לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

It's easy to condemn without looking in the mirror


A dance in the halls of insanity

כינוי:  Dew.

בת: 27

ICQ: 346730866 

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    יולי 2017    >>
אבגדהוש
      1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031     

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
7/2017

Anxiety strikes again


לא בטוחה מה אני מרגישה כרגע ולא בטוחה אם ניתן לקרוא לזה "התקף חרדה", אבל אני פשוט לא מוצאת דרך אחרת לתאר את זה. זה התחיל אתמול בערב, התחושה המוכרת הזאת של כאב בבטן העליונה, מלווה בבחילה מגעילה ודפיקות לב מהירות. מעולם לא אובחנתי, כי אני פשוט ממש לא מעוניינת לדבר על זה עם רופאים, אבל - מה זה עוד יכול להיות?


 


אין סיבה הגיונית להתקפה הפעם. אין סיבה הגיונית להתקפות חרדה כאלה אף פעם, האמת. זה תמיד בגלל משהו קטן, שפתאום מועצם למימדים ענקיים. 






1.


אני לא טבעונית ולא צמחונית, אבל האטימות של אנשים בנושא יכולה לשגע אותי. ניהלתי כמה וכמה שיחות עם רונן על זה, ואנחנו מנסים לעבור לאורח חיים טבעוני. החלטנו שמחר נלך יחד לשוק, נקנה מלא ירקות ופירות, נמצא מתכונים באינטרנט ונתכנן תפריט - cruelty free.


כשאני רואה פוסטים או תגובות נגד טבעונות בפייסבוק, זה מכעיס אותי, זה מקומם, זה הופך לי את הבטן. כל תירוץ או הסבר שבו משתמשים האנשים האלה, כ"כ רדוד, שטחי, מטומטם, ויוצא מתוך תפיסת עולם מעוותת, לפיה יש חיים ששווים יותר ויש כאלה שפחות.


הפעם, זה הופך לי את הבטן במיוחד. הופך לי את הבטן שאנשים משתפים פוסטים כאלה, מאמינים באידיאולוגיה נאצית כזו - מצטערת, אבל אין לי דרך אחרת להגדיר את זה.


אנשים נורא מפחדים מ"זילות השואה". נורא מפחדים להשוות דברים אחרים אליה. ההגדרה המילונית של שואה, היא לא השואה שקרתה ליהודים באירופה לפני 70 שנה. למעשה, ההגדרה המילונית של שואה היא "אסון, חורבן". שואה היא הרג שיטתי ואכזרי, וזה ממש לא משנה על מי אותה אכזריות מיושמת. כלבים, פרות, חזירים ויונקים אחרים, מגיעים לרמת אינטליגנציה של ילד בן 3-4. האם זה מוסרי להתעלל ולרצוח ילד בן 4, לטובת סיפוק תאוות דוחות?



"גזענות". 


עוד מילה שבני האדם בטוחים שחלה רק בהקשר אליהם. 


איך זה לא גזענות לחשוב שאנו צורת החיים הנעלה ביותר על כדור הארץ, וככאלה, יש לנו ה*זכות* (כן, כן, אנשים משתמשים במילה "זכות" בהקשר הזה, למרבה הזוועה) לרצוח ולענות יצורים תמימים, לקחת מהם את התינוקות שלהם, לחבר אותם למכונות חליבה מכאיבות, להתעלל בלי די? 


מדוע הם החליטו, אותם אנשים, שהם נעלים יותר מכל צורת חיים אחרת? רק כי בעלי חיים אחרים נראים שונים מהם? כי הם מדברים שפה שונה? על סמך מה הם החליטו באופן כ"כ שרירותי מי טוב יותר ומי פחות?






2.


ההופעה של אמון אמארת':


לא ברור מי מארגן את ההופעה הזאת (פרוגסטייג'? איי אס אם?), אבל כרגיל, כשלא מדובר בהפקות של ישי שוורץ - ההתנהלות דיי כושלת. ההופעה תוכננה להיות בתיאטרון, מועדון שאני מכירה ואוהבת, והועברה בדקה ה-90 ל"אומן 17", מועדון ערסים ידוע.


באסה. כן.


