלי פעם בשבועיים, כשאני מגיעה אליה לארוחת שבת, וגם זה קצת כבד עליי לפעמים - כי היא כ"כ ביקורתית. אני רואה שהיא מנסה להשתפר. בשישי האחרון היא בחנה אותי מכף רגל עד ראש והיה ברור שהיא לא מרוצה מאיך שהתלבשתי, אבל היא התאפקה ולא אמרה מילה, ואני לא שאלתי - כי דיי. דיי. כמה אפשר. 


אני לא מצליחה לרצות (to please) אף אחד, אפילו לא את עצמי. 


אז אני לא לגמרי בדיכאון, אבל אני גם לא ממש מרגישה משהו.

החיים עוברים ואני סתם נסחפת קדימה, זורמת עם מה שבא. שונאת את המילה הזו, "לזרום". אני כ"כ מתוכננת בדרך כלל, או לפחות הייתי. לא יודעת אם נדבקתי מהסטלנות הבלתי נלאית של רונן, אבל אין ספק שהחיים איתו גורמים לי להרפות, לפעמים קצת יותר מדיי. 

זה לא דבר כ"כ טוב.

לרונן יש המון תכונות חיוביות ומדהימות, אבל סדר, ארגון, חוש אחריות מפותח והתאפסות על החיים לא נמנות עליהן.

ואני מתחילה להגיד לעצמי - "כן, נזרום. דברים בד"כ מסתדרים". אבל דברים לא יסתדרו אם לא יהיה מי שיסדר אותם...

 

אין לי כוח, אין לי כוח כבר לחשוב. לתפקד. להתנהל בעולם הזה, באופן כללי.


ואני לא יודעת מה הולך לקרות בעתיד. למשל - רונן רוצה ילדים, אני לא. שנינו מוכנים להתפשר, אבל שנינו לא רוצים שהצד השני ירגיש שהוא "נדפק" ויכעס. אני מעדיפה לעשות את הפשרה, כי עדיף לי לכעוס מאשר שיכעסו עליי. כן, היגיון מעוות.

מצד שני, מדובר בילדים. פאקינג ילדים. זה לא סתם משהו שאפשר להגיד "טוב, נו, יאללה, נתפשר". 

אז מה זה אומר?

אני לא יכולה לדבר על זה עם רונן, כי הוא מתעצבן בכל פעם שהנושא עולה וצועק משהו בסגנון של "טוב, אז לא נביא ילדים, למה צריך להמשיך לדבר על זה?". צריך, כי אם עוד 10 שנים הוא יתעורר ויבין שהוא ממש חייב ילדים ולא סתם "רוצה בתיאוריה", אז תהיה לנו בעיה. אז הוא ירגיש שאני מנעתי ממנו. הוא יפתח טינה כלפיי.

ואם כן נביא ילדים, אני בוודאות אפתח טינה כלפיו. כי אני לא רוצה ילדים, רבאק, אני לא רוצה.

ואז צץ לי בראש מן קול קטן שאומר - "אבל הוא זה שצודק ואת טועה, כי כולם מביאים ילדים. זו הנורמה וזה מה שצריך לעשות, ולכן אם מישהו צריך להתפשר - זו צריכה להיות את".

וזו חשיבה כ"כ דפוקה. אז מה שכולם עושים את זה? זה אומר שזה נכון לכולם?

מצד שני, קשה להתעלם מ"מנטליות העדר". אם כולם עושים - אולי זה באמת מה שהכי טוב לעשות. וגם "מי ידאג לי כשאהיה זקנה?". והביקורת החברתית. אוהו, הביקורת. כשאנשים שומעים שאני לא בעניין של ילדים, התגובות נעות מכעס ("איך את בכלל אומרת כזה דבר?! אסור לדבר ככה!"), דרך צחוק והקטנה ("כשתתבגרי תביני") ועד להסתכלות עליי כמו על חולת נפש של ממש. 

אני יודעת, אלה שיקולים מטומטמים. אנשים צריכים להביא ילדים אך ורק אם זה מה שהם רוצים לעשות, אם זה בא ממש מתוך הקרביים שלהם. לא בגלל שהם מפחדים להיות לבד בעתיד, לא כי הם צריכים מישהו שידאג להם כשיהיו חולים וזקנים ולא כי הם מפחדים מהתגובה החברתית.

 

רונן רוצה משפחה.

אני דיי אנטי משפחה, מעדיפה את הלבד שלי.

איך מתגברים על זה? לא יודעת. זו ממש בעיה.

 

אין.לי.כוח.לחשוב.יותר 

 

 

נכתב על ידי Dew. , 28/8/2018 15:20  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של FaceTheLifeHeadOn ב-28/8/2018 20:40
 



בא לי לצרוח


איך נותנים ביטוי לרגשות שליליים בצורה יעילה? איך נפטרים מהם? איך "מעבדים" אותם כמו בנאדם נורמלי? אני לא יודעת.


יש לי מחנק בגרון ודמעות בעיניים. אני מרגישה בעיקר מושפלת ומתוסכלת כרגע.

