לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 

עדי בעולם


"כמה את מבלה, בסוף עוד תסעי לראות את הקואלות ביפן" (לא רק אני בלונדינית)
כינוי:  עדי בעולם

בת: 44





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    יולי 2005    >>
אבגדהוש
     12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31      

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
7/2005

איך אומרים דויד גרוסמן בשבדית


שבת אחה"צ, הבנזוג ואני מטיילים כרגיל בחנות הספרים החביבה עלינו (חנות ענק, שלוש קומות, בית קפה, כורסאות בין המדפים, והכי חשוב, מבחר טוב של ספרים באנגלית).

 

על דוכן ה"המלצת עובדי החנות" הבנזוג מזהה שם מוכר - דויד גרוסמן. "אה", הוא אומר לי, "תראי, זה לא הסופר הישראלי שנתת לי ספר שלו בכריסמס"? אכן, זה הוא (נתתי לבנזוג את "מישהו לרוץ איתו" באנגלית). "וואו", אני מתלהבת, "תירגמו ספר של סופר ישראלי לשבדית! זה לא קרה הרבה זמן, בטח לא עם הלך הרוח הרגיל בשבדיה כלפי ישראל". מייד אני בודקת איזה ספר זה. השם של הספר בשבדית: "הנערה מתחת לאדמה". בשבדית אומרים "מתחת לאדמה" כשמתכוונים לגיהינום, אז זה יכול להיות גם "הנערה בגיהינום".

 

אני מנסה להיזכר, אבל בהחלט לא זכור לי ספר כזה של גרוסמן. הייתכן שהוא הספיק להוציא ספר חדש שפיספסתי, וזה כבר תורגם? ג'י, איזה פיספוס. הבנזוג מעיין בינתיים בספר, לראות מה השם המקורי שלו בעברית. הוא מקריא: "מישו לה רוס איתו". "אה!" אני אומרת לו, "זה הספר שאתה קראת, 'מישהו לרוץ איתו'". שנינו מרוצים. האמת שזה ספר כל כך קריא ומרתק, שאני מאוד שמחה שמוציאים אותו עכשיו לשוק השבדי. ועוד בדוכן המומלצים. אחלה.

 

נחשו מה אני קונה לאמא של הבנזוג לכריסמס הבא.

נכתב על ידי עדי בעולם , 30/7/2005 19:51   בקטגוריות ספרים  
20 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-1/8/2005 12:57
 



החתונה 6 - מתנות וסיכום (פרק אחרון בסאגה. מבטיחה)


בבוקר המחרת סבלתי קלות מהנג אובר.

 

לא נורא, כולם סבלו מזה קצת.

 

אבל הדרך הביתה היתה עוד ארוכה. מהמלון נסענו שתי המשפחות, של החתן ושל הכלה, למסעדה. בראנץ' משותף לסיכום האירוע המוצלח. אכלנו ב"הלנה", שזה מסעדה חביבה מאוד בנמל של קיסריה. כולם היו עייפים אך מאושרים. עוז וקרן זהרו, ממש, ובארוחה הם עוד קיבלו עוד ברכות מאנשים שלא הספיקו לתת להם (למשל, דודה של קרן, שכתבה להם ברכה מקסימה, באמת. את רוב הברכות תירגמתי לבנזוג סימולטונית, אבל בשלה, מרוב שהיתה בשפה עשירה ומלאת יופי, לא הצלחתי להעביר את ההרגשה).

 

ואחרי הארוחה, נסענו סוף סוף הביתה. איתנו היו גם שקיות צ'קים, וגם כמה מתנות. אמנם, צ'קים זה כידוע המתנה המועדפת על זוגות שמתחתנים, אבל ממני ומאחי הקטן ביקש עוז לא צ'ק, כי כמה כסף כבר נוכל לתת לו שיעביר את ההרגשה? אז הוא ביקש מתנה במקום, אבל מתנה עם מחשבה, לא סתם משהו.