מעולם לא הייתי שם, מעולם לא רציתי להיות שם ואני מתחלחלת מהמחשבה על ללכת לשם היום בערב. למה? לא יודעת. מרגיש לי שההופעה תהיה דחוסה בטירוף (זה לא מקום גדול כמו שההפקה טוענת), מעפנה (אני בטוחה שאמון אמארת' יתבאסו קשות כשיראו את הבמה וזה יוריד להם את כל החשק להופיע בראבק), ואני הולכת לראות שם הרבה אנשים שממש לא בא לי לראות, או כאלה שאני פשוט לא אדע איך להתמודד עם הסיטואציה כשאראה אותם: 


חבר של רונן יהיה שם, הוא אחלה. זה סבבה. 


טל יהיה שם (נראה לי, ראיתי שהוא עשה "אטנדינג" באיוונט), וזה יהיה פחות סבבה, בייחוד אחרי ההתנהגות ההזויה שלו באפיקה.


מישהי שהייתה פעם חברה שלי תהיה שם, ואני לא סגורה על אם אנחנו לא מדברות בכוונה או בטעות (מהצד שלי זה לא בכוונה, אבל איתה אי אפשר לדעת). 


הצלם של ההופעה יהיה דווקא מישהו שאני מכירה ומחבבת, שזה אחלה וסבבה ומרגיע אותי קצת.






כשאני מנסה לנתח את התקף החרדה הנוכחי, אלה שתי הסיבות היחידות שעולות לי. עכשיו, ממש ברגעים האלה שכתבתי את המשפט הזה, התחילו פתאום לצוץ עוד מלא סיבות טובות - העבודה, למשל. למה? זה לא משנה כרגע, אין לי כוח להרחיב על זה ולהיכנס לזה, אבל פתאום אני קולטת שאולי יש הרבה דברים, ברמה העמוקה יותר, שאני פשוט לא מודעת אליהם, והם מהווים את הטריגר להתקף החרדה הנוכחי.

 


אני אומללה, אני מרגישה מובסת, ואני שוקלת ברצינות להתחיל לקחת כדורים. ראיתי איזה סדרה או כתבה גדולה על ציפרלקס בערוץ 2 או 10 לפני כמה זמן (חודש? כמה שבועות? לא זוכרת). קראו לה "ציפרלקס - כדור האושר" או איזה שטות בסגנון. היה ברור לי מאוד שמדובר בכתבה מגמתית, אבל היא הצליחה לשכנע אותי. יש לי ציפרלקס פה בבית, נתנו לי בגלל הפיברומיאלגיה, אבל מעולם לא נגעתי בזבל הזה ואני ממש מפחדת להתחיל לנסות. מצד שני, גראס הוא יקר, והוא לא תמיד עוזר בצורה באמת טובה להתקפי חרדה או לדיכאון. הוא עוזר קצת, נקודתית, מערפל קצת ומכהה את התחושות הרעות, אבל זה לא זה. זו לא עזרה מוחלטת.


אני לא רוצה "ללכת עם קביים" כל החיים שלי. אני לא רוצה להכניס את הזבל הזה לגוף שלי, וכך בעצם להודות ביני ובין עצמי שיש לי בעיות גדולות משחשבתי. אני רוצה להיות נורמלית. אני רוצה להיות מאושרת, ואני לא זוכרת את התחושה הזו, אני כבר לא יודעת איך זה אמור להרגיש. אני מתחילה לחשוב לעצמי, "אולי זה לא כ"כ גרוע בסופו של דבר? אולי זה משהו שאת חייבת, אולי הכימיה במוח שלך קצת off וזה יעזור". אולי יש לי בעיה בהולכת סרוטנין ודופמין? מי יודע. מה שמתמיה אותי באמת, הוא שהדעה הרפואית הרווחת והיחידה, למיטב הבנתי, היא שכולנו צריכים להיות מאושרים באופן טבעי, ואם לא - אז יש לנו בעיה. בעיה בהולכת סרוטנין, בעיה עם הדופמין, בעיה פיזית כלשהי, שנובעת לרוב מהמוח, וגורמת לנו להיות אומללים. 


באמת? המצב הטבעי הוא אושר?


