לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 

עדי בעולם


"כמה את מבלה, בסוף עוד תסעי לראות את הקואלות ביפן" (לא רק אני בלונדינית)
כינוי:  עדי בעולם

בת: 39





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    יוני 2012    >>
אבגדהוש
     12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
6/2012

זום זום זום עולה הזמר


 

לפני כמה ימים הופיע האופנוען בסלון ודיווח שיש לנו הפתעה בבית. ואין מדובר בהפתעות מהסוג שמגיעות עם בלונים ועוגה, יותר כמו הפתעה של קונדסון.

 

 


הפתעה!!! קן צרעות אצלי במרפסת!

 

כלומר, האופנוען דיווח שיש לנו דבורים וביקש שאבדוק בגוגל איך נפטרים מכוורת קטנה.

גוגל לא עשה לי טוב. ראשית, בכל האתרים מציינים שכדאי לבדוק אם מדובר בדבורים ובאיזה סוג, או בצרעות. בחנתי הרבה תמונות של סוגי דבורים וצרעות והגעתי למסקנה אחת: אין לי מושג. נו, זה דבורים כאלה.

שנית, האתרים מזהירים מדברים מאוד מפחידים: שגם אם רואים רק כוורת קטנה אחת יכול להיות שכל הקיר מאחוריה חפור ומלא בדבורים, שמוציאים את הכוורת והקיר מתמוטט, שבכוורת מהסוג הזה יש כמה אלפי דבורים וכולן יתקפו אותך כשמוציאים אותן, וכו.

שלישית, יש שם טיפים לאיך לעשות את זה. החל מלעשות את זה בשעת לילה כי אז הדבורים ישנות, וכלה בללבוש שלוש שכבות, לכסות את הפנים ולשים משקפי מגן.

שנאמר - בעע.

אחח, איפה הימים שכל מה שהטריד אותי היה איזה ג'וק סולידי בבית.

 

 

טוב, העליתי את התמונה לפייס, לקבל עצות מחבריי האהובים.

אלה לא עשו לי טוב.

"זה צרעות", הודיעו לי כולם. "מסוג אגרסיבי במיוחד. תזמיני מייד מדביר מקצועי, צאו מהבית עד אז, ותאטמי הכל ביום של ההדברה".

חברותיי האהובות הציעו לי פיתרון פשוט יותר: לעבור דירה. לרגע קצר זה אפילו נראה לי עדיף.

על כל פנים, הרוב היו תמימי דעים: זה ממש מסוכן, תשאירי את זה לטיפול מקצועי.

 

כשהאופנוען הגיע הביתה הצגתי לפניו את המימצאים: יש לנו קן צרעות בבית. עוברים דירה. ואם לא, אז מזמינים עכשיו מדביר מקצועי.

טוב, אמר האופנוען, אני אלך לדבר עם בעל הבית אם יש לו רעיון מה עושים עם זה.

חמש דקות אחרי זה שב האופנוען כשהוא אוחז תרסיס קיי-300 מעין זה. "בעל הבית אמר לי שזה הורג אותן", הודיע. "אני רק צריך לרסס".

השתגעת?? קיבלתי שבץ קטן. כולם בפייסבוק הזהירו אותי שזה ממש מסוכן, אם מנסים לעשות את זה בלי מיגון יתקפו אותך אלפי דבורים!! כל הבית יותקף! זה רק למישהו מקצועי!

שטויות, גיחך האופנוען, אצלנו ברוסיה גומרים אותן עם תרסיס.

לפחות תלבש מיגון כמו שצריך, אמרתי.

מה פתאום, אמר האופנוען, אצלנו ברוסיה לא צריך את כל השטויות האלה.

 



האופנוען יוצא להרוג דבורים (צילום אילוסטרציה)

 

זה היה הזמן להיכנס להיסטריה קלה. אבל החברים שלי הזהירו!! צווחתי, וגם האינטרנט!! המוני צרעות יתקיפו אותך!! הן אגרסיביות!!

