לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 

עדי בעולם


"כמה את מבלה, בסוף עוד תסעי לראות את הקואלות ביפן" (לא רק אני בלונדינית)
כינוי:  עדי בעולם

בת: 44





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אוקטובר 2007    >>
אבגדהוש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031   

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
10/2007

ivrit


אחינו הקטן: בזמן האחרון אני לגמרי בקטע של מוזיקה קלאסית. הכי אני אוהב את האופרות של פוצ'ילי.

אני: פוצ'יני.

אחינו הקטן: את רואה, בגלל זה אני שונא לספר לך דברים כאלה.

 


 

השבדי בארץ, והוא החליט להתאמן קצת בעברית. הבעיה היא שהוא נוטה לקחת מילים או ביטויים ולחבר אותם ביחד.

למשל, הוא ספר עד עשר בעברית לאוזניי הוריי המשתאים:

השבדי: אחת שתיים שלוש..

(ההורים שלי משמיעים קולות עידוד, "כל הכבוד" וכו)

השבדי (ממשיך)  ארבע חמש ששע

(ההורים שלי משתדלים לא לצחוק, בהצלחה חלקית)

 

השבדי מבקש ללמוד עברית מדוברת. אני אומרת לו שאם הוא מרוצה ממשהו הוא יכול לומר "משהו משהו", ואם לא אז "לא משהו".

אחרי יומיים:

אני: איך בילית אתמול?

השבדי: לא משהו משהו

 

 

ויש גם את הקטע שהוא לומד מדיאלוגים של אחרים ומנסה להשליך:

אני: האוכל בלאונג' של הביזנס בפרנקפורט לא משהו

אמא ואחינו הקטן: אויויוי!

(כולם צוחקים)

 

אחינו הקטן: יצא לי להיות רק יומיים וחצי בסן פרנסיסקו

אני: אויויוי!

(כולם צוחקים)

 

אני: ראיתי בדרך לפה אישה מבוגרת שקיבצה נדבות, כואב הלב.

השבדי: אויויוי!

(כולם בוהים בו)

השבדי (סמוק): מצטער, העברית שלי לא משו משו.

 

 


 

בעוד קצת פחות מחודש יחול יום הולדתי, ועל כן פצחתי כבר עכשיו במכרז למקום הראוי לארוחת בוקר באותו יום. בין המועמדים הסופיים אפשר למצוא את מאנטה ריי (בריוש, שמפניה וגלים), בנדיקט (שנאתי אותם בהתחלה אבל מאז שפחת שם התור ואפשר להיכנס בלי בעיה באמצע השבוע הם חביבים עליי, בייחוד בגלל סלסלת המאפים השווה שאפשר לבקש תוספת ממנה לכל דבר בלי תוספת מחיר), וגילי'ז (אומנם ארוחת בוקר שווה, כולל בריוש ושמפניה, ויש גם ים, אבל מעצבן אותי המחיר. 63 שקלים לארוחת בוקר? רר).

 

אניווי, לפני שההחלטה החשובה מתקבלת החלטתי לערוך אודישן למקומות נוספים, בכל זאת, לא הייתי בכל המקומות.

בהמלצתו של מישהו, שלא אציין את שמו כדי לא להביך אותו רק אומר שהוא בשלן ועל כן סמכתי עליו (עופר, אם אתה לא מזהה - זה אתה), הלכתי לאידלסון 10, סניף בן יהודה.

זה היה שבת בצהריים, ועל כן היה שם תור. עכשיו, לי יש עיקרון שלפיו אני לא עומדת בתור לארוחות בוקר, כי בכל זאת, כל הפואנטה היא שהכל רגוע וכיף, וזה קצת הורס את הכיף לעמוד בתור, אבל בגלל ההמלצה החלטתי להבליג על העיקרון הפעם ולהמתין.

אחרי עשרים דקות קיבלנו שולחן פינתי חבוי. חבוי מעין המלצרים, כלומר.

 

לקח עשר דקות משישבנו ועד שבאו לקחת את ההזמנה שלנו. עשר דקות אחרי שהזמנו עוד לא קיבלנו כלום לשולחן. מלצרית שעברה שם במקרה ראתה את זה, ועל כן חזרה עם קראף מים ושתי כוסות. קראף וכוסות מהמלוכלכים שראיתי, משהו מטונף כזה במסעדה עוד לא יצא לי לראות.

 

 

 

ביקשנו שייקחו את המים מהשולחן כי הם מלוכלכים. המלצרית נשפה בקול, גלגלה עיניה בעצבים ולקחה את הקראף והכוסות. אף לא מילת התנצלות, אף לא קראף אחר במקום.