 

אז חשבנו. ועלינו על רעיון. לקחתי תמונה של עוז וקרן, זו שידעתי שהם אוהבים (טוב, לפחות קרן אוהבת אותה). זו היתה התמונה המקורית.

 

 

 

ואז מצאתי אתר (בסיועה האדיב של גילה, ותודה לאל על חלטורות במוספי מחשבים), שעושה עבודות על תמונות, לפי הבקשה של הלקוח, ואז מדפיס אותן על קנווס. אז זה מה שעשינו עם התמונה. המשפטים, אגב, בעלי משמעות, כמובן. הראשון הוא מתוך השיר "ברית עולם", שצוטט בהזמנה לחתונה, והשני הוא מתוך השיר "ממעמקים", שהיה שיר החופה שלהם. זה מה שיצא. (והתמונה השלישית היא כדי לתת פרופורציה של גודל).

 

 

 

 

 

 

 

 

האמת, היינו מרוצים מאוד מהתוצאות. גם עוז וקרן אהבו, גם אנשים שראו. כבר החלטתי לעשות משהו דומה גם לסלון בדירה החדשה שלנו. וגם דודה של קרן החליטה להזמין משהו דומה. נו, הצלחה.

 

וזו היתה סאגת החתונה. עוד היו כמה אפטר שוקים - ברוגן, בת הדודה האוסטרלית, למשל, חלתה בשפעת עם חום 40 מעלות יום אחרי החתונה, ושלושה ימים אחריה נפלו למשכב גם סבתא שלי, הדוד מלוס אנג'לס, בת הדוד ובן הדוד מלוס אנג'לס, וגם אחינו הקטן. כולם היו בחבורה הקרובה שהקיפה את ברוגן, וכולם שכבו חמישה ימים עם חום גבוה. הווירוס האוסטרלי היכה במשפחה טוב טוב.

 

שבוע אחרי כבר כולם התאוששו. המשפחה מחו"ל חזרה לאט לאט הביתה, גם הבנזוג נסע, ואני שבוע אחריו. התמונות, אגב, מקסימות. כולן מתעדות רגעים חשובים (כולל תיעוד מדוייק של גדי מושיט לי כוס וודקה. אהה! עכשיו אנחנו יודעים מי אשם במה). וראיתם כבר איזה דוגמנים יצאו עוז וקרן. נו, יהיה מה להראות לנכדים.

נכתב על ידי עדי בעולם , 29/7/2005 14:06   בקטגוריות החתונה של עוז וקרן, בארץ  
39 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-14/3/2006 23:08
 



מלפפונים חמוצים


כשהייתי בת 23 וחצי עברתי לגור פעם ראשונה עם חבר. זה היה החבר הרציני הראשון שלי, וזו היתה הדירה הראשונה שהיא רק שלי, בלי שותפים שאוכלים לי את המנגו היחיד במקרר או תופסים את השירותים ברגעים קריטים. חוץ מזה, הייתי מאוהבת כמו ילדה, ופיתחתי יצר קינון, חולמת על הבית קטן בערבה שאני אעשה לנו, עם הווילונות שאני אבחר בקפידה והחרסינות המצוחצחות. המציאות היתה טיפה שונה, שנינו היינו סטודנטים עניים, אז שכרנו דירה בלי מזגן, בלי רהיטים חוץ מהפוטון שהיה לנו, וגם בלי יותר מדיי חרסינה לצחצח. אבל בעינינו, הדירה הקטנה, החמה מדיי והריקה הזו ליד שיינקין היתה הארמון המושלם.