טוב טוב, קטע האופנוען את שטף הדאגות. אני אלבש משהו מגן. הוא לבש מכנסיים, מעיל של אופנועים, וכשטענתי שצריך הגנה לעיניים הוסיף משקפת שחייה. נתעלם מזה שהוא נשאר בכפכפי אצבע והוא היה כמעט מוגן.

 



האופנוען יוצא להרוג דבורים #2 (צילום אילוסטרציה)

 

 

סוף דבר: האופנוען, בקושי רואה משהו בגלל המשקפת, נעמד מול הקן, שהיה שקט בגלל שהיה לילה, וריסס איזה דקה רצופה.

ואז רץ פנימה באמוק.

שום דבר לא קרה. שום צרעות לא הגיחו בכעס. דבר לא זע.

הנחנו שזה היה חארטה בארטה ושניאלץ לעשות משהו אחר.

 

24 שעות אחרי זה הסתכלנו על המרפסת והקן לא היה שם. זה התעלומה הגדולה בהיסטוריה (אחרי הדיסקים הנעלמים, כמובן): הצרעות מתו אז הקן פשוט התפוגג? הצרעות לא מתו אבל הן נעלבו שניסינו להרוג אותן, ארזו הכל ועברו למקום חדש?

אין לנו מושג. אבל זה בסדר, שיישאר ככה.

 

 


 

 

הכי שווה גן בינלאומי:

 


 

פינה משולחן הכיבוד במסיבת סוף השנה. הכיבוד שהביאו האמא היפנית והאמא ההודית (טוב, ועוגה אחת מאמא הונגריה). היה שווה.

 

 

 


 

 

כשרק עברנו לפה הייתי בטוחה שהלך עליי מבחינה חברתית. בלונדון הצלחתי למצוא לעצמי שתי חברות שהיו בדיוק הטעם שלי, וכמו שאמרתי לאופנוען: מה הסיכוי שאני אמצא שוב שתי בנות שממש בראש שלי??

מצאתי. שתיים. ואפילו ישראליות. ואפילו אימהות לתינוקות בגיל של דובוש.

וירא אלוהים שאני מרוצה ויחליט מייד להחזיר אותי לקרקע.

אז בשבוע האחרון הייתי עסוקה בפסטיבל הפרידות מחברתי דנה. מאז שפגשתי אותה עסקו היא ושירה (חברתה שהפכה מייד לחברתי) בלהכיר לי את כל המקומות השווים כאן. אכלת שם? שתית פה? טיילת שם? זה היה ברמת ה"במסעדה הזו מזמינים את הטנדרלוין, זה הכי טוב" וב"במסעדה ההיא יש את הפריץ אפרול הכי מוצלח בעיר".

אפילו בפליידייט האחרון שלנו דנה הקפידה להעניק לי שיעור אחרון:

 



"הרגשתי שאי אפשר לעזוב בלי שתדעי שעוגת השוקולד הכי טובה בעיר היא הצ'וקלט רויאל במריוט, אז הלכתי לשם והבאתי לך חתיכה".

 

כן, היא בחורה כזו. למות עליה.

 

ואחרי הפליידייט עשינו גם ערב בנות אחרון, והיה מרגש.

 


 

 

והיה מצחיק, כי אחרי ששירה ואני תמיד היינו הכתבניות של השלוש, ותמיד אלה שפוצחות במיילים ארוכים, אז דנה שלפה מתנת פרידה לכל אחת מאיתנו עם מכתב, ואלה היו מכתבים אישיים מעולים ומצחיקים, ושירה ואני קראנו בפליאה ואז אמרנו לה: "וכל הזמן הזה נתת לנו לדבר כאילו אנחנו הכותבות של החבורה??"

 

מה אני אגיד לכן, הסיכוי למצוא חברה מוצלחת כשיש לך מבחר מצומצם לבחור ממנו, ואז למצוא שתיים כאלה שביחד אתן חבורה מעולה, ואז לאבד אחת - באסה.

כמובן שעכשיו אני עושה הכל כדי לשמור על שירה כאן..

 

 


 

 

ופרט לזה, קצת אירופה ואדריכלות, בקנה מידה קטן כמובן:

 

אז יצא שהוזמנתי לאיזו פגישת משחק של אימהות דוברות אנגלית. הגעתי דרך חברה ולכן לא היכרתי את המארחת.

