לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 

עדי בעולם


"כמה את מבלה, בסוף עוד תסעי לראות את הקואלות ביפן" (לא רק אני בלונדינית)
כינוי:  עדי בעולם

בת: 45





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אוגוסט 2006    >>
אבגדהוש
  12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
8/2006

סיפורי ברלין (נו, הכותרת מתבקשת)


קמה בבוקר. לוקחת את המזוודה הקטנה שלי, עקבים גבוהים, מדמיינת לעצמי שאני אשת העולם הגדול, ויוצאת אל המטוס לברלין.

 

ובשדה"ת בברלין אני יוצאת אל המוניות, ומגלה שורה של מרצדס נושנות בצבע בז'. המושב האחורי במונית חורק קפיצים, ומייד מעלה לי זיכרון מהפורד אסקורט של סבא דב, אי שם בתחילת האייטיז. "אל הקודאם!" אני מצווה באושר על נהג המונית.

 

הקודאם, או בשמו המלא קורפורטסנדאם או משהו כזה, בטוח פיספסתי איזה אות, הוא כידוע רחוב הקניות הראשי של ברלין. ובדיוק שם, ולא במקרה, בחרו ההורים שלי את המלון. במלון חיכו לי ההורים, ואחרי התרעננות קצרה (למה שלא תעשי פיפי בשירותים שלנו? תהה אבא שלי, למה את צריכה ללכת לחדר שלך בשביל זה? מה יש להתבייש? הסברתי שלא יוצא אם אני יודעת שיש אנשים מהצד השני של הדלת).

 

קצת התאכזבתי לשמוע שההורים שלי כבר היו בגן החיות באותו בוקר, הרי תיכננתי לצלם את שלט תחנת הרכבת, אותו שלט שאמיל הסתכל עליו עת התעורר ברכבת אחרי שנשדד. בלית ברירה נסחבו ההורים שלי איתי בחזרה לגן החיות של ברלין, כדי שאוכל לצלם את השלט.

 

(זה, כמובן, אינו השלט שאמיל ראה. השלט הזה, כמו התחנה כולה, מודרני לחלוטין, ולא הצלחתי למצוא את השלט שמתואר כל כך בבירור בספר. ההורים שלי הסתכלו עליי במבט קצת מוזר, אבל נסחבו איתי לחפש. לא הלך).

 

פינת הביזאר: בדרך אל הגן הזואולוגי מצאנו מוזיאון. והחלטנו להיכנס. עד כאן נשמע הגיוני. עדי מבלה עם ההורים שלה במוזיאון בברלין. הקטע הביזאר עד חולני מתחיל עם הפרט הבא: זה היה המוזיאון לסקס. עכשיו, כשתסיימו להקיא, אני אסביר: פשוט, חלפנו על פניו, ונורא הסתקרנתי, ורציתי לראות, וחשבתי שלא נורא, אני אכנס עם ההורים שלי, ואז אלך בנפרד, כי יש גבול ואי אפשר לשמוע הערות של הורים במוזיאון לסקס. אז הכל התנהל בסימן הביזאר: אבא שלי שילם עליי בכניסה למוזיאון הסקס, ואחרי זה נכנסנו כולנו, אני מקפידה לצעוד עשרה מטרים לפני ההורים שלי ולבחון לבד את המוצגים. היה דווקא די מעניין, אם כי התחיל לחזור על עצמו באיזשהו שלב, ולכן אמא שלי שאלה באיזשהו שלב איפה היציאה, ואני עניתי: "שם, ליד הזין הענק". שזה מצחיק באופן כללי, ומצחיק עוד יותר בהתחשב בזה שחצי מהמוצגים היו זין ענק. לכי תאתרי את היציאה.

 

אחרי זה, טוב, אני לא אכנס לפרטים, אבל אני חייבת לציין שכל ביקור במוזיאון אני מסיימת בביקור בחנות של המוזיאון. ומה מוכרת החנות של המוזיאון לסקס? נכון, חנות סקס. הייתי עם ההורים שלי גם בחנות סקס, וסביר להניח שזיעזעתי את אבא שלי עם הבקיאות שהראיתי במוצרים. לפחות לא קניתי כלום. זה היה יכול להיות שיא היותר מדיי אם אבא שלי היה משלם לי על צעצועים.