איך אפשר, כשיש כ"כ הרבה מוות וסבל מסביב? איך יכול להיות שהמצב הטבעי הוא אושר?


אני תמיד מרגישה שאני זו שחיה במצב הטבעי והאמיתי, וכולם סביבי חיים במעין הדחקה. זה טבעי מאוד לא לרצות לחיות, זה טבעי לחוש סבל - כי העולם בעצם חרא, זה טבעי לחוש חרדה. ככה, לפחות, חשבתי כל חיי. חשבתי ככה כי זו המציאות המחורבנת שנולדתי לתוכה, אולי. 


דיברתי על זה עם החבר הכי טוב של רונן (ידיד מאוד טוב שלי עכשיו), שגם סובל מדיכאון, אם כי לא ברמה שלי ולא כ"כ הרבה שנים כמוני. אני ממש תופסת ממנו. הוא גאון. אני לא חושבת שפגשתי מעולם אדם חכם כמוהו. שאלתי אותו - "מה, כל אדם שסובל מדיכאון בהכרח סובל מבעיה כלשהי? המצב הטבעי הוא אושר?" כשהוא אמר לי שכן ואחרי שדיברנו והתפלספנו על זה קצת, פתאום נפל לי האסימון, והבנתי שאולי אני סתם מתעקשת לשווא. שאולי אני צריכה להצטרף לשאר העדר ולהפסיק לחיות בכזו אומללות מתמדת שפשוט אין לה סוף. שזו פשוט מחלה פיזית שדורשת טיפול תרופתי, כמו כל מחלה אחרת. כמובן שהאושר שיגיע בעקבות הכדורים לא יהיה אמיתי, וזה משהו שתמיד יעיב עליי. מצד שני, אני כבר באפיסת כוחות. יכול להיות שאין ברירה אחרת.


 

נכתב על ידי Dew. , 27/7/2017 09:30  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של Dew ב-29/7/2017 22:36
 




When I am dead,
Lay me in a mound
Raise a stone for all to see
...Runes carved to my memory
השיר הזה לא מפסיק להתנגן לי בראש בלופים, בדגש על הפזמון.
אני מאוד אוהבת את אמון אמארת', אבל בשיר הספציפי הזה, המלודיה כ"כ... דאון. קשה להסביר. זה מן שיר כזה שמושך אותך למטה.

אני בעבודה. עבר עליי יום קשה וארוך וכל הגוף שלי כואב, אבל אני דיי מבסוטה מזה שלפחות הייתה לי המון עבודה היום והיום טס.
חבל שעשיתי הכל כ"כ מהר. זו עבודה שיכלה בקלות למלא יומיים. אני יודעת בוודאות שיש פה אנשים שזה היה ממלא להם יומיים...
יש מישהי בעבודה שלי שאני לא מחבבת. אני צריכה לעבוד איתה באופן דיי צמוד, והיא כ"כ גרועה. מעבר לעובדה שהיא גרועה כמפיקה, אני גם לא מחבבת אותה ברמה האישית. בהתחלה דווקא חיבבתי אותה מאוד, אבל ככל שהמשכתי להכיר אותה וככל שאני ממשיכה, אני מוצאת את עצמי מתחילה ממש לשנוא אותה. בלי קשר לזה, היא גם נראית לי מאוד עצלנית, מפונקת ומעצבנת באופן כללי. מה שהכי מעצבן הוא שכמו תמיד, אני הראשונה כנראה לראות את הדברים האלה. בסטודיו דווקא דיי מחבבים אותה (נראה לי), וכל הכשלים הבלתי סופיים של המחלקה שלה נתפסים ככאלה שנגמרים בגלל מחסור בכוח אדם, ולא בגללה.
המחלקה אמנם אנדר-סטאפד, אבל היו מלא דברים שהבחורה הזו הייתה יכולה לעשות כדי לא לאחר בדדליינים. היא פשוט גרועה.
היא חושבת שהיא מדהימה. אני יודעת גם יודעת שהיא חושבת שהיא הרבה יותר טובה ממני, אבל היא לא. חד משמעית. היא כ"כ איטית, כ"כ מפוזרת, כ"כ לא מאורגנת. זה התפקיד שהכי לא מתאים לה לעשות בעולם.
היא תכננה להתחיל ללמוד באוקטובר (יותר נכון - להמשיך לתואר שני), אבל עכשיו היא שוקלת את העניין. מה שהחזיק אותי פה הייתה הידיעה, או יותר נכון התקווה, שבעוד כמה חודשים בודדים אני לא אצטרך לראות אותה יותר. לצערי, נראה כי היא דווקא הולכת להישאר פה.

