מכירים את הציור הזה עם הפרצופים, שבראשו כתוב "איך אני מרגיש עכשיו"? אז אני עכשיו הפרצוף העייף מבואס. היה לי אתמול יום די מעפן. נתתי סיכומים למישהו שלומד איתי. אני לא יוודעת מה לעשות עם כל הבני 40 + שלומדים איתי. מצד אחד לא יפה לא להביא להם סיכומים, כי הם אנשים מבוגרים והם מצלמים בחינם בעבודה שלהם (והם מצלמים גם לי), ובטח יש להם גם ילדים בגילי. מצד שני, הם סטודנטים לכל דבר ובסוף גם סטודנטים אחרים יבקשו ממני לקחת הביתה.... מצד שלישי, הם הרבה יותר אחראים (או לפחות נראים ככה) ואני מרגישה שאני יכולה לסמוך עליהם. לא רק בסיכומים, אלא בהכל. יש למשל אחד שהוא ממש בגיל של אבא שלי, והוא גם די מזכיר לי אותו. הוא כל הזמן דואג לי ושואל אם הכל בסדר. יש לו מין מנטרה קבועה שכל פעם שהוא מדבר איתי הוא אומר "אל תדאגי, יהיה בסדר". אני נראית כמו אחת שדואגת? אבל הוא ממש נחמד ותמיד יש על מה לדבר איתו. יש גם אחת שנראה לי שהיא לפחות בת 60. היא כזאת שברירית ורזה ואני תמיד פוחדת שיקרה לה משהו... והנה היום בבוקר היא סיפרה לי שהיא קיבלה מכה ברגל והתחילה לדמם... אבל היא לא הלכה להיבדק כי היא מיהרה ללימודים..... איזו מסירות... אמאלה. אני ממש נבהלתי שהיא סיפרה לי את זה וקצת ברחתי משם... לא יפה אבל לא ידעתי מה להגיד..

חוץ משניהם יש אחד שהוא גם דתי בן 40 + שהוא מין חבר'מן כזה, פעם בכמה זמן לוקח ממני סיכומים לצלם ומחזיר מיד. אותו אני כמעט ולא רואה- בקושי מגיע כנראה....

כמה שאני חושבת על האנשים האלה שהם מבוגרים, והם כמובן מתיחסים אלי כמו לילדה קטנה, (במובן הטוב), היה מצחיק היום לראות את המרצה שלנו, שהוא בן 70+, מתיחס לאיש הראשון שדיברתי עליו, כאילו הוא ילד קטן... תחשבו על זה. מרצה בן 70, סטודנט- בן 45+, בהחלט היה יכול להיות הבן שלו. המרצה ממש נזף בו כאילו הוא היה ילד קטן. זה היה ממש מצחיק.
זה התחיל מזה שהמרצה רצה לספר בדיחה, אז הוא שאל אם כבר שמענו את הבדיחה הזאת. כמובן שכולם אמרו לא (כי תמיד מעדיפים לשמוע בדיחה, אפילו 10 פעמים, העיקר לבזבז זמן מהשיעור), ורק הסטודנט הזה אמר כן. ואז המרצה התחיל לספר את הבדיחה תוך כדי שהסטודנט ההוא התחיל לדבר עם חבר שלו. ואז המרצה "כעס" עליו, ואמר לו "מר X, זה שאתה מכיר את הבדיחה לא אומר שאתה צריך להפריע לי!!".
זה היה ממש מצחיק באותו רגע.

המרצה הזה הוא בכלל בן אדם נורא הזוי.

לפניו יש לנו הרצאה עם מרצה שכל הזמן סטודנטים יורדים עליו. כל הזמן. אפילו אני קצת מרחמת עליו. אבל רק קצת, כי אין לרחם על המרצים שלנו! הם מרוויחים מספיק כדי להצדיק את כל הירידות האלה. בנוסף הוא אמר שמי שישלם לו סכום בעל 12 אפסים, בלירות סטרלינג, יקבל את השאלות של המבחן. אני הייתי מעלה אותו לוועדת משמעת על זה. זה פשוט עושק של סטודנטים מסכנים.