 

אחרי פינת הביזאר הזו יצאנו לטייל בקודאם, ונתקלנו, כמובן, בכנסיית קייזר וילהלם, שנהרסה ברובה במלחמה. יש משהו חזק מאוד במראה של הכנסייה ההרוסה, שהגרמנים בחרו להשאיר כמו שהיא, לצורך הזיכרון.

 

 

ליד הכנסייה הזו נבנתה כנסייה חדשה, שונה לגמרי מהקודמת - מודרנית לגמרי. גם בפנים העיצוב הוא חדשני ושונה מהכנסיות המסורתיות, ועם זאת מתכתב במשהו עם העיצוב המסורתי.

 

 

 

פינת סרט האימה: בערב חזרנו אל המלון, וצנחתי אל המיטה. נרדמתי מהר מאוד, נהנית מהחדר הגדול שקיבלתי, מהשמיכה העבה, מכרית הענק. באמצע הלילה התעוררתי. פקחתי את עיני, ומולי עמדה אישה. לא ראיתי את הפנים שלה, שהיו בצל, ראיתי רעמת תלתלים בהירה ושמלה לא ברורה. לא היה אמור להיות אף אחד בחדר שלי. הרגשתי את האימה בכל הגוף. מצמצתי כמה פעמים, ואחרי כמה שניות היא נעלמה. פשוט לא היתה שם יותר. היא נעלמה, אבל הדופק שלי בהחלט לא נעלם. הרגשתי את דפיקות הלב במשך דקות ארוכות. לקח לי המון זמן להירגע, להוכיח לעצמי שאני לבד בחדר, ושאני יכולה להירדם שוב. בבוקר התעוררתי ונזכרתי מייד. סיפרתי להורים שלי בארוחת הבוקר והפחדתי את אמא שלי לגמרי. השתעשעתי ברעיון ללכת לשאול בקבלה אם מישהו פעם מת בחדר שאני ישנה בו, אבל החלטתי שעדיף לא לדעת. אז או שראיתי רוח, או שאני מאבדת את שפיותי.

 

אניווי, למחרת, אחרי ארוחת בוקר משובחת, אפילו בסטנדרטים של מלונות שווים בישראל (אבל אל תתפסו אותי במילה - אני, תנו לי קרואסון טרי לארוחת בוקר עם ריבה איכותית, וקניתם אותי) יצאנו אל ההקאשה מרקט, בהמלצתה של דריה. ההקאשה הוא השינקין הגרמני, או לפחות מה שהיה שינקין לפני הפיכתו למפלצת הממוסחרת שהוא היום. היה פשוט מקסים. חנויות קטנות ומקסימות, בתי קפה אינטימיים, ואווירה, המון אווירה.

 

הפינה היהודית: ממש ליד ההקאשה נמצא בית הכנסת הגדול של ברלין, זה שנשרף בליל הבדולח. חזיתו שרדה, כיפת הזהב שלו מרשימה, והכתובת הכה כואבת שחקוקה שם היא "פתחו שערים ויבוא גוי צדיק" (ציטוט חופשי, אבל זה היה ברוח הזו), וכתובת כזו בגרמניה חייבת לעורר מחשבות.

 

ובקישור ישיר, פינת השואה: מההקאשה לקחנו רכבת בחזרה אל הקודאם. באחת התחנות נעצרה הרכבת, רוב הנוסעים ירדו ורק בודדים נותרו. אז עלה לקרון שוטר גרמני, וצעק: "ראוס". כל השיערות נעמדו לי. אני כמובן שמעתי "יודן ראוס". גם ההורים שלי נראו אחוזי חלחלה. בדיעבד מתברר שחייבים להחליף רכבת בתחנה הזו. אבל קשה להתאושש משוטר גרמני שצועק ראוס. מזל שלא היה לו כלב.

 

ואם זה לא מספיק, אז כשבסוף הגענו לקודאם ויצאנו מהתחנה, גילינו את השלט הזה:

 

גם אם אתם לא מבינים גרמנית, אתם בטח מזהים את השמות על השלט. הכתובת על השלט אומרת משהו כמו "את הזוועות האלה אסור לנו לשכוח", ולראות שלט כזה בדרך לקניות היה די מטלטל.

 

אבל אחרי סט צילומים ודקת דומייה ספונטנית, התאוששנו.

