לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

The Messenger


I Die Alone...


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
9/2012

קומת ביניים


הירח קורץ בהתנשאות מלמעלה,


 


הכוכבים מלחששים בהבזקים, הלילה חודר לעצמות אך הלחות הבלתי נסבלת של ים יורדת כשמיכה חונקת.


 


לא, לא רציתי להשלים עם חוסר צפון וכיוון כשהשלשלאות מתנתקות


או! והם התנתקו אלוהיי, האדמה אך מושכת באותה אהבה חונקת והנפש רוצה לעוף מבלי שום משקל שיחזיק אותה עוד.


 


אז מה גם כשהשתחררת?


גם כשהשתחררתי מצאתי עוגן חלוד קבור עמוק באדמה, עוגן שחיכה שאמשוך בו בכדי להמעיד אותי.

ומכל מאווי לבי זו תקופה ארוכה היה זה ישיבה על הר גבוה וצפייה בריחופו של ענן, כל שאיפותי היו בכוס שיכר, עלה בוער וצחוקה של אישה על ראשו של הר שקט שמשקיף אל נהר צלול.


 


אמא גאיה, אינני רוצה ליטוף בקבר לא, אז יהיה מאוחר וקר.


 


אך אני כעכבר בקופסא כבול לשרשראות של חומרנות, והמרדף אחרי פיסת מתכת ונייר מתבצע אף על פי שברוחי הוא כשאיפתי האחרונה, אך בכדי להרוות את צימאון נפש ולמלא את כוסי צריך לעבוד, ובעבודה אין הנחות, אך מה עם להירגע?


בקשה מוגזמת בעולם זז ומלא בניאון להירגע ולהרהר, חשבון נפש (ובאיזו ציניות הימים הנוראים של דת הכהנים מגיחים לי כאי של צירוף מקרים).


 


פעם בשיר, סיפרו לי על קומת ביניים, מדרגות שלא מובילות למקום כולשהו עדיין, אני כבר הבנתי שהמדרגות חוזרות בלולאה אינסופית (שמא לעת עתה אך לעולם), ואני דמיינתי את הקומה מכוסה בבטון קר ופיגומים, לא בניין עדיין, אך כבר לא אוויר, ריח של דם מהחלודה עולה ומקקים מגיחים מחורים נסתרים ומכריחים אותך לזוז אבל לא יותר מדי שמא תמעד לתהום לא גמורה..


הד עבה מתגנב מן תהום חשוכה חרש חרש אך זועק חופש, שמים אפורים מעל מבשרים על גשם עתיד לבוא, טיפות דקות שמנקות ומקפיאות.


עד ששעת שמש תכסה עם שמיכה קלה של אור לשעות חסד ותמלא את הגוף בחמימות


ואז כמובן כבני אנוש נתרגל והחום יהפך בלתי נסבל ואף יעביר געגועים לקור קל או משב, אך ליום אין אמצע ואין סוף כחוזר חלילה עד שנמצא מחסה הולם יותר, כן זוהי קומת ביניים.


 


הוספתי בראש כינור בוכה מאושר ומבכה בעצב על מר גורלו של עולם יפה, עולם שנולדנו בכדי להיוולד וללדת, לאהוב לשנוא ולהתאכזב ולהפך, לולאה אין סופית של נצח, חיים שלמים מכוסים בכותנה, טהורה אך נכתמת בקלות יתרה.


אך העתיד נשקף בירוק וחום מלפנים, השדות והגבעות נשקפים מחלונות לא גמורים, וזה המפתח, עדיין לא גמורים, עדיין מחכים שיפרצו דרכם, מחכים שהבניין יבנה ויתמזג עם סביבתו.


 


כשיש אז יש, כשאין אז חסר, והיום תמיד חסר, תרבות החסר לי, בעולם עודנה מהדהדת.


 


עבדים שמחפשים נוגשים, וכשיש מבכים על מר גורלם.


 


ואני אינני מיוחד, עבד שרגיל לבעיטות מנסה לקום על יוצרו ומבכה בחסרונו..


 


אך עדיין מחכה לגשם שירד לאור יום במדבר..

נכתב על ידי , 13/9/2012 21:36  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





כינוי: 

מין: זכר

MSN: 

תמונה




5,534
הבלוג משוייך לקטגוריות: פילוסופיית חיים , מתוסבכים , אהבה למוזיקה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לThe Messenger אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על The Messenger ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