 

כיוון שלא היה לי כסף לקנות רהיטים, העברתי את יצר הקינון שלי למטבח. זו בעצם היתה התקופה שהתחלתי לבשל, ולא היתה גאה ממני בכמויות האוכל הביתי שאכלנו. זו היתה התקופה שהתחלתי לכבוש מלפפונים. האמת, כבשתי כל ירק שמצאתי (ליום השנה שלנו הוא קנה לי את הספר של שרי אנסקי, זה שמלמד איך לכבוש כל ירק, ואני עברתי עמוד עמוד), אבל מלפפונים נשארה האהבה הגדולה שלי.

 

אני מתה על מלפפונים חמוצים תוצרת בית, ורק כאלה. פה כמובן אין שום דבר כזה, בגלל שהחמוצים היחידים שהשבדים אוכלים זה מן רכיכות בחומץ, שום דבר מדיף ניחוחות שום כמו אלה שהסבתות שלי עושות. בד"כ, כל פעם שאני בישראל, אני אוכלת אצלן כאלה, ואם לא אצלן, אז יש מקום אחד בבוגרשוב, שעושה חומוס מעולה ומגיש ליד זה מלפפונים חמוצים ביתיים שרק בשבילם שווה ללכת (למרות שהחומוס ראוי ביותר גם כן).

 

הייתי עושה מלפפונים כאלה בעצמי כאן, אבל יש בעיה רצינית: המלפפונים כאן לא נועדו לכבישה. הם ענקיים, ובד"כ גם חסרי טעם קצת. העניין הוא, שבביקור האחרון בארץ לא יצא לי לבקר בביתה של אף סבתא, עם החתונה והעניינים מסביב, מה שאומר שהחוסר במלפפונים כאלה רק גבר. אז לא היתה שמחה ממני כשאתמול, בשיטוט מקרי בסופר, נתקלתי במלפפונים שנועדו לכבישה. ישר קניתי אותם, וגם שום ושמיר, כולי זוממת על מלפפונים כבושים מעשה בית.

 

אז במקרה הכינותי תמונות מראש: הנה זה ממראה ממעוף הציפור, לפני שהוספתי את המים, והצנצנות על החלון. (לא, אין לי צנצנות מיוחדות לכבישה. לא קראתם את הפוסט? אין מה לכבוש פה).

 

 

 

 

רק בעיה אחת קטנה: אין פה שמש שתתחיל את הכבישה. אבל אני טומנת ראשי בחול ובטוחה שיהיה בסדר.

נכתב על ידי עדי בעולם , 28/7/2005 22:42   בקטגוריות ומה אוכלים?  
16 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-14/7/2006 18:07
 



החתונה 5 - ואתם רוקדים


מייד אחרי ריקוד הזוגות החלה המוסיקה לריקודים. הנה משהו שאף פעם לא הבנתי לגבי חתונות: כל הזוגות שהכרתי סיפרו לי את אותו סיפור, אבל ממש באותן מילים. שהם ביקשו מהדי ג'יי בלי מזרחית, כי אצלם לא אוהבים מזרחית, אבל הדי ג'יי אמר שחייבים, אחרת לא שמח, ולכן התפשרו על כמה שירים בודדים. אתם יודעים כמה פעמים שמעתי את המשפט המדוייק הזה? בכל חתונה שחברים שלי עשו הם סיפרו לי את זה. אני לא מבינה את זה, אם אומרים לך שהמשפחה הספציפית הזו לא אוהבת מזרחית, למה להתעקש שבלי מזרחית הם לא יהיו שמחים? אבל הם לא אוהבים מוסיקה מזרחית!!

 

אז אותו כנ"ל עם עוז וקרן. הם ביקשו מהדי ג'ייאית בלי מזרחית, והסבירו שבמילא חצי מהמשפחה מגיעה מחו"ל ולא מבינה בכלל עברית, ובאמת, מה לעשות, אנחנו לא אוהבים מוסיקה מזרחית. הדי ג'ייאית, כצפוי, טענה שבלי מוסיקה מזרחית לא יהיה שמח. קרן, שתודה לאל היא בחורה שיודעת מה היא רוצה, וגם לא שמעה כנראה על התירוץ הקבוע הזה, תהתה מה זו התשובה הדבילית הזו. "אבל אם אנחנו לא אוהבים מזרחית, למה יהיה שמח רק עם זה?" תהתה. הדי ג'ייאית התעקשה, והן התפשרו: רק שיר אחד מזרחי, וההמשך לפי תגובת הקהל.