 

פינת הקניות: קודם כל הלכנו לק-ד-וו, הכלבו הענק והראוי של ברלין. בקומה השישית, יספר לכם כל ספר תיירות, ישנה קומת המזון המרשימה של הכלבו. מה שנכון נכון. פשוט מהמם. קצת הזכיר לי את יפן, קומות האוכל המדהימות של הכלבואים. אז התהלכנו שם, אמא שלי מתפתה בכל פעם לקנות איזה שוקולד שנראה מעולה אבל עולה את משקלו בזהב, ואחרי קצת הזלת ריר יצאנו משם. יש עוד חנויות.

 

וכך, באחד הכלבואים שקענו לגמרי בקניות. אמא שלי בחרה בגדים בעוד אני נעלמתי לכיוון מחלקת התחתונים והחזיות. ובעודי בוחנת איזה סט סקסי במיוחד, הופיע אבא שלי ואמר במקסימות: "אני משלם על כל מה שאת קונה! תני לי עכשיו את זה!". עכשיו, מוזיאון סקס זה דבר אחד, אבל לתת לאבא שלי את החוטיני שבחרתי כדי שישלם עבורו זה כבר מוגזם. "הממ, לא בחרתי כלום", אמרתי בפנים סמוקות וביצעתי נסיגה טקטית אל מחלקה אחרת של החנות. וככה, במקום סט סקסי, בחרתי כותנת לילה מטריקו עם ציור של סנופי עליה. אבא שלי הנהן באישור וקנה לי אותה. כל הצדדים מרוצים.

 

חזרנו אל המלון. פרקנו את הקניות (החלק הכי שווה - ספירת השלל). אמא שלי גילתה שהיא לא יכולה לדחוס הכל למזוודה, אני גיליתי שאני מפחדת לישון בחדר בגלל הביקור של הרוח, אבל לא אמרתי כלום, ואחרי ארוחת ערב הלכנו לישון.

 

הלילה עבר ללא ביקורים לא רצויים, ובבוקר למחרת נסענו לשדה. בטיימינג מופלא, למרות שהיינו בשתי טיסות שונות היינו צריכים להיות בשדה באותו הזמן. תיכננו לבלות עוד קצת ביחד, אבל ההורים שלי טסו באל על. אז את הטרמינל שלהם זיהינו לפי הנגמ"ש שעמד לידו, ואני לא צוחקת. ואת המיון עשו להם עוד לפני הכניסה לטרמינל, ובלי כרטיסים אי אפשר להיכנס. אז ויתרתי על זה. אמרנו שלום יפה, ואני לא זוכרת אם אמרתי תודה רבה, למרות שבהחלט מגיעה להורים שלי תודה רבה גדולה מאוד, על האירוח הנדיב שהם נתנו לי בברלין. אז שחור על גבי בלוג - תודה רבה אבא ואמא.

 

מובן ששנייה אחרי שאמרתי להם שלום ונכנסתי לדיוטי פרי גיליתי ארנק יקר בטירוף, וקניתי אותו, על חשבוני. איך העולם הזה עובד, שההורים שלי מוכנים לרכוש לי כל מה שאני ארצה ואני לא מוצאת כלום, ואז בשנייה שהם לא איתי אני מוצאת ארנק שעולה הון - נשגב מבינתי. אבל לא נורא, עכשיו אני בעליו הגאה של ארנק "פוסיל". ירוק. יש למישהו בעיה עם זה?

 

וזהו, נחתתי במולדת הוויקינגים הנורדים, או ברוח הפוסט, במולדת הוויקינגים הארים, בצהרי היום, ומיהרתי למשרד. חזל"ש.

נכתב על ידי עדי בעולם , 30/8/2006 21:36  
69 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של קפטן ג'ק ב-12/12/2006 09:35
 



תולדות האהבה


קצת לפני שנסעתי לברלין סיימתי את "תולדות האהבה" של ניקול קראוס. אני יודעת שהמון מדברים עליו כעל ספר שהוא נקודת דרך, ואני מודה שלפני הקריאה בניתי כזה הר של ציפיות, שהיה אך צפוי שאתאכזב.

 

לא התאכזבתי. כלומר, לא ממש. הספר טוב, אין מה לומר. בעיני יותר טוב מזה שכתב בעלה של קראוס (ג'ונתן ספרן פויר, "הכל מואר"), שגם הוא זכה לשבחים. ויש גם נקודות מבריקות, כאלה שעצרתי לחשוב בהן. כמו זו:

 

אחד הגיבורים, שברח מפולין קצת לפני השואה לדרום אמריקה, לאט לאט מגלה מה עלה בגורל המשפחה שהותיר מאחור. איך מתמודדים עם מידע כזה?

