לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

It's easy to condemn without looking in the mirror


A dance in the halls of insanity

כינוי:  Dew.

בת: 24

ICQ: 346730866 

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    יולי 2014    >>
אבגדהוש
  12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
7/2014


לפעמים אני חושבת לעצמי שיש סיכוי שאני אמות. אני מתכוונת, לא בגיל 80+ בשיבה טובה, אלא הרבה הרבה לפני. אלה לא מחשבות מורבידיות, זו פשוט אופציה שצריך לקחת בחשבון. ולפעמים, כשאני חושבת על האופציה הזאת, אני שואלת את עצמי איך זה יקרה ומה אני אשאיר אחריי. אני, למשל, אובססיבית לגמרי כלפי מוות. כשאדם נפטר, גם אם אני בקושי מכירה אותו, אני מחפשת כל פיסת מידע שנוגעת אליו. אני תוהה אם כך יעשו גם לגבי. ואם כן, אז אני מקווה שימצאו את הבלוג הזה, כי כרגע יש לי בטן מלאה על מי שבשיא חוצפתה ממשיכה לקרוא לעצמה "אמא" שלי.


 

אז הכל התחיל, בעצם, ברגע שהיא ילדה אותי. אני חייבת להודות שהיא הייתה מאוד תומכת ואוהבת כלפי בשנותיי הצעירות. יכול להיות שזו הסיבה שהיא עדיין מחזיקה באמונה שהיא האמא הטובה בעולם, אף על פי שההגדרה הזו רחוקה מלהיות נכונה שנות אור. למעשה, לא רק שהיא לא האמא הטובה בעולם, היא לא אמא כלל. לא כלפי, לפחות. יש לה עוד ילדה, בת 17, אחותי, שרגש האמהות שהיא חשה כלפיה עדיין תקף. מי יודע עד מתי. מי יודע אם הרגש הזה לא תקף רק לגבי, בלי קשר לגיל, והיא תמשיך לטפח את אחותי עד סוף ימיה. אני מקווה מאוד שכן, כי לאבד אמא זה דבר נוראי.

בכל מקרה, משהו השתנה. אני לא קנאית, ואין לי שום בעיה עם חלוקת תשומת לב. אני אוהבת את אחותי אף על פי שלרוב אנחנו לא מסתדרות, והמצב ביני לבין אמא שלי בכלל לא קשור אליה, למי שתוהה לרגע. תמיד התפלאתי שהאישה הזאת לוקחת את הצד של אחותי בכל המריבות בינינו (כשלמעשה, היא לא אמורה לבחור צד ולא אמורה להתערב במריבות בין אחיות). אני, שתמיד לקחתי את הצד שלה, הגנתי עליה בכל מצב והייתי מוכנה לריב עם כל העולם רק כדי להיות שם לצידה, לא זכיתי, לא זוכה וגם לא אזכה לאותה תמיכה ממנה. במצב של ויכוח, חוסר הסכמה, ריב עם כל אדם שלא יהיה - היא תמיד תבחר להיות בצד של האדם האחר, ולא בצד של הבת שלה.

בזמן המבצע, כשהיו אזעקות ברחובות והיא הייתה בחוץ - היא ברחה לרוץ הביתה ולא למרחב מוגן, כדי להגיע בזמן לאחותי. אבל אני לא קיבלתי אפילו שיחת טלפון.

כשביקשתי לפרוק קצת מה שיש על הלב שלי על כמה קשה לי כלכלית כשהרכב שלי התקלקל (בלי לבקש ממנה דבר או אפילו לרמוז, אני לעולם לא אקח ממנה כסף) - היא בחרה להיות אטומה וקשה, ולהגיד לי להפסיק להתבכיין.

כשהיא קיבלה רכב חדש מסבתא שלי, היא בחרה לתת את הרכב הישן שלה לאחותי, שאפילו לא סיימה את שיעורי הנהיגה שלה, ולא לי, סטודנטית נשואה בת 24 שרצה כל יומיים למוסך. לא שהייתי לוקחת את הרכב שלה כך סתם, לא שלקחתי ממנה משהו כל החיים, אבל היא אפילו לא ניסתה להציע. כשאחותי סירבה לקחת את הרכב כי הוא "טרנטה" מדיי עבורה, היא הציעה **למכור** אותו לי. למכור. ושוב, לא שהייתי לוקחת בלי כסף. אבל תראו כמו המצב אבסורדי.