כמובן שגם מתנות כמו כרטיס זוגי לשלמה ארצי בצוותא (אני כבר אמצא עם מי ללכת. אולי עם הדס), יתקבל מאוד בברכה. חוץ משני הדברים האלה, לונדון ושלמה ארצי, אין שום דבר אחר שאני רוצה. כל דבר אחר שיביאו לי יהיה רק ליד, או לא זה.

ידעתם שבשנה שעברה לא קיבלתי כלום ליום הולדת? כאילו, אם לא נחשיב את החלוק החם הזה שאמא שלי הביאה לי (כי כידוע יום ההולדת שלי יוצא בחורף, קר, צריך חימום), אז לא קיבלתי  כלום. עכשיו תראו כמה שאנשים בעולם אוהבים אותי. ):

אני רוצה לעשות פוני. כמו נינט וכמו שיפרה.

בהמשך לפוסט הקודם, היום התקשרו אלי מהמכינה לעיצוב ואדריכלות כדי לדעת אם אני נרשמת לקורס הקרוב.

ואני אמרתי להם שלא. כי הבנתי שאני לא אוכל לשלב את הכל. יש עבודה, ויש מבחנים עוד מעט, וגם ככה זה נראה לי עמוס מאוד.

ובכלל, אחרי שביקרתי שם בשבוע שעבר והבנתי מה בדיוק עושים שם, ראיתי שזה לא כל כך קרוב למה שחשבתי.

אני חשבתי שזה יהיה משהו כמו פעמיים בשבוע לנסוע לשם וזהו. אבל בפועל מסתבר שיש המון עבודה בבית, מלא דברים להכין, שזה אגב מאוד הגיוני שיהיה... וככה הבנתי שאין לי זמן לזה כרגע.

הכל הולך לפי סדר עדיפויות שאולי הוא קצת מעוות, אבל מה שהכי חשוב כרגע זה לסיים את מה שהתחלתי כבר, ושאני לקראת סיום שלו ממילא. או במילים אחרות, לא להפסיק את התואר סמסטר אחד לפני הסיום.

בנוסף, כדאי למצוא מקור מימון נוסף כלשהו, כי מכינה יחד עם 5 שנים של תואר זו הוצאה כספית די גדולה, ולכן גם חשוב מאוד לעבוד.

וכן, להתחיל לימודים בגיל 22 זה לא כזה נורא. יש הרבה אנשים שמתחילים בגיל הזה. אין לאן למהר וצריך לקחת הכל בקלות.

בנוסף הבטיחו לי מהמכינה שיתקשרו אלי כשיפתחו קורסים שיכינו ללימודים של 2010.

ועד אז?

איך קרה שהגעתי לגיל הכה מתקדם, 21 שנים, ואני עדיין לא יודעת מה אני רוצה להיות כשאני אהיה גדולה.

אבל, כמו שאומרים, אני כבר גדולה, וצריך להחליט. (למרות שאני בדרך כלל שונאת להחליט דברים הרי גורל. תמיד עדיף, אם אפשר, לא להחליט בכלל...).

מצד אחד, אני כבר השנה עומדת לסיים תואר במנהל עסקים- תחום מאוד רווחי ושכולם רוצים להיכנס אליו (למרות שבעקבות ההאטה הכלכלית הגלובלית כבר לא בטוח, אבל נעזוב את זה כרגע). עומדת להתחיל ממש עוד כמה ימים בעבודה מבטיחה, ואם הכל יסתדר אני אוכל להיות שם עד לפנסיה וזה יהיה לא רע בכלל. התחום הזה יחסית בסדר, לא כל כך משעמם אך עם זאת לא הכי מעניין בעולם. אני יודעת שאני אסתדר עם זה.

מצד שני, כל חיי אהבתי ליצור דברים. בתור ילדה תמיד העדפתי חוגים של ציור ואמנות. תמיד אהבתי לעצב דברים ולהיות יצירתית. לכן לפני שנתיים הגעתי למסקנה שאני צריכה ללמוד אדריכלות. אבל זה לא קרה (המבחן המיאש של אונ' ת"א..) וכך הגעתי לאיפה שאני היום. בתחילתה של קריירה "מבטיחה" שלא בטוח עד כמה אני אוהב אותה.