חמש דקות אחרי זה (אנחנו כבר סופרים 25 דקות אחרי שהתיישבנו, כן?) הופיע הלחם. שמעתי גדולות ונצורות על המאפים של אידילסון, ועל כן התאכזבתי לגלות שמדובר בכמה פרוסות לחם פרג, שלוש לחמניות קטנטנות וזהו. היינו מורעבים, אז התנפלנו על הלחם. תוך כמה דקות הוא נגמר. חבל, כי הביצים עוד לא הגיעו. הביצים הגיעו אחרי רבע שעה נוספת. ביקשנו עוד לחם, הגיעה צלוחית קטנה ועליה שתי לחמניות קטנטנות. הצלוחית הזו תופיע שוב, בחשבון, כ"תוספת לחם".

 

בשולחן לידינו ישבו שתי נשים. אחת הזמינה עוגה והשנייה קיש. העוגה הגיעה אחרי עשר דקות, הקיש לא הגיע גם אחרי עשרים. האישה עם העוגה התלוננה שהיא כבר מסיימת את העוגה וחברתה עוד לא קיבלה את המנה שלה. המלצר/מארח ענה לה: "אז למה התחלת לאכול את העוגה?"

 

בשלב הזה כבר ממש רצינו ללכת שם. עלק ארוחת בוקר רגועה של שבת. עוד הגיע לנו קפה. הזמנו. לקח רבע שעה עד שהגיע. בלי מילת התנצלות.

 

בקיצור, אידלסון 10 לא עבר את המבחן ליום הולדתי. אני לא אחזור לשם שוב, לא משנה באיזה יום.

אבל אם אתם מכירים מקום טוב לארוחת בוקר אני אשמח לשמוע.

 

נכתב על ידי עדי בעולם , 25/10/2007 01:20   בקטגוריות אחינו הקטן, רוגוב, מאחוריך (רחוק מאחוריך)  
126 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-1/11/2007 07:48
 



מסעדות, ספרים ותינוקות (וגם קצת עצבים)


בזמן האחרון אני סובלת ממחסור בזמן ובמקביל מדלות חומרים. מכאן אי הפיבלוש. מצטערת.

 


 

 

החתול שב לגליל, ועימו שב השקט למעוני.

 

 


 

מ' נוסע לפאריז. אתם לא מכירים את מ'. כלומר, יש סיכוי שאתם כן מכירים אותו, בדמותו של איזה בלוגר צמרת שלא הצלחתי למצוא. הוא מגלה בקיאות חשודה בישרא, מכיר כל בלוגר ותיק וגם יחסית חדשים. מבחינתי, כל בלוגר שלא פגשתי אישית וראיתי במו עיני שזה לא הוא, יכול להיות הוא. כלומר, אני די בטוחה שהוא לא הרווק או נספחיו, אבל חוץ מזה כולם בבחינת חשודים.

 

אבל איפה הייתי? כן, אם אתם לא מכירים את מ' גם לא ייצא לכם להכיר בקרוב, כי הוא נוטש את העבודה שלי ובשנה וחצי הקרובות הוא יהיה עסוק בלהעמיד פנים שהוא נולד ברובע הלטיני, בילה את מרד נעוריו במונמרט, בחר את דירתו על פי קירבתה לבולנז'רי הטוב ביותר והוא נצר למשפחה שכבר במאה ה-16 ייצרה את הברי שלה רק בימים מעוננים בצורה נכונה. שיודע אנגלית רק במקרה.

 

משמעות הנטישה של מ' היא כמובן שיותר לא יהיה מי שיארגן את אירועי האוכל שלנו בעבודה, ושגם יותר לא יהיה מי שייתן לי פידבק ישיר על הפוסטים שלי ("התאכזבתי". או "יכולת לעשות את זה יותר מצחיק". מעניין איך הוא כותב בבלוגו הסודי).

 

אניווי, נעים להיות בכיר, וכיאה לבכיר שהוא, אירגנה לו העבודה פרידה שווה - ארוחת בוקר במאנטה ריי.

 

 

(שמפניה ובריוש הם הדרך הנכונה ביותר להתחיל את הבוקר. כן כן, אני יודעת שאני מרוויחה כאן ביושר את התואר "מארי אנטואנט של הבלוגרים").

 

מלא חברות מהעבודה הופיעו עם תינוקותיהן (הייתה שנה פוריה במחלקה), וכיוון שיש לי היכרות קרובה עם חלק מהם, יצא שהחזקתי את כל התינוקות על הידיים. מובן שזכיתי לשלל הערות כמו "את כל כך מוכנה", "את בשלה לילדים" וכו. כן כן, בסדר.

 

התמונה שהכי מצאה חן בעיני היא בכלל לא אני, אלא שרון ובתה המתוקה.

 

 

 

 

כיוון שבין הנוכחות הייתה גם חברתי הוותיקה עלמה הקטנה, ישבתי לידה.