אני רוצה לצאת מהמקום הזה שעושה לי כ"כ רע. אבל גם העבודה הקודמת עשתה לי ממש רע. ואם כמעט כל עבודה עושה לי כל כך רע, אז אולי הבעיה בכלל בי?

יש לי "רשימת מכולת" של דרישות ממקום העבודה, אבל אף אחת מהדרישות האלה לא נראית לי הזויה או מוגזמת:

-מעדיפה להיות שכירה

-עבודה במסגרת ריאלית של שעות (למשל: 8 בבוקר עד 6 בערב. 10 שעות ביום זה נראה לי מספיק, ולא חושבת שיש צורך ליצור איתי קשר בשעות הערב המאוחרות)

-יחס אנושי נורמלי וכבוד הדדי 

-עבודה עם מעט חופש. בלי "מייקרו-מאנאג'ינג" ובלי בוס שיישב לי על הצוואר וישתה לי את הדם

-שכר הולם (8 וחצי לפחות)

 

 

זהו. זה כל מה שביקשתי.

אבל בכל מקום עבודה שאני מגיעה אליו, אני נדרשת לעבוד מסביב לשעון, סובלת מיחס דפוק, מקבלת מעט מדיי כסף ולרוב יושבים לי על הצוואר. 

זה משפיע עליי נפשית.

נכון, אני אמנם עובדת מהבית כרגע. אז מה? מעדיפה בהרבה לעבוד בחוץ במסגרת שעות נורמלית עם שכר נורמלי.

ואני רוצה להגיד - "דיי! עד כאן" ולהתפטר, אבל:

1. אין לי אלטרנטיבה כרגע.

2. אני מפחדת מהתגובה של האנשים שאני עובדת איתם. מפחדת שהם ירגישו שאני משאירה אותם להתמודד לבד עם כל הבלאגן, שיגבשו עליי דעה שלילית ושזה יפגע בי בהמשך אם אחליט להמשיך עם משרות הפקה. שייצא לי "שם רע" בשוק. שילכלכו עליי.

מרגישה שזה במילא קורה עכשיו, כי כבר קשה לי להסתיר את התסכול המטורף שהצטבר בתוכי, ואני כבר לא כ"כ נחמדה ולא כ"כ נגישה ולא אכפת לי לריב. כאילו באיזשהו מקום, מחפשת שיגידו לי "עזבי. ביי", אבל הם לא עושים את זה. ואני לא יודעת איך להיות בנאדם נורמלי, מבוגר אחראי, ולצאת מהפלונטר הזה שנקלעתי אליו. לא יודעת איך להגיד "זה לא מתאים לי" בלי החרדה שמתלווה לזה, בלי לפחד שיתעצבנו עליי ובטווח הרחוק יפעילו עליי כל מיני סנקציות.

 

אני מנסה להגיע באנרגיות מחודשות ובשמחה לכל מקום עבודה חדש. בהתחלה יש לי המון מוטיבציה וכוח, אבל תמיד באיזשהו שלב "מכבים" אותי עם מייקרו-מאנג'ינג, שכר מאוד נמוך, יחס מגעיל או עבודה מסביב לשעון. וזה חבל, כי הייתי רגילה לבוא עם כ"כ הרבה מוטיבציה ורצון טוב. ועכשיו גם זה מתחיל להיעלם, כי אני באיזשהו מקום כבר מצפה לכל החרא הזה. בגלל זה החלטתי שאני לא רוצה יותר הפקה.

 

בסטודיו הראשון שעבדתי בו כמפיקה, הגעתי עם ים מוטיבציה ורצון, ולא היה אכפת לי לעבוד מסביב לשעון. אבל השכר היה נמוך, ובגלל שלא היה לי ניסיון (כבר אין שום משמעות לכישורים היום? כאילו ניסיון הוא ערובה למשהו), התייחסו אליי כאל מפיקה "סוג ב". וזה כיבה אותי. אחרי שנה בעבודה, שבה רק ניסיתי להוכיח את עצמי שוב ושוב ושוב, באיזשהו שלב התייאשתי. כל הרצון הטוב שלי וההשקעה לא עניינו אף אחד ועדיין התייחסו אליי חרא, ולא משנה כמה טוב תפקדתי וכמה פידבקים נהדרים קיבלתי מהבמאי ומהמנהל קריאייטיב ומהצוות שלי ומכל האנשים שהתנהלתי איתם ברמה היומיומית, צוות ההפקה עדיין התייחס אליי כאל מפיקה סוג ב', כאל מישהי "חסרת ניסיון" שלא מבינה מה היא עושה.

לא יודעת אם זה קטע של תחרותיות, לא יודעת אם זו סתם תפיסת תחת שהיא לא במקום.

 

כרגע המצב הוא שיש לי 3 שנות ניסיון בהפקה, וזה פשוט ייראה מאוד מוזר אם אשלח קורות חיים למשרה שהיא לא הפקתית. זה מעלה תהיות. ואני בפלונטר, אין לי איך לצאת מזה. אני מנסה לשלוח קו"ח לכל מיני משרות כתיבה, כי אני גם עובדת בזה כפרילאנס כבר שנים, אבל לא חוזרים אליי. אני מנסה לחשוב איזה עוד כישורים יש לי ומה אני יכולה לעשות, אבל שומדבר לא מספק ולא מרצה אותי, ובינתיים אני מבזבזת את הזמן וצוברת עוד ניסיון במשרות שאני ממש לא רוצה לעבוד בהן בטווח הרחוק.

