לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

It's easy to condemn without looking in the mirror


A dance in the halls of insanity

כינוי:  Dew.

בת: 25

ICQ: 346730866 

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    יולי 2015    >>
אבגדהוש
   1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031 

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
7/2015

על דיכאון וחרדות


אז בגדול, אני לא כ"כ בקטע של כתיבה לאחרונה. אם לדייק, אני לא בקטע של יומן אישי - זה מרגיש לי חשוף מדיי, מביך מדיי. את שאר סוגי הכתיבה אני עושה: כתיבה למטרות קידום, כתיבה שיווקית. זה כביכול קשה יותר מאשר סתם לשפוך את הרגשות על דף (או באמצעות מקלדת), אבל זה לא דורש שום חשיפה. מצד שני - זה גם לא נותן פורקן לשום דבר.


לפסיכולוג אני לא אלך. עשיתי את הטעות הזו לפני שנה. על אף שתמיד הערכתי פסיכולוגים, פתאום ראיתי את כל הסיטואציה בצורה שונה לחלוטין. אני לא יודעת אם זה קשור לפסיכולוגית הספציפית שהייתי אצלה, אבל זו הייתה חוויה גרועה ביותר. קודם כל, היא לא נתנה לי שום עצה מועילה. דבר שני, היא ניסתה להכניס אותי יותר מדיי למוד של רחמים עצמיים, וזה פשוט לא התאים לי. זו לא הדרך להתמודד עם דברים, לטעמי. והכי חשוב - הכסף. לא באמת אכפת לי לשלם על שירותים רפואיים כשאני יודעת שזה מסייע לי - וכן, שירותים נפשיים נחשבים לשירות רפואי לכל דבר. אבל... היה משהו כ"כ מלאכותי, כ"כ מגעיל, בלשלם כסף לבנאדם רק כדי שהוא יקשיב לך. זה גרם לי להרגיש פאתטית. אני מספרת לרונן הכל, והעצות שלו מועילות בהרבה מהעצות של הפסיכולוגית ההיא. מה גם שבאמת אכפת לו ממני, והעצות שלו באות מהמקום הכי אמיתי שיש, בייחוד לאור העובדה שהוא מכיר אותי כ"כ טוב.


 


אני לא יודעת איך להתמודד עם חרדות. אם להיות כנה, כל דבר קטן מקפיץ אותי, גורם ללב שלי להלום בחוזקה ובאופן לא פרופורציונאלי בעליל. אני מתעצבנת בקלות, חוסר צדק משגע אותי, והעובדה שאני כ"כ חסרת אונים לנוכח הדברים האלה מכניסה אותי לחרדות. גראס זה אחלה והכל, אבל לא כשאני מנסה ללמוד למבחן. חוץ מזה, אני ממש לא מעוניינת להתחיל להשתמש בגראס לצורך שיכוך כאבים נפשיים או להרגעת חרדות. אני רוצה להתמודד לבד.


כדורים אני ממש לא הולכת לקחת.


אין לי מושג מה לעשות.


רונן מנסה לשכנע אותי לתרגל מדיטציה. אני מסבירה לו שזה בלתי אפשרי, שההתרכזות בנשימות שלי רק גורמת לי להרגיש שאני מבזבזת זמן ומעמיקה את החרדה.


אז אני מנסה לכתוב עכשיו. אפשר להגיד שזו המדיטציה שלי. אמנם גם זה בזבוז של זמן, אבל לפחות אני אקטיבית, לפחות אני עושה משהו ולא סתם יושבת ומקשיבה לנשימות של עצמי.


 


טוב, אני אהיה כנה. אני מתה לעשן כרגע. אבל יש לי מבחן ביום ראשון הקרוב. מחר יש לי פיזיותרפיה ואני גם חייבת למצוא בגדים לחתונה של החברה הכי טובה שלי, שתיערך בשישי בצהריים. בשבת אנחנו חוגגים לאבא שלי יום הולדת. זה משאיר לי רק את היום ללמוד כמו שצריך, ועוד לא התחלתי בגלל הלב הזה שלי, שדופק כ"כ מהר עד שזה נהיה מכאיב.


כואב לי הראש. ממש.