 

עכשיו, אני לא יודעת איך אתם, אבל אני מסוגלת לרקוד רק לשירים שאני אוהבת. אז כשהדי ג'ייאית, על תחילת הערב, שמה איזה משהו מזרחי, קיפלתי זנב וחזרתי לשולחן. יחד איתי חזרו לשולחן חצי מהרוקדים. הדי ג'ייאית כנראה קלטה את הרמז, כי אחרי זה שום שיר מזרחי לא נשמע.

 

בשולחן, אגב, מצאתי את הבנזוג, אוכל סופלה שוקולד. נאמן לתוכניתו, טעם הבנזוג מכל מנה שהוגשה חוץ מהדגים. כולל כל הקינוחים. "אתה בא לרקוד?" אמרתי לו. הוא תקע בי מבט של "השתגעת?" ואמר: "איך אפשר אחרי כל האוכל הזה?" ררר. טוב, חזרתי לרקוד לבד.

 

כאן היה השלב שהתחלתי לשתות. תראו, זה הרי חתונה של אח, חייבים להיות שמחים וחייבים לרקוד את אור הבוקר. עכשיו, לט'ס פייס איט, יש לי כושר של נעל בית, לא היה סיכוי שאני אוכל להמשיך לרקוד אחרי שני ריקודים. חייבים איזה אלכוהול להשכיח ממני את החולשה. אז התחלתי לשתות. ולאט לאט, כל החיים נראו טוב יותר.

 

רק שהתחילו להיות פאדיחות. למשל, באחת הפעמים הלכתי להקפיץ טקילה. איתי היה חבר של עוז, גדי, באמת אחד הבחורים היותר מקסימים בחבורה של אחי. כמו שאנחנו עומדים עם כוסיות הטקילה ביד, מלח על הזרוע ולימון בין השיניים, אני מרגישה טפיחה על הכתף.

"עדיקל'ה, הכל בסדר?"

סבתא שלי עומדת מאחוריי, כולה שברירית ועדינה, תוהה מה אני עושה ליד הבר. בזווית העין אני רואה את גדי צוחק. "הכל בסדר סבתא", אני ממלמלת בקול חלוש. גדי לידי כמעט שואף את הלימון לריאות מרוב צחוק.

 

על רחבת הריקודים בשלב הזה כולם רוקדים. בת הדוד מלוס אנג'לס מפגינה יכולת ריקודים מעולה, מסוג הבנות שמספיק שתשימי להן כל מוזיקה, והן כבר מתנועעות טבעי וכל הרחבה סביבן. מאיפה לעזאזל היא לקחה את זה? בטח לא מהצד שלנו. איתה גם ברוגן, בת הדודה מאוסטרליה, שותה אלכוהול כאילו היא לא בת 16 אלא נהג משאית גרמני. אין מה לומר, האוסטרליות האלה, גזע חזק.

 