אני יודעת, אני חייבת ללמוד להסתדר עם אנשים.
מאז ומעולם זה היה אישיו רציני בשבילי. קשה לי מאוד להיות נחמדה ולבבית כלפי אנשים שאני לא מחבבת. קשה לי להעמיד את הפוזה הזו, וגם כשאני סופסוף מצליחה, קשה לי מאוד לשמר אותה. זה דורש כ"כ הרבה אנרגיות, כ"כ הרבה מאמץ.
אני במקום עבודה וזו סביבה שבה אני צריכה להתנהל במקצועיות מוחלטת, אז זה מה שאני עושה, אבל זה קשה, כי אני פשוט... לא סובלת אותה. קשה לי לשים את האצבע על מה הבעיה בדיוק, כי יש לי המון אישיוז איתה באופן כללי, אבל מה שאני יודעת בוודאות זה שאני לא מחבבת אותה ואני גם לעולם לא אחבב אותה, לא משנה כמה אני מנסה למצוא בה צדדים טובים יותר. יש בה משהו כ"כ מתנשא, וכ"כ מלאכותי, וכ"כ... לא יודעת. קשה לי להסביר.

הראש שלי כ"כ כואב.
חשבתי שאוכל להתגבר על הכאב בלי כדורים, אבל זה מתחיל להיות בלתי נסבל כרגע.
אני הולכת להטביע את הכאב ברוקסט פלוס ובוויד.
נכתב על ידי Dew. , 12/7/2017 17:27  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של Dew ב-16/7/2017 16:18
 



התקף זעם


אני בעבודה ואני בהתקף זעם היסטרי.

מי שלא חווה התקף זעם, התקף זעם אמיתי, כנראה לא יוכל להבין לעולם.

אני תוהה אם זה קשור לפיברו. אמרו לי שכן.

אני עם כאבים איומים מהבוקר. אני תשושה. ואז אני רואה שאחים של רונן פתחו קבוצה בוואצאפ, ובה נקבע (כן, נקבע. לא שאלו שאלה, לא ביקשו, לא תהו - קבעו) שכולנו - כל המשפחה של רונן כלומר - יוצאים להפלגה ביוון בסוף אוגוסט. 

הכל כלול, 950 ש"ח לבנאדם ותירוצים לא מתקבלים.


אז למה אני כ"כ זועמת?

אני לא טיפוס משפחתי. מעולם לא הייתי. אני אוהבת את הלבד שלי ואת השקט שלי, ואפילו כשאמא שלי מנסה להגיד דברים בסגנון של "את לא באה לבקר מספיק", אני לא מוכנה לספוג את זה ממנה, לא מוכנה להיכנס לדיון הזה ולא מוכנה לשמוע על זה. אמרתי לה כבר בעבר "אמא, אם יש לך בעיה עם סגנון ההתנהלות שלי, אפשר לנתק קשר. אני לא מוכנה לקטעים הפולניים האלה".

לאמא של רונן, לעומת זאת, אני לא יכולה להגיד דברים כאלה.

לאחרונה היו לי כ"כ הרבה מריבות עם רונן על זה. לא ממש מריבות פר-סה, אנחנו לא באמת רבים מאוד, גג מתווכחים וממשיכים לדבר כרגיל אח"כ. בכל מקרה, המשפחה שלו פשוט לא מפסיקה עם זה.

לפני שבוע בערך יצאנו לסרט עם אמא שלו ואח שלו. "וונדרוומן". בדרך, אמא שלו *מודיעה* לנו, שבסוף יולי עושים "שבת משפחה" ושכולנו חייבים להגיע אליה ולישון שם.

היציאות המוזרות האלה פשוט לא מפסיקות להגיע.

