לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 

עדי בעולם


"כמה את מבלה, בסוף עוד תסעי לראות את הקואלות ביפן" (לא רק אני בלונדינית)
כינוי:  עדי בעולם

בת: 44





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    יוני 2005    >>
אבגדהוש
   1234
567891011
12131415161718
19202122232425
2627282930  

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
6/2005

נקודות תל אביביות


חמישה ימים אני פה, וכבר שתיתי חמישה קוקטיילי פירות. אין כמו מיץ פירות קר ביום חם, שנסחט מול עיניך, הוגש בכוס ענק, ועלה חמש עשרה שקל. בשבדיה זה עולה פחות או יותר ככה לכוס קטנה של מיץ תפוזים שנסחט לפני כמה שעות (כלומר, הוויטמינים ברחו מזמן), ואין מה לדבר על גיוון בפירות. פה אני מרביצה קוקטיילי מלון/אפרסק/בננה/תות/לימונענע/גזר ג'ינג'ר, והכל כרגיל. חייבים לשווק את זה בקמפיין לעידוד תיירות עולמית לכאן.

 


 

קניתי את הספר הראשון בספרים שאני אקנה פה. "חוש השלג של העלמה סמילה". עברתי מול החנות החביבה לספרים משומשים שליד כיכר דיזינגוף, ושם, בחלון, הביט עליי הספר, במצב טוב. "את חייבת לקרוא את הספר הזה", הידהד קולה של גילה בראשי, וכיוון שהוא נראה כמו חדש אבל עלה חמישים וחמישה שקלים (לא מאוד זול, אני יודעת, אבל זול יותר מספרים חדשים), רכשתי.

 


 

ערוץ "יס דוקו" הזה ממש מצוין. אני אוהבת דוקומנטרים טובים.

 


 

כנראה שהטעם שלי בבגדים השתנה קצת לכיוון השבדי. אני לא מצליחה למצוא כלום בחנויות שמוצא חן בעיני. כלום. (נעמה בצלאל לא נחשב, אני תמיד מוצאת שם משהו).

 


 

לחדשות, מתברר, אפשר להתמכר מחדש בלי שום בעיה.

נכתב על ידי עדי בעולם , 30/6/2005 20:50   בקטגוריות בארץ  
26 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של CatMan ב-3/7/2005 09:10
 



בני דודים


כשעברתי לשבדיה הצטמצמו חיי החברה שלי עד מאוד. יש לזה כמה סיבות טובות: בתל אביב יש לי הרבה יותר חברים, בתל אביב יש הרבה יותר מקומות לצאת אליהם, בתל אביב יש מזג אוויר שלא גורם לך לרצות להישאר במיטה רוב השנה. אז בחיי בשטוקהולם אני בורגנית משעממת, שחיי החברה שלה בלילה כוללים בעיקר ארוחת ערב ודיוידי.

 

יומיים בתל אביב מספיקים להחזיר אותי להרגלים החברתיים של פעם. זה לא רק העובדה שאני שוב מרגישה כמו דג במים. זה גם העובדה שיש לי שבועיים להיפגש עם כל מי שאני מכירה, שגורמת לי לתכנן לו"ז חברתי מדוקדק, בו כל שעה מנוצלת כראוי.

 

אז היום היה לי יום לדוגמה. על הבוקר נפגשתי עם חברתי הטובה גילה, לארוחת בוקר פלוס סיור קניות. משם נסעתי אל מקום העבודה הישן שלי, הילכתי קצת במסדרונות, אומרת שלום לאנשים שלא ראיתי הרבה זמן, ויאללה, הרי קבעתי שם עם איל, ידידי הטוב, ללאנץ'.

 

משם קפצתי לעזריאלי, דילגתי על קבוצת ילדים דתיים וילדות בחצאיות ארוכות עטוריי סרטים כתומים (המכנסיים הכתומים הקיציים שלי אוחסנו במזוודה, מסתבר שאי אפשר ללבוש כתום יותר בארץ בלי שיחשדו בך בדעות פוליטיות), והסתובבתי קצת בחנויות. המון ספרים שאני רוצה לקנות. אם מישהו קרא ספר טוב בתקופה האחרונה, זה הזמן להתריע.