לאחר שנתיים שזה היה רדום, הרצון ללמוד אדריכלות שוב עלה. אני חושבת שאני מאוד אוהב לתכנן מבנים, ובעצם ליצור או לעצב את סביבת החיים שלנו. תחשבו על זה- כמעט בכל מקום שאנחנו נמצאים- יש מבנים. אם זה בניני מגורים, או מרכזים מסחריים, או בניני משרדים, או ספריות, מתנסים, בתי ספר, אנדרטות, ועוד מלא, יש מישהו שעומד מאחורי הבניה של כל אלה. אם זה אדם פרטי או חברה שלמה שעוסקת בארכיטקטורה. בעיני כל דבר כזה הוא יצירת אמנות, ואני רוצה לדעת איך יוצרים דברים כאלה. אני רוצה לעצב ערים, מבנים, מקומות בילוי...

מנהל עסקים זה לא רע. אפשר לעבוד בזה ולהצליח ואם אני אהיה בתפקיד טוב, עם אנשים טובים, אני אפילו אוכל לאהוב את זה. אבל מה עם הרצון לעצב וליצור דברים?

חיסרון עיקרי ללימודי אדריכלות הוא שהלימודים נמשכים 5 שנים. זה אומר שאם אני אתחיל בשנה הבאה, אני אסיים אותם בגיל 28. ורק אז אני אתחיל לחפש עבודה. כשכל החברות שלי יהיו כבר אחרי תואר שני ועם עבודה מסודרת ושכר גדול, אז אני רק אתחיל את החיים. שלא לדבר על בילויים או חופשות של יותר משבוע בין שנה לשנה בקיץ. שהרי ידוע שהלימודים האלה הם מאוד אינטנסיביים, ולא ניתן לעבוד בכלל במהלכם. חוץ מזה שאני ארגיש שאני כל החיים בלימודים. למרות שאני בטוחה שאני אהנה מזה מאוד. כי זה מה שאני הכי אוהבת...

אבל האם באמת כדאי להקדיש לזה 5 שנים מהחיים? אולי אני אעשה איזה קורס קליל בעיצוב פנים ואסגור את הפינה הזאת?- שווה לחשוב על העניין.... למרות שאני תמיד תמיד מעדיפה ללכת על הכי טוב והכי גבוה, ואדריכלות זה הטופ שבכל לימודי העיצוב.... אני ממש רוצה את זה... וכן, עשיתי את הצעד הפתטי וקראתי את הסילבוסים של הקורסים שלומדים בתואר הזה. וזה נראה לי הדבר הכי כיפי בעולם. אבל זה 5 שנים שלמות... !!!!

עשיתי גם את הצעד הנוסף  והתחלתי לבדוק מקומות שמכינים אנשים לקראת מבחן הקבלה הידוע לשמצה של אוניברסיטת ת"א. זה המקום היחיד שאני רוצה ללמוד בו כי מאסתי כבר במכללות למיניהן... יש גם את הטכניון, אבל לא מדברים על זה כרגע...

אני ממש לא יודעת מה לעשות.... ללכת על זה או לא?

עצה אחת שקיבלתי זה ללכת צעד צעד. לסיים את לימודי מנהל עסקים, להמשיך בעבודה בתחום, ובמקביל להרשם למכינה לעיצוב ואדריכלות (ובדרך להיפרד לשלום מקצת יותר מ 9000 ש"ח). כך לאט לאט להבין מה אני באמת רוצה מעצמי. וכשיגמר התואר במנהל עסקים ותסתיים גם המכינה, אז אני בטח כבר אדע האם להתפטר מהעבודה ולהתחיל ללמוד אדריכלות, או להודות להמכינה על לימודי הקדם אדריכלות היקרים ולהמשיך לקריירה במנהל עסקים יחד עם תואר נוסף שקרוב לתחום/ קורס בעיצוב פנים/ צילום/ עיצוב תעשייתי וכו'.

אני שונאת את המצבים האלה, שאני לא יודעת מה לעשות.

אני הולכת להיפגש עם יועצת לימודים.