היא נהנית להגיד שהיא עשתה המון בשבילי, כשבפועל, הדבר היחיד שהיא עשתה עבורי היה לממן לי שיעורי נהיגה. ואני לא מזלזלת, חלילה, בכסף הזה. זה המון כסף. אבל זה לא מתקרב אפילו במעט לסכומים אותם היא שופכת על אחותי, ובניגוד אליה, לי היא טורחת להזכיר כל הזמן כמה היא הוציאה עליי וכמה היא "עושה" עבורי. מהרגע שהבנתי מה זה "עבודה" (בסביבות גיל 13!), עבדתי בכל עבודה אפשרית. עבדתי בעבודות קשות במיוחד כמו ניקוי בתים של אנשים, והכל כדי לממן לעצמי בגדים וטלפון נייד. ואין בזה שום דבר פסול ואני חלילה לא מתלוננת, אני פשוט מנסה להסביר שמעולם לא ביקשתי ממנה דבר, ושאני לא קיבלתי דברים רק כי רציתי אותם. הייתי צריכה לעבוד בשביל כל מה שרציתי (לעומת אחותי, שקיבלה אייפון 4 רק כי היה בא לה, ושקיבלה אייפון חדש ממש לא מזמן כי שברה את הקודם. והתשלומים על הקודם אפילו לא הסתיימו עדיין!). נכון, היא גידלה אותי, נתנה לי לגור בבית שלה, לאכול מהדברים שבמקרר, הייתה לי טלוויזיה משלי בחדר, כבלים. אבל כבר בגיל 21, שזה לא הרבה אחרי הצבא, היא ניסתה להעיף אותי מהבית בכל הזדמנות שהייתה לה. היינו רבות המון, עד שלא יכולתי לעמוד בזה, ולמרות שהייתי סטודנטית בלי גרוש, עזבתי את הבית. העדפתי למות ברחוב מאשר לגור איתה. למזלי, היו אנשים טובים בדרך שעזרו לי. גרתי אצל חברים תקופה מסוימת והסתדרתי איכשהו. אח"כ התחתנתי. היא דרשה שהחתונה תיערך במסעדה, לפחות (כי לא רציתי אולם), ונתנה לי 8000 כדי לעזור לכסות את האירוע שהיא דרשה שיהיה. אני מודה, גם אני רציתי חתונה קצת יותר רצינית משתי דקות ברבנות, ואני בהחלט צריכה להודות לה על זה. אבל היא לא עשתה את זה עבורי, היא עשתה את זה בגלל ה"מה יגידו". כשהבעתי הסתייגות מחתונה במסעדה, היא התעלמה לחלוטין. כשביקשתי בפירוש שלא יהיה צלם (כי שמנתי נורא והתמונות ידכאו אותי), היא מצאה דרך להביא אחד כזה למרות הכל. אני יודעת שהמצד היא אולי מצטיירת ברגעים האלה כאמא שרוצה שהחתונה של הבת שלה תהיה סבירה, אבל תאמינו לי, כל ההפקה הזאת - לא עבורי.


 

ועכשיו: הטריגר. כבר התרגלתי לעובדה ש"אמא" לא מתקשרת אליי בכלל, לא שואלת לשלומי, ושבעיקרון אני זו שצריכה לרדוף אחריה על מנת לקיים קשר או תקשורת כלשהי. לא חשבתי על זה יותר מדיי, כנראה כדי לא להתאכזב ולהיכנס לדיכי, עד הטריגר.

לאמא שלי יש אחות שגרה בארה"ב. טיפוס נהדר. היא חב"דניקית ויש לה 4 בנות, שתיים מהן כבר נשואות באושר עם ילדים. מאז שאני יכולה לזכור, האישה הזאת מאוד תוקפנית וצינית, כלפיי במיוחד. מאז ומעולם התעלמתי מכך כי לא עלה בדעתי לחשוב שהיא שונאת אותי ספציפית. זה פשוט האופי שלה.