 

ובערב היה לי ערב בני דודים. ראשית, הסבר. מהצד של אבא יש לי רק שני בני דודים, והם בכלל לא בארץ, אלא בארה"ב. מהצד של אמא, לעומת זאת, אנחנו חבורת בני דודים מאוחדת מעין כמוה, וכולם, אבל כולם, נחשבים בעיני חבריי הטובים. כשהייתי ילדה, נשלחתי כל קיץ אל בית דודי בצפון, והקייצים האלה, תחילה במושב השיתופי ואחרי זה ביישוב הכפרי שהם עברו אליו, זכורים לי כזמן הכי טוב של ילדותי. לא הייתי רוצה לחזור לילדות, אבל לו הייתי חייבת, הייתי חוזרת רק אל הזמנים האלה, של הטיולים בחבורה, של הצחוק הבלתי פוסק, של הטיפוס על העצים במדשאות שנדמו כבלתי נגמרות, של הבריכה כולנו ביחד, של הארוחות המשותפות, שבעה ילדים סביב שולחן אחד.

 

התבגרנו מאז, אבל נשארנו חברים טובים. בני הדודים מהפלג הצפוני של המשפחה גרו קצת בתל אביב בתקופת הלימודים, ובתקופה הזו יצאנו כולנו ביחד, אבל אחרי זה חזרו לצפון. נותרנו בתל אביב חמישה נכדים קרובים, וערבי בני הדודים, עת יצאנו כולנו ביחד, היו היציאות הכי אמיתיות שהיו לי.

 

אתמול יצאנו שוב. היינו אחי, חברתו (בקרוב גיסתי!), שני בני דודים שלנו, ואני. מאוחר יותר הצטרף אלינו ת', חברו הטוב מילדות של אחי, וכיוון שכך בעצם כמעט אחי בעצמו. לא ייאמן, איך יעבור זמן, וכולנו נגור במדינות שונות, אבל עדיין, כשאנחנו נפגשים, אנחנו צוחקים הכי הרבה ונהנים הכי הרבה. היה ערב אמיתי, עם דיבורים מהלב, עם צחוקים שלא נותנים לך לדבר, עם שירה (אנחנו אוהבים לשיר ביחד, ולא איכפת לנו מה יחשבו שאר יושבי הפאב), עם הרבה אלכוהול, ועם הרבה שמחה בלב, מן חופש שלא הרגשתי כבר המון זמן. קצת כמו חזרה לילדות.

 

חזרנו לא מזמן, הרבה יותר מאוחר ממה שתיכננתי (אני מנסה לחזור ללו"ז של בורגנים, שהולכים לישון מוקדם יותר), אבל נהניתי מכל רגע. זה האדרנלין שמחזיק אותי עכשיו כותבת.

 

בעוד חודשיים וקצת נגור בשלוש מדינות שונות, אחרי קיץ עמוס אירועים. וזה לא משנה, אני יודעת שבפעם הבאה שניפגש, נהיה שוב אותה חבורת ילדים מאושרת שמבלה את הקיץ ביחד, בלי דאגות על הראש, בלי מחשבות, רק עם אהבה אחד לשני וכיף, כיף של ילדים.

נכתב על ידי עדי בעולם , 30/6/2005 02:44   בקטגוריות בארץ  
17 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של margi ב-1/7/2005 09:52
 



אותנטיות חתולית


אז אחרי התגלית המצויינת של ארוחת הבוקר ב"גילי'ז", היום הזה המשיך רק לכיוונים טובים. גם לארוחת ערב התגלה מקום חדש (טוב, חדש בעיני, מתברר שהוא קיים כבר שש שנים, כך שאין לי אפילו תירוץ של "אני לא גרה כאן").

 

קוראים למקום הזה "פועה", ומגלה היבשות שהביא אותי אליו הוא קטמן בכבודו ובעצמו. מדובר בפיסת אותנטיות: לא רק שזה ביפו (אקזוטי) זה גם באמצע שוק הפשפשים ביפו (עוד יותר אקזוטי) והם מגישים אוכל ישראלי, הממ, מזרחי? אולי לבנטיני זה הגדרה טובה יותר. אוכל שסבתות מזרחיות מבשלות (נראה לי, טרם זכיתי להזמנה לאכול אצל אף סבתא מזרחית, ואני מרימה מפה את האתגר לקוראיי. הבו לי סבתא עיראקית/מרוקאית/טריפולטאית שתארח אותי. סבתא פרסית אפשר רק אם היא מתחייבת לעשות אורז מלא).

 

ולא רק זה, אז צמוד לקפה/מסעדה יש גם חנות, שכל אוהבת פיצ'פקס/דברים לבית או אוספת קופסאות עם ציורים עתיקים כמוני מייד נמסה למראיה. והחנות פתוחה כל זמן שהקפה פתוח, כלומר, גם בלילה, אז בכלל.