הייתי מתחילה לכתוב למה כואב לי הראש, למה אני חרדתית היום ולמה אני קצת מדוכאת, אבל הנה, שוב אני מתחילה להיות "על קוצים", להרגיש שאני מבזבזת זמן. ובכנות - קצת עזר לי לזרוק כמה מילים על דף אינטרנטי, אני מרגישה הקלה מסוימת. אז יאללה - ללימודים.

נכתב על ידי Dew. , 29/7/2015 12:02  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



worst day ever


אכזבתי. אכזבתי את עצמי, אכזבתי את המרצה האהוב עליי. "את תלמידה מצטיינת ואין שום סיבה שתעתיקי מהאינטרנט", "הסיבה היחידה שאני לא מעלה אותך לוועדת משמעת היא שאני בטוח שלא תחזרי על מקרה כזה בעתיד". אבל לא העתקתי. לא. הסברתי לו הכל, הראיתי לו את הסיכומים שלי, הוא הבין והאמין לי. ועדיין. 80. ציפיתי לקבל 100. לא בגלל הציון, אלא כי רציתי להרשים אותו. רציתי שבדומה לעבודה הקודמת שהגשתי לו, גם הפעם הוא יכתוב לי שאני אינטיליגנטית, שיש לי פוטנציאל אקדמי ושכדאי שאשקול להמשיך לתארים מתקדמים.

בכל התואר המזורגג הזה, הוא המרצה היחיד שאשכרה ראה אותי. הממוצע שלי עומד על 80, מעולם לא העתקתי שום עבודה, עשיתי הכל כמו שצריך. אבל גם כשקיבלתי ציונים גבוהים במיוחד, אף מרצה לא באמת ראה אותי כמו שהוא ראה. אף מרצה לא כתב לי דברים כ"כ מעודדים, נתן לי כזה בוסט לבטחון. וממש רציתי להרשים אותו. זה היה כ"כ חשוב לי. קראתי את העבודה 50 פעמים, תיקנתי כל טעות קטנה, הכרחתי את רונן לקרוא את העבודה שוב ושוב תוך כדי שאני מנדנדת ברקע "נו, מה אתה חושב? זה 100? זה מספיק עמוק? מרשים?".

לא אכפת לי מהציון, גם כתבתי לו את זה. כתבתי לו שזו באמת ובתמים אחת העבודות המעניינות ביותר שהיו לי בתואר - ושנהניתי לעשות אותה. כל מה שרציתי זה שהוא יראה כמה אכפת לי מהקורס הזה. אני לא מאמינה שהוא חשב שאזלזל בו ואשלח לו עבודה שחלקיה מועתקים מהאינטרנט.

אז בכיתי בהיסטריה. ואמא שלי לא הבינה מה הסיפור, כי בסה"כ, קיבלתי 80, והוא כתב שהוא מאמין לי, ואפילו כתב "שמרי על קשר". אבל הלב שלי ממש כואב. אני לא יודעת אם אני מוציאה את זה מפרופורציה בגלל כל האירועים שקרו בחודש האחרון, אבל באמת שזה כואב. זה כואב, וזה מעליב, וזה גורם לי להרגיש כזאת קטנה.

מעבר לעניין ההעתקה, העבודה לא הייתה טובה. הוא כתב לי שהסתמכתי יותר מדיי על סיכומים במקום לנתח עצמאית, והוא צודק. אבל בגלל שהיה כ"כ חשוב לי, פחדתי לטעות. אני תמיד מנתחת עצמאית והציונים שלי תמיד גבוהים כשאני עושה זאת, אבל במקרה שלו - לא רציתי, לא יכולתי לקחת את הסיכון. היה חשוב לי שזה יהיה מושלם. במקום זה, העבודה הזאת הייתה הגרועה ביותר שעשיתי בתואר (על סמך כל ההערות שלו).

 

זה נשמע מתבכיין, וזה נשמע כמו צרות קטנות של אנשים קטנים. אבל אני באמת לא זוכרת מתי הייתה הפעם האחרונה שהרגשתי ככה, שבכיתי ככה. אני לא בטוחה באיזה עצב חשוף זה נגע בדיוק, אבל זה פשוט ממש כואב. ממש.

נכתב על ידי Dew. , 12/7/2015 11:52  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של כמו מניפה ב-12/7/2015 12:33
 





27,122
הבלוג משוייך לקטגוריות: מגיל 14 עד 18 , אהבה למוזיקה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לDew. אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Dew. ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2015 © נענע 10 בע"מ