אז האחות הזאת שלה, דודה שלי, באה לבקר בארץ אחת לשנה, כדי לראות את סבתא שלי. בשנה שעברה, כל מילה קטנה שאמרתי זכתה ללעג, כל משפט זכה לתשובה תוקפנית ומתלהמת, וכרגיל - כל דבר שעשיתי לא היה טוב מספיק (במקרה הטוב) או רע במיוחד (במקרה הפחות טוב). הדודה הזאת נמצאת, ככל הנראה, באיזה תחרות מפגרת עם אמא שלי על תשומת הלב של סבתא שלי. תחרות שאמא שלי אפילו לא מודעת אליה, או תמימה מדיי מכדי לראות. היא טורחת לפאר ולהלל את בנותיה בכל הזדמנות אפשרית, בייחוד כשאני מפשלת ("אה, טל עשתה ככה? הבנות שלי..."). כשניסיתי להסב את תשומת לבה של אמי לזה, התגובה שלה הייתה שאני מדמיינת ומחפשת לריב. כמובן, למה ציפיתי בכלל. לקצת תמיכה? כשאחותה צעקה עליי בשולחן השבת ללא כל סיבה נראית לעין וחיפשה כל מיני דרכים שונות ומשונות להביך אותי ("טל, לא ככה מפנים את האוכל מהשולחן! זה ממש לא מנומס!"), אף אחד לא שם לב לכך. כשצועקים עליי - זה כנראה לגיטימי. אני לא שום דבר, פרט לשק איגרוף שצריך לספוג הכל בשקט. אז שתקתי. שתקתי לכל אורך הביקור שלה, ובחרתי להגיע פחות לסבתא שלי ולראות אותה פחות, מה גם שזו הייתה תקופת מבחנים בשנתי הראשונה ללימודים, והייתי חייבת ללמוד. כמובן שגם ההתנהגות הזו מצידי זכתה לביקורת נוקבת מצד סבתא שלי ואמא שלי, שלא הבינו למה אני לא יכולה לפנות זמן ולהגיע לראות את הדודה. זה שיש לי מבחן כל יומיים זו לא סיבה מספקת להסתגר בבית וללמוד, כנראה. אז השנה כשהדודה הגיעה, גם תקופת מבחנים, עשיתי דבר שונה: התקשרתי כמעט כל יום, שאלתי מה איתה, איפה היא, מה היא עושה ומתי אוכל להגיע. למזלי, היא הייתה עסוקה בטיולים במקומות שונים בארץ והיא וסבתא שלי בקושי היו בבית. בנוסף, השנה יש לי את התמיכה של בעלי. והנה, אני מגיעה לטריגר. בשישי בערב הגעתי לסבתא שלי עם רונן ולוקה (הכלב שלנו). סבתא שלי יודעת שללוקה יש גידול במוח והוא חייב לקחת כדור נוגד התקפי אפילפסיה פעמיים ביום בשעה קבועה, כי כבר הסברתי לה את זה בפעם הקודמת שהבאתי אותו. היא אמנם קצת כעסה, כי היא אישה דתייה שעדיין חיה בסטון-אייג' ובטוחה שכלבים הם חיה "טמאה", אבל אמרה שלהבא נשאל לפני שאנחנו מביאים - ובזה הסתיים העניין. באמת? הסתיים? אז זהו, שלא. הדודה הזאת העלתה את הנושא כל שניה, כאילו מנסה לחרחר מריבה ביני לבין סבתא שלי. "אבל למה הבאתם אותו", "איכס", "שיעוף ממני", ופניני לשון רבות נוספות. באיזשהו שלב אפילו סבתא שלי אמרה לה להפסיק כיוון שהיא פשוט חיממה את האווירה, ולא במובן הטוב. אני שתקתי כל הערב, חייכתי, הייתי נחמדה ומנומסת. כשהיא טענה שהוא מסתובב לידה וזה מגעיל אותה, אפילו קשרנו אותו, רונן ואני, לכיסאות שלנו. זה לא היה נוח לנו וזה בוודאי לא היה נוח ללוקה, אבל מה יש. נמנעים ממריבה בכל מחיר אפשרי. באיזשהו שלב הלכתי לשטוף את הכלים, ואז היא שוב אמרה "כלב בשולחן שבת... אני פשוט לא מאמינה! למה הם היו צריכים להביא אותו?" בטון כועס ומתלהם. ואז, לא יכולתי לשתוק יותר. "כבר הסברנו לך אלף פעם למה", אמרתי ושטחתי בפניה למה. בקיצור - הייתה שם מריבה, או יותר נכון ויכוח. נחשו מה אמא שלי עושה באותו רגע? "טל! תשתקי!!!!". כמובן שלא שתקתי. ספגתי מספיק. היום הבנתי מאחותי, שביום שבת **אמא שלי** ניסתה להעלות שוב את הנושא והדודה השתיקה אותה. שאלתי את אחותי מה היא בדיוק אמרה, והיא ענתה "לא יודעת, משהו בסגנון של זה שהיא כועסת עלייך על מה שעשית". הרי לפניכם - אמא למופת.