 

ונעבור לעניין שלשמו התכנסנו. אוכל. אז איש החתול לקח כדורי בשר עם אורז, שהיו תענוג משו משו, מלאים בבהרט, שהוא תבלין משובח לקציצות (ורצוי מאוד לקרוא אותו נכון ולא כמו שאני מבטאת אותו, בהרת, על שם המחלה שיש למייקל ג'קסון, כמו שציין קטמן). אני לקחתי מג'דרה, וזה בגלל ששנים לא אכלתי מג'דרה, מאז שהפסקתי לאכול אורז לבן. רק ש"פועה", מתברר, מחבבים אוכל בריא, ולכן, בלי למצמץ, הם מציעים מג'דרה  מאורז מלא. השמחה שהתמלאתי מול המנה הזו, נאלצתי ממש לקחת רגע של דממה בשביל להרגיע את ההתרגשות (קטמן יעיד שאני לא צוחקת).

 

עוד לפני שהזמנו קיבלנו כוסיות קטנות של עראק עם מיץ שקדים. היי, זה ממש מצוין! אני שתיתי חוץ מזה מיץ אפרסקים אורגני, וקטמן, שלא קלט את רמזיי להזמין את מיץ הגויאבה כי אני רוצה לטעום ממנו, הזמין בירה.

 

בשלב הקינוח הודינו אחד בפני השנייה שבאמת ראוי שלא נאכל קינוח, כי כל אחד מאיתנו בדיאטה מסיבותיו הוא. מייד אחרי שהסכמנו אחד עם השנייה הזמנו צלחת עוגיות טחינה, שהיו פשוט מצויינות, והורדנו אותן עם תה צמחים (מרווה, לואיזה וכאלה. אוהבת).

 

אחרי האוכל נכנסנו לחנות. מגוון פיצ'פקסים מעולה לבחורות כמוני, וקטמן התגלה כאחד הגברים הנדירים האלה שלא רק מגלה סבלנות אלא גם נהנה בעצמו מהשיטוט בחנות שאינה חנות מחשבים. הוא אפילו קנה מחבת, שזה כבר באמת מעל ומעבר. חזרנו הביתה, הוא לחתוליו ואני לסמויאדי, שבעים ומרוצים.

נכתב על ידי עדי בעולם , 29/6/2005 00:43   בקטגוריות בארץ, מפגשי ישרא-בלוג, רוגוב, מאחוריך (רחוק מאחוריך)  
23 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של מיכליקה ב-29/6/2005 19:18
 



ארוחת בוקר מצויינת בתל אביב. ויש שמלה!


את היום פתחתי בפגישה עם אפרת, חברה טובה שלי עוד מימי התיכון. בימי התיכון היתה אפרת התלמידה המצטיינת עם כל המקצועות המוגברים האפשריים, ואילו אני הייתי התלמידה הבעייתית עם מינימום מספר יחידות לבגרות. היום אפרת היא אישה מצטיינת שמאחוריה כבר שנתיים רילוקיישן בארה"ב (העבודה שלחה אותה ובעלה הצטרף - כבוד) וכן הספיקה להפוך לאמא. אני לעומת זאת טרם התרביתי, וגם ביליתי שלוש שנים בחו"ל בלי עבודה מסודרת. בקיצור, דבר לא השתנה מאז התיכון.

 

אפרת ציפתה בטעות ממני לבחור מקום לאכול את ארוחת הבוקר שלנו, בטיעון המופרך ש"את התל אביבית בינינו". אמנם נכון שגרתי את כל השנים שבין הצבא לשבדיה בתל אביב, אבל מצד שני לא גרתי פה כבר שלוש שנים, וידוע שבתל אביב מפת המסעדות משתנה אחת לחודש. בסוף היא נכנעה ולקחה אותי למקום שהאמת כבר לא כל כך חדש, נדמה לי שהוא נפתח בדיוק כשעזבתי את תל אביב, "גילי'ז".

 

האמת, כששמעתי שזה בנמל ישר אמרתי לא. בביקור הקודם שלי נפגשנו גילה, אני ובניזוגנו לארוחת בוקר ב"שלוותא", שהרבה אנשים המליצו לנו עליה, וכולנו התאכזבנו. בחמישים שקל קיבלנו אז ארוחה סטנדרטית ביותר, ושירות פחות מסטנדרטי (נאלצנו לקום ולחפש את המלצרית בשביל להזמין, למשל). אבל עכשיו אפרת הבטיחה לי שזה מקום שונה מ"שלוותא".