 

אני שוקלת לחזור לחדשות כמפיקה. אמרו לי שאני תמיד מוזמנת לחזור. לפחות שם כן העריכו אותי, אבל מצד שני, לא יכולתי לסבול את העורך הראשי שעבדתי איתו. משום מה, הוא חשב שזה לגיטימי לצרוח עליי מול כל המשרד כשהייתה איזושהי בעיה. בכלל, היה מן קטע כזה במערכת שלנו, להפיל את כל תחלואות העולם על ההפקה. משהו לא הסתדר? אשמת ההפקה. הייתה איזושהי תקלה? אשמת ההפקה. כאילו לא עשינו לילות כימים כדי לוודא שהכל יזרום חלק ויהיה מושלם. 

כמובן שצרחתי על הטמבל בחזרה. בהמשך גם עשיתי איתו "שיחת הבהרה", והסברתי לו שהוא ממש ממש ממש לא בשום עמדה להרים עליי את הקול כי אני לא כפופה לו, וגם אם הייתי כפופה - זה לא היה מקובל עליי. הוא הסתכל עליי בהלם, כי הוא כ"כ רגיל להוציא את הקריזות שלו על כולם. השיחת הבהרה שלי עזרה בדיוק לשבוע, ואז החלטתי שאין מצב שאני ממשיכה לעבוד עם בנאדם כזה וברחתי משם.

אז אולי אני יכולה לחזור לחדשות במתכונת אחרת?

הבעיה שהשכר נמוך והעבודה היא מסביב לשעון. לא תואם לרשימת מכולת שלי כ"כ. אבל אולי הייאוש יגרום לי לחזור לשם.


כשאני בכזה ייאוש, המחשבה היחידה שמעודדת אותי היא שבכל שלב, אני יכולה להפסיק את הסבל הזה. להפסיק לחיות.

זו מחשבה חולנית שלא אמורה לעלות בראשו של בנאדם בריא נפשית, אבל כנראה שאני לא הכי בריאה נפשית. 

ואז אני מתחילה ממש לחקור את הנושא - איך הכי כדאי? מה הכי פחות יכאב? מנסה למצוא איזושהי "תכנית מגירה" שתהיה לי במקרה הצורך, אבל כל הדרכים נראות לי כ"כ ברוטאליות וקשות.

זה עלול להישמע כמו קטע הזוי, מה שאני כותבת פה עכשיו. אבל אני באמת חושבת שאין ערך לחיים שלי, ואין ערך לחיים בכלל. כולנו פה במילא לביקור, אז מה זה משנה אם אני מחליטה לקצר את הביקור שלי? זו אפילו לא מחשבה דיכאונית, סתם מחשבה פרקטית. אם לא טוב לי, אז למה להמשיך? מה הטעם?

אין אלוהים, אין גן עדן או גיהנום. מה שנשאר אחרי המוות זה... כלום. וזה יכול להפחיד מאוד אנשים מסוימים, אבל איכשהו, אותי זה דווקא מנחם ומעודד. אני יכולה לבחור להפסיק את הסבל שלי בכל שלב. אני לא אהיה מודעת למה קורה פה אחרי שאני אלך, אני אפסיק להתקיים. רגשות האשמה יפסיקו להתקיים, הדיכאון יפסיק להתקיים, הכעס, התסכול. 

יש שיגידו "אבל גם כל הדברים הטובים יפסיק להתקיים!", והתשובה שלי על זה היא - איזה דברים טובים?

אני לעולם לא אוכל לחיות את החיים שלי כמו שאני רוצה, כי אני מוגבלת בכ"כ הרבה רבדים ותחומים, בעיקר כלכלית. ויש שיגידו "כן, אבל את יכולה לשפר את זה! זה יכול להשתפר בהמשך", ועל זה אני עונה - הסיכוי קלוש, ו"שיפור" לא יעניק לי את כל מה שאני רוצה. אני רוצה לחיות בלי טרדות כלכליות (כי הטרדות האלה מביאות איתן חרדות שקשה לי מאוד להתמודד איתן), אני רוצה לטוס לחו"ל מתי שבא לי, לא להיות כפופה לאף מעסיק או גוף, או בקיצור - אני רוצה חופש. לא חופש במובן של לשכב על הגב וללגום מיץ קוקוס, אלא חופש במובן הרחב יותר שלו. חופש לעשות מה שאני רוצה מתי שאני רוצה, להיות מי שבא לי. וזה משהו שלעולם לא יקרה, אז מה הטעם?

נכתב על ידי Dew. , 8/8/2018 09:52  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





27,898
הבלוג משוייך לקטגוריות: מגיל 14 עד 18 , אהבה למוזיקה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לDew. אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Dew. ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2018 © נענע 10 בע"מ