הגעתי לפליידייט ופערתי פה. זה הרגיש כמו להיכנס לספר מהילדות, אחד מהספרים של אניד בלייטון, או ספרים אירופים של פעם.

הבית הוא בית כפרי ישן שהמארחת ובעלה קנו מוזנח, ושיפצו מן היסוד. הם השאירו את הבסיס המקורי ועשו את הכל כפרי ובסגנון ביתי. החצר מהממת, יש בדיוק עץ ענק שעושה צל מעל ספסל העץ שהם מצאו באיזה שוק, ויש עצי פרי (הילדים הגדולים יותר נשלחו לקטוף דובדבנים, שמייד הוגשו לשולחן), ויש מרפסת מוצלת מכוסה בשיח מטפס, והכל מקסים.

 

 



 

השולחן היה כזה שנמצא בשוק בכפר, והכלים היו אוסף אקלקטי של כל מיני כלים ביתיים, והכל היה חמים ונעים.

 


 

אני מקווה שיזמינו אותי שוב, אחרי שבמקום להשתתף בשיחה ריירתי להם על הבית ועל הכלים. נו טוב.

 

 


 

 

לפעם הבאה (תזכורת לעצמי): שוק הפשפשים והמבורגר.

נכתב על ידי עדי בעולם , 30/6/2012 22:35  
54 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-23/7/2012 23:36
 



סיכום ביקור בישראל - חתונה


טוב, מאז הפוסט האחרון חלפו הרבה ימים ובהם מעט מאוד שעות שינה. אני עוד חייבת לכם פוסט חתונה, ובינתיים דברים שהייתי רוצה לכתוב עליהם צצים, אלא שבמוחי, השרוי בדמדומי עייפות, דברים צצים ונעלמים באותה מהירות, ודברים לא מבשילים לידי פוסטים. עימכם הסליחה.

 

על כל פנים, התלבטתי בין לסיים עכשיו את הדיווח על הביקור בישראל או לכתוב על דברים טריים לפני שאני לא זוכרת גם אותם, אבל החלטתי ללכת על הביקור בישראל לפני שאשכח לגמרי. זה לא יהיה ארוך, במילא אני כבר לא זוכרת חצי.

 

 


 

 

אז היינו בעפולה, קצת לפני היציאה לחתונה, כשבנות דודי מור ושירי הגיעו עם התאומים של מור, שהם טיפה גדולים מגומבוץ. גם הן נתקעו בפקק, והגיעו די מרוטות. שירי מילמלה משהו על זה שאחד התאומים חפר לה כל הדרך ונעלמה בכיוון המרפסת, בדרך למה שהיא חשבה שיהיה הפסקת סיגריה שקטה.

אפס, שירי לא הכירה עד אותו רגע את הגומבוץ. וגומבוץ, שבד"כ ביישן ליד אנשים לא מוכרים, הוכה בסנוורים ממנה. ובלי להסס הוא הלך אחריה למרפסת, התיישב - והתחיל לחפור. "הנה כיסא לבן! לא כחול, לבן! לא שניים, אחד!" וכו.

 

אני חשבתי שסבבה לי כי עוד הייתי צריכה להתלבש לחתונה אז מזל שגומבוץ מעסיק את עצמו, אבל אחרי רבע שעה חזרתי וגיליתי שגומבוץ עדיין במרפסת עם שירי. וכשפתחתי את הדלת למרפסת עוד שמעתי את גומבוץ ("הנה חתול אפור! לא לבן, אפור! לא אחד, שניים!") ושירי נשאה אליי עיניים שאמרו "הבן שלך הופיע אאוט אוף דה בלו בחיים שלי והוא חופר לי בשכל לא פחות מהאחיינים מדרגה ראשונה שכבר יש לי". לקחתי את גומבוץ משם לאפשר לשירי קצת לנשום אוויר סיגריה שקט.