 


 

אמא, אם אני מתה לפניך ואת קוראת את זה במקרה, אני רק רוצה שתדעי שאת לא ראויה לכינוי "אמא". חוץ מלאמלל אותי לחלוטין בשנים האחרונות, לא עשית עבורי דבר. תמיד בחרת בצד של אנשים אחרים על פניי, לא הייתה לך טיפת אמפתיה כלפיי ולא שאלת מעולם מה איתי או איך אני ורונן מצליחים להסתדר בדירת מרתף של 35 מטר עם כלב. לא שאלת איך הולך בלימודים, מה ממוצע הציונים שלי, ואפילו לא הבעת חשש כשנסעתי עד שדרות למכללה גם כשהמצב הבטחוני היה קשה. להיפך, בשנה א' אפילו עודדת אותי לנסוע על אף ירי הטילים המסיבי על שדרות. בדרך לשם קיבלתי SMS על כך שהלימודים התבטלו וחזרתי כל הדרך חזרה, באוטובוס, כשברקע נשמעות אזעקות. כאילו את מחפשת דרך להיפטר ממני. לא מעניין אותי עד כמה זה נשמע ילדותי או כפוי טובה, אני יודעת היטב על מה אני מדברת, ויש מספיק אנשים שתומכים בכך. אנשים אובייקטיביים.

כשהיינו אצל אמא של רונן ביום שבת, הבטתי בה והלב שלי נחמץ. שמחתי בשביל רונן שיש לו אמא כזאת, ובד בבד הרגשתי תחושת אומללות ועצב שהתפשטה בכל בית החזה שלי, על כך שלי אין אישה כזאת בחיים שלי שתדאג, תאהב ותחבק. גם אם אני בין החיים וגם אם לא, תדעי שלעולם לא אסלח לך על זה. לעולם לא אסלח לך על תחושת הבדידות הנוראית הזאת שגרמת לי להרגיש, התחושה שאין לי למי לפנות ושאין אף אדם בעולם שתומך בי פרט לבעלי. בעל זה דבר נפלא, אבל זה לא קשר של בשר ודם. רונן אמר "יש לך את אמא שלי", ושוב ניסיתי להסביר לו שזה לא כמו להיות קשורה אליה בקשר דם, כמוהו. אבל אמא, גם אם אני מתה ואת קוראת את זה עכשיו, אל תתעצבי מדיי. הרי לך סיבה נוספת לשנוא אותי: אני אתאיסטית, ואני בטוחה בוודאות שלא קיים דבר אחרי המוות, לכן תיהי בטוחה שאין איזו רוח מרושעת שמסתובבת חסרת מנוחה ביקום ונוטרת לך. זה לא קיים.  