 

אז כולם יודעים ש"גילי'ז" זה במקור מסעדה ירושלמית, שפתחה סניף תל אביבי. מה שלא יודעים זה שיש להם ארוחת בוקר שווה מאוד. עיסקה יקרה, אבל טובה: בחמישים ושישה שקלים תקבלו סלסלת מאפי בית טובה (בריושים ומאפים רכים ומתוקים) עם חמאה וריבה, ואחרי זה תתבקשו לבחור מנה עיקרית, והפעם אנחנו לא מדברים על האומלט הסטנדרטי. אני הלכתי על סלמון כבוש בטקילה והדרים, שהיה מצוין והוגש גם עם לחם טוב וגבינת שמנת, ואפרת הלכה על פרנץ' טוסט מבריוש, שהיה פשוט מעולה והוגש עם בייקון מטוגן. (יש עוד אופציות, כמו אומלט עם שרימפס או עם ביצי סלמון וכאלה. היה ממש קשה לבחור). ולא רק זה, חוץ מהשתייה הקלה, מקבלים גם שמפניה - קיר רויאל, מימוזה או עוד קוקטייל שאני לא מצליחה לזכור את שמו. אז פתחנו את הבוקר עם קוקטייליי שמפניה, מול הים, והרגשנו מצוין.

 

שיחת הבנות שלנו קלחה וארוחת הבוקר עברה מהר מאוד, וככה ממש הופתעתי לשמוע, כשאמא שלי התקשרה והתברר שכבר שתיים בצהריים והיא מחכה לי בדיזינגוף למציאת שמלה לחתונה. אופס. ארזנו מהר את תיקינו ויצאנו מ"גילי'ז". אבל אני עוד אחזור לשם לארוחת בוקר, ללא ספק.

 

את אמא שלי פגשתי בחנות שהיא קנתה בה את השמלה שלה, והיא הגיעה למדידה אחרונה. צריך לציין שאתמול עשיתי סיבוב בשיינקין ולא מצאתי שום דבר שחיבבתי, אפילו לא אצל רון מנדלמן, שכולן המליצו לי עליו, אז התחלתי להילחץ (ורק במזל הצלחתי לצאת מנעמה בצלאל בלי עוד שמלה ליום יום שאני לא באמת אשתמש בה).

 

אז אחרי מדידת השמלה על אמא שלי פצחנו במסע בין החנויות, מזגזגות על כל דיזינגוף, וכבר התחלתי ממש להתייאש, כשלא מצאנו כלום ממה שרציתי (שמלה ירוקה, לא סטרפלס ושאר המצאות הקיץ הזה). ואז, כבר די בצפון דיזינגוף (והלכנו ברגל מגורדון!), מצאנו חנות שמתמחה בשמלות לאירועים. נכנסנו, והמוכרת שראתה אותי ואת אמא שלי שאלה אותי אם אני מחפשת שמלה לנשף סיום. רק בשביל המחמאה הזו החלטתי לקנות שמלה שם. ככה זה כשאני בת שלושים, רק תרמזו לי שאני נראית כמו בת שמונה עשרה, ומייד אקנה ממכם שמלה. אין מה לומר, הטריק השיווקי שלה עבד.

 

ואכן, אחרי שאמרתי למוכרת מה אני רוצה (כזכור, שמלה ירוקה, לא סטרפלס ולא שאר המצאות האופנה) היא שלפה שמלה, בדיוק ההפך ממה שביקשתי - כלומר לא ירוקה, די סטפרלסית וגם מן שמלת קולר כזו בעצם - והתעקשה שאמדוד. האמת, היתה שמלה יפה אניווי, החלטתי למדוד. יצא ממש יפה, נאלצתי להודות באי רצון, ואחרי אינספור מדידות וכיווצים, החלטתי ללכת על זה. אז זהו, יש שמלה!

 

היה יום ארוך אך פורה. אני מרוצה. (ואמא שילמה על השמלה, אז אפילו הבנזוג יהיה מרוצה כשהוא ישמע).

 

נ.ב.

מישהו יודע איך אומרים 41 בצרפתית?

נכתב על ידי עדי בעולם , 28/6/2005 17:48   בקטגוריות בארץ, רוגוב, מאחוריך (רחוק מאחוריך)  
26 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של מיכליקה ב-30/6/2005 17:42
 



לדף הבא
דפים:  

432,317
הבלוג משוייך לקטגוריות: תרשו לי להעיר , משפחתי וחיות אחרות , החיים מעבר לים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לעדי בעולם אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על עדי בעולם ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