אני מבינה שאמא שלו נבהלת מזה שכל הבנים שלה עוזבים את הבית, אבל סורי, i didn't sign up for this. בייחוד לאור העובדה שהמשפחה שלו דתית. אני ממש, ממש לא הולכת לעשות שם שום שבת! אני לא עושה את זה עם המשפחה שלי, ואני בטח לא הולכת לעשות את זה עם המשפחה שלו.

 

אחרי ההכרזה היום בוואצאפ, נכנסתי להתקף זעם בלתי נשלט. התחלתי לכתוב משהו בסגנון של "אני לא באה. נקודה", אבל חברה מהעבודה עצרה אותי. יצאתי החוצה מהמשרד, יצאתי מקבוצת הוואצאפ בהפגנתיות, בלי להגיד כלום, שלחתי וואצאפ לרונן: "אני לא באה. תעשו מה שאתם רוצים, אני לא באה" והתקשרתי לאמא שלי. 

בכיתי. אשכרה בכיתי לה בטלפון מרוב זעם. לא יכולתי לעצור את עצמי, הרגשתי שאני משתגעת. היה לי חם. כל הגוף שלי רעד מעצבים.

 

אמא שלי פשוט הגיבה "אוקיי. התחתנת. אין מה לעשות". מה זה "אין מה לעשות"????????

אמרתי לה, "אז אני צריכה להתגרש".

היא אמרה לי שאני מדברת שטויות, מוותרת מהר מדיי, שזה לא דבר שנכון לעשות, ואז הגדילה לעשות (או יותר נכון: לעצבן) ושאלה "אם את מגיבה ככה עכשיו, מה יקרה כשיהיו לך ילדים?"

"אמא", עניתי לה, "כמה פעמים אני צריכה להגיד את זה? לא יהיו לי ילדים!"


אני בטוחה שיש אנשים שיקראו את זה ויחשבו שאני משוגעת. כן, יש מצב שאני משוגעת. יש מצב ש90% מהאנשים בעולם לא יוכלו להבין אותי. יש מצב. מה לעשות, נולדתי פגומה, מקולקלת. כזו אני.

רונן צריך להיות עם מישהי משפחתית. מישהי חמה. מישהי שאוהבת מפגשים משפחתיים, שרוצה ילדים, שתתקשר לאמא שלו על בסיס שבועי ותדבר איתה. 

ואני,

אני כנראה פשוט לא צריכה לחיות. כי אני לא יכולה להיות לבד, זה מדכא וקשה מדיי, ומצד שני - אני לא יכולה גם עם המצב הזה. לא יכולה. אם הייתי יודעת שזה יהיה ככה, כנראה שלא הייתי מתחתנת לעולם, או שהייתי מוצאת בן זוג אחר, שגם מרגיש וחושב כמוני, ופשוט טסה איתו לגור בחו"ל ומתרחקת מכולם.


אין לי אנרגיות למפגשים משפחתיים. בימים היותר טובים שלי, אני "רק" סובלת מכאבים קלים ומעייפות ברמה בינונית. בימים יותר קשים, קשה לי אפילו להשאיר את העיניים פקוחות, כי שרירי העיניים שלי מרגישים כ"כ חלשים ועייפים. אז עוד לנהל שיחה? להיות נחמדה? כל אלה דורשים אנרגיה, המון אנרגיה שפשוט אין לי. אין לי.

וכמה אפשר להגיד "לא"? וכמה אפשר לריב על זה עם רונן? 

מעבר לעובדה שאין לנו גרוש על התחת, באמת נראה להם שאני אצא איתם לחופשה? 

רונן ואני לא היינו בחופשה כבר 4 שנים!!!! מעולם לא היינו בחו"ל! אז אם סופסוף נצליח לגייס קצת כסף, באמת נראה להם שזה הרעיון לחופשה חלומית בעיני?!

זה פשוט אבסורדי ברמות שאני לא יכולה לתאר!

 

 

טוב, מסתבר שבשונה מדיכאון, הכתיבה לא עוזרת להתקפי זעם. 

אני הולכת להתחרפן במקום אחר.

נכתב על ידי Dew. , 6/7/2017 14:37  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





27,441
הבלוג משוייך לקטגוריות: מגיל 14 עד 18 , אהבה למוזיקה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לDew. אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Dew. ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