 

לפני שיצאנו ביקשנו הסברים לדרך. אני קיבלתי הסבר מרוחלה שכלל כל מיני שמות של צמתים שלא שמעתי עליהם והדבר היחיד שנרשם בזכרוני המרוט מכל ההסבר הייתה ההערה "העיקר שלא תיכנסו לטבריה כי בשעה כזו ביום שישי הכל יהיה פקוק ותיתקעו שם שעה". האופנוען קיבל הסבר מבעלה של רוחלה, ולקינוח גיבינו את ההסברים בהסבר קצר מבת דודי מור.

למותר לציין ששנינו שכחנו את רוב ההסברים חמש דקות אחרי שיצאנו לדרך ואי שם אחרי צומת גולני התחיל הוויכוח אם אנחנו אמורים להגיע לצומת עמיעד או שהיינו אמורים לקחת ימינה איפשהו. ואחרי זה כמעט נכנסנו למגדל, ואחרי זה התווכחנו כי אני ניסיתי להימנע מכל מה שהיה כתוב עליו שהוא לכיוון טבריה, ואילו האופנוען טען שזה הכיוון הנכון. ברור שהטלפון שלנו היה ללא בטרייה בשלב הזה.

 

לא משנה, הגענו בסוף, באיחור של איזה שעה אבל החופה עוד לא הייתה וזה מה שחשוב. פגשנו את בן דודי עודד, אמרנו מזל טוב, ופנינו לחופה. גומבוץ עבר אל הידיים של אמא שלי, דובוש זיפזפ בין אבא שלי לאחינו הקטן, האופנוען ואני ניסינו להתעלם מהעובדה שאנחנו לא לבושים כראוי לחתונה.

שני לקחים: אם אומרים לכם שהחתונה בקיבוץ זה לא בהכרח אומר שזה יהיה על הדשא ליד הרפת. גם בקיבוצים מתברר יכולים להיות גני אירועים אמיתיים. לקח שני: אם אומרים לכם שהחתונה על הכינרת זה לא בהכרח אומר שממש טובלים בכינרת ולכן לא היה צורך לסחוב תיק ענק עם בגדי ים ומגבות לכולם.

 

טוב, קול ששון וקול כלה, עודד התחתן. היה אוכל, ואז הגיעו הריקודים. בהתחלה היה הגומבוץ עסוק בריצה על הדשא עם התאומים של מור, אבל אז הוא גילה את אהבתו שנעלמה - שירי! הוא כמו שהוא הסביר - "סירי!". ואם שירי על רחבת הריקודים, גם גומבוץ על רחבת הריקודים. מתברר שהילד שלי אוהב לרקוד. כמו שאמרה לי שירי מאוחר יותר - "את זה הוא לא לקח מהצד שלנו". זה בטוח.

במשך כמעט שעה גומבוץ רקד, בשלב מסוים כבר נוצר מעגל סביבו, והאופנוען ואני היינו די בשוק. הוא הפסיק רק כשסירי הלכה לבר, והלך אחריה לבר, ואז היא חזרה לרקוד, והוא חזר גם.

 

לקראת חושך התארגנו כבר לנסיעה חזרה למרכז, ולשם שינוי כביש 6 לא היה חסום. שעתיים אחרי היינו חזרה במרכז. גומבוץ הוכנס לאמבטיה על ידי סבתא שלו, ונרדם בערך תוך שנייה במיטה. מעתה הילד יילקח לריקודים כל יום.

 

את היומיים שנותרו לנו בישראל העברנו אצל ההורים שלי בחגיגת ערב חג שבועות. למחרת עוד נסענו לחגית לארוחת צהריים, וזהו, נגמר הביקור. היה קצר, כאמור.

 

 


 

 

טוב, אני מקווה לכתוב את הפוסט הבא ממש בימים הקרובים. תזכורת לעצמי שלא אשכח ופרומו באותה הזדמנות: קן צרעות, שוק פשפשים, המבורגר.

 

נכתב על ידי עדי בעולם , 29/6/2012 18:22  
23 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-2/7/2012 16:16
 





387,263
הבלוג משוייך לקטגוריות: תרשו לי להעיר , משפחתי וחיות אחרות , החיים מעבר לים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לעדי בעולם אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על עדי בעולם ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