 

 

עלמה מאוד אהבה את המאזט של הלבנה עם החצילים.

 

 

 

(וזו עוד תמונה אלגנטית. הקטע המצחיק היה כשהיא גרפה ביד פרושה את כל הלבנה).

 


 

הנה לכם טיפ. נניח שאתם בעלי חנות ספרים, והגיתם רעיון להפיק קטלוג של ספרי ילדים. אנא עשו טובה וודאו שמי שמעצב/מעמד לכם את הקטלוג מבין משהו בספרות.

 

 


 

ואפרופו ספרים, רר: השבדי סיפר לי על הספר המעצבן בעולם.

 

יש סופר שבדי בשם יאן גיו (Jan Guillou), שכתב כמה ספרי מופת, ונחשב לאחד ממכובדי סופריה של שבדיה (בהשוואה לישראל הוא יהיה ברמת הגרוסמן/עוז/שלו). חוץ מזה הוא גם עיתונאי עם רקורד מכובד, בעל טור בעיתון נפוץ. למרבה הצער, גיו הוא אנטי ישראלי לחלוטין, פרו פלסטיני, שבכל פעם מפתיע אותי מחדש בשנאה לישראל.

 

בין היתר כתב גיו סדרת ספרי מעין ג'יימס בונד. הפעם הסוכן הוא שבדי, קארל המילטון, והוא יוצא למשימות סודיות ונועזות ברחבי העולם (שבאחד הספרים אף עולות לו במשפחתו). באחד מהספרים בסדרה, "מדאם טרור", יוצא המילטון לעזור לפלסטינים. כלומר, הספר הוא בעיקר נגד ארה"ב, אבל הוא מסופר מזווית פלסטינית. הסוכן המילטון חובר לקבוצת מלומדים פלסטינים צעירים בלונדון, עוזר להם להשיג צוללת משוכללת מהרוסים, וביחד הם יוצאים אל הים התיכון. כשהם מגיעים לחיפה הם משמידים את כל ספינות חיל הים הישראלי () שנמצאות שם.

 

בשלב הזה מוכיח גיו כמה הוא מכיר טוב את הפלסטינים, נוט: הוא מספר איך הם טורחים להציל את כל החיילים הישראלים ששרדו את ההתקפה באחת הצוללות הישראליות שהוטבעה. הניצולים הישראלים זוכים לקבל מהם טיפול רפואי והומני, ומשוחררים מייד לאחר מכן ללא פגע וללא שום דרישות. באמת, צריך להיות שבדי בשביל לחבר פיקשן כזה.

 

כאן השבדי המשיך לתאר את העלילה, מופתע קצת מהווריד המבצבץ במצחי. הם ממשיכים במסעם נגד אמריקה, יאדה יאדה יאדה. הבהרתי שאין מה לקנות לי את הספר.

 

 


 

 

אתמול ישבתי עם אבא שלי במסעדה די יקרה. הייתה ארוחה טובה ומלאה בסיפורים מעניינים על חוויותיו בארה"ב (אמא שלי ואחינו הקטן עוד שם). כמה שולחנות לידינו ישב זוג עם תינוק שישן בעגלה. באיזשהו שלב החל התינוק לבכות, ופשוט לא חדל. בכי רב עוצמה, יש לומר, שהדהד בכל המסעדה והקשה על השיחה. אמא שלו הרימה אותו אבל לא יצאה מהמסעדה, אלא התחילה להלך איתו בין השולחנות בעוד הוא בוכה בקול.

 אני אמרתי שזה ממש מעצבן, אם יש זוג אחר, שגם לו יש תינוק, שטורחים לשלם לבייביסיטר כדי לקבל ערב אחד של שקט, למה הם צריכים להיתקל במסעדה בבכי של תינוק אחר? "אבל אין לך תינוק", ציין אבא שלי בפליאה על העצבים שלי. "היפותטית!!" צווחתי.

 

אני לא יודעת. אני מבינה שיש זוגות שמעדיפים לצאת עם התינוק שלהם בערב מאשר להזמין בייביסיטר. אבל נראה לי אלמנטרי שאם התינוק מתחיל לבכות, מחובתם לעשות הכל כדי לא להפריע לשאר הסועדים, ופשוט לצאת ישר, אפשר לחזור כשהוא נרגע.

 

האם אני מפספסת פה נקודה חשובה? או שגם אתכם זה מעצבן?

נכתב על ידי עדי בעולם , 18/10/2007 12:38   בקטגוריות ספרים, עלמה, רוגוב, מאחוריך (רחוק מאחוריך)  
123 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של עופרי ב-24/10/2007 07:40
 





432,196
הבלוג משוייך לקטגוריות: תרשו לי להעיר , משפחתי וחיות אחרות , החיים מעבר לים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לעדי בעולם אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על עדי בעולם ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