"הוא למד לחיות עם האמת. לא להשלים עימה, אבל לחיות איתה. זה היה כמו לחיות עם פיל. חדרו היה זעיר, ומדי בוקר היה עליו להידחק סביב האמת רק כדי להגיע לחדר האמבטיה. כדי להגיע לארון ולהוציא זוג תחתונים היה עליו לזחול מתחת לאמת, להתפלל שלא תבחר להתמוטט על פניו דווקא באותו רגע. בלילה, כשעצם את עיניו, הרגיש בה מרחפת מעליו" (עמ' 169).

 

יש לנו כאן שני סיפורים מקבילים, וביניהם ספר אחד, פיקטיבי, שגם שמו הוא "תולדות האהבה". גיבורת סיפור אחד היא אלמה זינגר, נערה חכמה, מקורית, חושבת, שמתגעגעת לאביה המת שהיה ישראלי, ומנסה להוציא את אמה מהאבל עליו. גיבור הסיפור השני הוא ליאו, קשיש שגר לבד בארה"ב, כל משפחתו מתה בשואה, מי שאהב אינה יכולה להיות איתו בקשר. הוא בודד, עושה דברים במשך היום רק כדי שאנשים אחרים ישגיחו בו. ובין ליאו ואלמה קושר קשר אחד - הספר "תולדות האהבה".

 

אם "הכל מואר" נגע בשואה, אז "תולדות האהבה" מהלך לידה. אין ממש סיפורים מהשואה, אבל יש את מי שכמעט היה שם, ואת המחשבות שלהם. השואה היא כמו נוכחת נפקדת בסיפור. מצד אחד לא בדיוק שם, מצד שני מן מאורע מחולל של כל מה שקרה, לפחות בסיפור של ליאו. אמרה פארה בתגובות, וצדקה, שהספר נותן תחושה כאילו הוא משלים את "הכל מואר". יש בזה הרבה אמת. אני הרגשתי שזה כאילו ספר נוסף לספר ההוא, מעין המשך לרוחב. אולי בגלל שבשני המקרים מדובר ביהודים אמריקאים שכותבים על השורשים שלהם, או אולי בגלל שרוח הכתיבה מועברת מעל שולחן האוכל בבית משפחת ספרן-פויר-קראוס.

 

יש בספר כמה נקודות שאפשר לחוש את הלב עוצר. אני לא אגיד מהן כדי לא לספיילר, אבל זה ספר שמרגישים.

 


 

והנה בונוס ספרותי: יגאל מפרסם בבלוגו את הפרק הראשון של "מות אכילס", הלא הוא החלק הרביעי של סידרת פנדורין, שעוד לא יצא לאור. סבבה לנו.

נכתב על ידי עדי בעולם , 29/8/2006 23:29   בקטגוריות ספרים  
51 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-15/4/2008 02:52
 



העלמה פוני יוצאת לדרך


סמס מאמא: "ד"ש מאבא ואמא, שעכשיו בברלין"

סמס מעדי: "וואו! חבל שלא אמרתם לי, הייתי מצטרפת"

סמס מאמא: "עוד לא מאוחר, אנחנו פה עד יום שלישי. המלון יושב ממש על הקופורטסנדאם"

~שואפת אוויר עמוק - אני מתה על הקו-דאם! - עושה הפסקה מסמסים, בודקת מחירים באינטרנט, מוצאת כרטיס ב-200 דולר~

סמס מעדי: "אני אגיע ביום ראשון בצהריים"

 

עברו חמש שנים בדיוק מאז הביקור האחרון שלי בברלין. הייתי אז במשלחת מהעבודה, ולמרות הלו"ז הצפוף היה ברור שברלין ממש כיפית (נו, למרות הנסיבות ההיסטוריות והכל, ברור שאני עדיין אלך לאנדרטה של השואה). יש לי כמה מקומות ששמרתי בזיכרון, והייתי ברוב הקלאסיקות (הרייכסטאג, צ'ק פוינט צ'ארלי וכו) אבל אם מישהו רוצה להמליץ על מסעדה טובה/חנות מעניינת/מקום טוב לראות, אני אשמח.

 

אבא שלי רק ציין שנלך לגן החיות. גן החיות של ברלין. האם אני היחידה שישר חשבה על זה? -

 

"בינתיים האטה הרכבת את מהלכה. לעיני אמיל הבהיקה מבעד לחלון רשת מסילות הברזל, המשתרעת לכל צד. הנה הגיעו לרציף. שני סבלים אצים אל הקרונות, בתקוותם להשתכר משהו.