על רחבת הריקודים בולט צעיר אחד, ממש שווה. גבוה וחסון, בלורית שחורה לצד עיניים ירוקות, במראה האיטלקי הדוגמני. כבר שתי בנות שאלו אותי עליו, ולשתיהן הסברתי שהוא כנראה מהצד של הכלה. כך שלא היתה מופתעת ממני כשהוא ניגש אליי ואמר: "עדי, את זוכרת אותי?" עושה מהר בדיקה בתאי הזיכרון, אולי איזה דייט עתיק? יה רייט, כאילו שלא הייתי זוכרת אותו. כשאני מראה סימני מצוקה הצעיר השווה מחייך (הו, גומות!) ואומר: "את זוכרת את הילדים של השכנה של סבתא שלך בעפולה?" אוקיי, זה כבר דורש מאמץ, אבל אני איכשהו מגיעה לתמונה עמומה של תחילת שנות התשעים, אחינו הקטן בן עשר, משחק עם זוג תאומים חמודים, בן ובת, ילדים קטנים. באורח טבעי לא מאוד התעניינתי, ילדים זה לא ממש אני. "כן", אני אומרת לו, "התאומים. למה, מה הקשר אליך?" "אני אריאל", אומר לי הבחור השרמנט, "התאום". הלם! מה פתאום? רק אתמול הוא היה בגנון! מתחשק לי לאסוף אותו בין זרועותיי ולהגיד "כל חבר של אחי הוא חבר קרוב שלי", אבל אני מתאפקת. נשאיר את זה לברוגן, או לבת הדוד מלוס אנג'לס, הם יותר קרובים בגיל.

 

באמצע רחבת הריקודים עוז וקרן רוקדים כאילו אין מחר. החברים שלהם, חבורה גדולה של חברים טובים, סביבם, בני הדודים שלנו גם, האושר, פשוט אושר, וגם הוודקה/טקילה (בכל אשם גדי!) ששתיתי, מורגשים. אני לא מצליחה להפסיק לחייך. זה השלב שהבנזוג מופיע, עם כוס וודקה אשכוליות ביד. האמת, אני כבר יודעת שאני במצב שרצוי לא לשתות עוד, כי אמנם עכשיו אני ממש מאושרת, אבל עוד כוס וודקה אחת ואני מאבדת את שיקול הדעת ההגיוני. אבל הבנזוג, כולו גאווה, מספר לי איך הוא עמד בתור בבר בשביל הכוס הזו וניסה לבקש אותה בעברית, ואני דווקא רוצה לעודד פעולות כאלה אצלו. אז אני שותה.

 

זה כבר לקראת סוף המסיבה. השעה אחרי שלוש בבוקר. הכל כבר קצת מסוחרר. אני משמיעה קולות שמחה מוזרים, לא משהו שהיכרתי לפני מעצמי. המשפחה שלי משועשעת ממני מאוד. הבנזוג מוציא את המצלמה, ודופק לי בוק של תמונות שיכרות (שמור אצלנו פה, הבנזוג צוחק כל פעם שהוא מסתכל בהן). אנחנו מתקפלים הביתה, אני ממש לא יעילה, אז כבר לא נותנים לי לסחוב כלום.

 

בשלב הזה אני כבר די עושה פאדיחות. כשמגיעים למלון, יוצא שהבנזוג ואני חולקים מעלית עם אבא של קרן, טיפוס מכובד, רציני מאוד, פגשתי אותו לראשונה בחתונה. מתברר שההורים של קרן ישנים חדר ליד הבנזוג ואני. "אל תדאג", אני אומרת לאבא שלה, כולי חיוך, "אם נעשה סקס נעשה את זה בשקט, כדי לא להעיר אתכם". הבנזוג מנסה לחסום את הפה שלי, אבא של קרן נראה מתפלץ קמעה, וכנראה תוהה עם איזה משפחה חיתן את הבת שלו. המעלית נפתחת, שני גברים סמוקים ובחורה אחת מחייכת בטיפשות יוצאים ממנה.

 

אחח, איזה יופי של חתונה.

 

ובפרק הבא: אפטר פארטי.

נכתב על ידי עדי בעולם , 28/7/2005 12:51   בקטגוריות החתונה של עוז וקרן, פאדיחות, בארץ  
33 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של נוטל קורות ב-7/10/2006 14:31
 



לדף הבא
דפים:  

432,196
הבלוג משוייך לקטגוריות: תרשו לי להעיר , משפחתי וחיות אחרות , החיים מעבר לים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לעדי בעולם אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על עדי בעולם ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