נכתב על ידי Dew. , 28/7/2014 14:08  
3 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של The Unhappy Wanderer ב-29/7/2014 12:04
 




אני באמת לא רוצה להתעסק במצב הבטחוני, כי התעסקתי בזה המון לאחרונה. אחרי שהייתי צמודה לטלוויזיה במשך שעות ארוכות, הבנתי שחוץ מצער וכאב, אני לא מרוויחה מהצפייה שום-דבר. אמנם למדתי קצת על פוליטיקאים שונים, יצא לי לשמוע מגוון של דעות (עם חלקן הסכמתי, עם חלקן פחות), ואין ספק שהפלורליזם הזה פתח את עיני ועזר לי להבין באופן טוב יותר לאיפה אני משתייכת על המפה הפוליטית. אבל באמת, עייפתי מזה. עייפתי.


 




 


אני מסיימת את השנה השנייה שלי בתואר בתקשורת בקיץ הזה. לאור העובדה שלא התחלתי אף עבודה, אני לא יודעת אם "סיום" זו מילה באמת נכונה, או מצב שנראה באופק, אבל אני מקווה לטוב. רמת הריכוז שלי שואפת לריצפה ואני מותשת. אין לי מושג למה.


 


היות וניסיון תעסוקתי זה דבר חשוב במיוחד, מצאתי לי עבודה כפרילנסרית שכותבת תוכן שיווקי לחברות גדולות ("איסתא", למשל). השכר על הפנים, אבל מדובר בעבודה מהבית, אז זה נחמד. למרות שאני עושה עכשיו את מה שתמיד אהבתי לעשות - לכתוב - אני חייבת להודות שמדובר בעסק מתיש למדיי. לא רוצה להטיל את האשמה על העבודה החדשה, אבל אין ספק שזה מקשה עליי להתחיל את עבודות הסיום שלי. זה, והעצלנות שלי. העיקר שיש ניסיון תעסוקתי


 




 


אני אתאיסטית. לגמרי. בכל רמ"ח איברי. יש לחוזרים בתשובה קטע כזה של "הרגשתי את זה, הרגשתי שזה הדבר הנכון". אז אני יכולה להגיד בכנות, שאני יודעת במידה ודאית, או יותר נכון - מרגישה במידה ודאית, שאין, לא היה ולא יהיה דבר כזה שנקרא "אלוהים". היישות האלוהית הומצאה על-ידי בני אדם, כדי שיוכלו לשמור על שפיות ולהתמודד עם סבל. אם יש על מי להפיל את האשמה - אז למה לא? אם משהו רע קורה, מה טוב מלחשוב "הכל לטובה. לאלוהים יש תוכנית"? אין ספק שמדובר במניפולציה עליה רוכבים אנשי דת, מכל הדתות. הבעיה העיקרית בדת היא שהדתות נהיו דתות פוליטיות. הנצרות הייתה מאז ומעולם כזאת, והיהדות גם הפכה לכזאת במאות השנים האחרונות. אמנון יצחק, למשל, עושה שימוש ציני באמונה של אנשים כדי להרוויח כסף. אני יכולה להגיד בוודאות מוחלטת שהחלאה הזה לא מאמין באלוהים. הוא רק מנצל את החולשה והתמימות של אלה שכן מאמינים, על-מנת לסחוט מהם כספים. וזה עצוב. עצוב מכמה סיבות: הראשונה, מידת הרוע שקיים בעולם. הגרידיות. רבנים גדולים חיים בפאר, בעוד שמאמיניהם מלקטים אגורה לאגורה. השניה, שלאנשים אין את היכולת הבסיסית להתמודד עם העולם הזה, ברמה כזאת שהם נדרשים להמציא לעצמם "חבר דמיוני", איזו דמות קסומה שהגיעה משום מקום ויש ביכולתה לעשות הכל. כל בר מוח, כל אדם שנשארה בו טיפת היגיון, יכול להבין עד כמה הקונספט הזה מגוחך, ומזכיר באופן מדהים ומפחיד מחלות נפש כדוגמת סכיזופרניה. אבל ככה זה. יש אנשים שלא יכולים להתמודד עם העולם אחרת. והאמת, אפשר להבין. אנחנו חיים בעולם אכזר, אכזר ונוראי.


 




 


ביי

נכתב על ידי Dew. , 21/7/2014 23:38  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





26,949
הבלוג משוייך לקטגוריות: מגיל 14 עד 18 , אהבה למוזיקה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לDew. אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Dew. ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