הרכבת עצרה ונעמדה!

הביט אמיל בחלון וראה שלט גדול תלוי מעל לפסים ועליו כתובת באותיות שחורות:

תחנת הגן הזואולוגי"

(אמיל והבלשים, בתירגומו של אלתר אילי, 1956, עמ' 66).

 

אני יוצאת בעקבות אמיל!

 


 

ובמעבר חד: חזרתי לעשות מרתונים של הסידרה המשובחת "באפי". אויש, איזה סידרה מבריקה ומפוספסת על ידי מבוגרים. אניווי, באחד הפרקים מופיע סקופילד מפריזון ברייק, שווה שכמוהו. הוא משחק שחיין בנבחרת השחייה של בית הספר. ברור שהוא מת (בערך) בסוף, אבל הבשורה המשמחת היא שעכשיו הוא מופיע בתמונות הפתיחה של הסידרה בכל פרק. שמחה בעיניים.

 


 

לפני שני פוסטים התוודיתי שלפעמים אני מאמינה בהורוסקופ. שרייק התנדב לעשות לי מפה אסטרולוגית, ושכה יהיה לי טוב, צדק בהמון דברים. אז עכשיו יש לי תירוץ אסטרולוגי להרבה דברים.

נכתב על ידי עדי בעולם , 26/8/2006 12:53   בקטגוריות טלוויזיה וסרטים  
64 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של קפטן ג'ק ב-12/12/2006 09:40
 



ישרא שלי


זה רעיון יפה, הרעיון של הדודה, לספר על ישרא שלנו לכבוד יום ההולדת חמש.

למה פתחתי בלוג? כי אחרי שעברתי לשבדיה כתבתי לחברות שלי על מה שקורה איתי, גיליתי שאני כותבת את אותו המייל שמונים פעמים, רק משנה קצת בהתחלה ובסוף, ושעדיף שיהיה מקום בו כולם יוכלו לקרוא בבת אחת. ובמקביל, חברה, שאז היתה יותר חברה של חברה, וגם קולגה לשעבר, קיבלה ממני כמה מיילים לדוגמה (היא התעניינה ביפן), ואמרה שאני צריכה לפתוח בלוג.

ולא רציתי. אני רגילה לראות בוואיינט את תגובות הקוראים ולהצטמרר. מפחיד אותי לראות את הישראלים שם. מפחיד אותי לחשוב מי העם שלנו, וכמה אלימים וחסרי סבלנות אנחנו. המחשבה שאני אכתוב סיפורים אישיים ואז יבואו כל מיני אנשים ויגיבו תגובות מרושעות לא נראתה לי. אבל חגיגית התעקשה שזה אחרת, ושאני צריכה לנסות.

היא צדקה. פגשתי פה אנשים שאני שמחה לדעת שיש כמוהם. פה פוגשים (גם) את הישראלים היפים. את הכותבים המוכשרים, את הקוראים המוכשרים, את חובבי התרבות, את הצינים, את אלה שלמדו מהחיים, את האנושיות. הרבה טוב עשה לי ישרא. פגשתי פה בלוגרים שאני מרגישה שהם חברים קרובים שלי (גם אם הם גרים באוסטרליה או בשאר קצוות העולם). אני לא מצליחה להבין איך חייתי בלי העולם של ישרא לפני.

יש את הצד הפחות חיובי - למשל זה שחברים שלי מהעולם האמיתי קוראים את הבלוג, מניחים שהם מעודכנים (ואני מודיעה: חיי בבלוג הם רק גירסה חלקית ולא תמיד מדויקת של חיי האמיתיים), וכיוון שהם הרוו את סקרנותם, הם לא טורחים לכתוב לי ולספר לי מה קורה איתם. כן כן, אל תפתחו עיני תם. אני מדברת אליכם.

אז תודה ישרא. תודה חגיגית. תודה יריב. ותודה לקוראים ולמגיבים ("קבוצת התמיכה שלך", אמרה גילה, וצדקה).
נכתב על ידי עדי בעולם , 24/8/2006 23:17  
17 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-4/9/2006 18:07
 



לדף הבא
דפים:  

432,362
הבלוג משוייך לקטגוריות: תרשו לי להעיר , משפחתי וחיות אחרות , החיים מעבר לים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לעדי בעולם אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על עדי בעולם ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