לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 

עדי בעולם


"כמה את מבלה, בסוף עוד תסעי לראות את הקואלות ביפן" (לא רק אני בלונדינית)
כינוי:  עדי בעולם

בת: 44





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    יולי 2017    >>
אבגדהוש
      1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031     

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
קטעים בקטגוריה: אחינו. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

כל יום חומוס (שבוע בישראל והמלצות לווינה)


זה היה ביקור ראשון שלי בארץ אחרי כמעט שנתיים. והאמת, כבר שכחתי כמה כיף יכול להיות בישראל.

 

מתיישבים במטוס. אני שולפת חבילת מגבונים מחטאים ומנקה היטב את מגש האוכל המתקפל, את הידיות שמניחים עליהן את הידיים ואת החלון. אני מסתובבת ומגלה את האישה שיושבת ליד המעבר בשורה שלנו מתבוננת בי במבט המום.

אני: קראתי מאמר על כמה מזוהמים מטוסים. זה לא שאני משוגעת

היא (בטון רציני): דווקא נראה לי שכן

~היא מנהלת שיחה בקולי קולות עם שכנתה על "אנשים חושבים שאפשר לנקות הכל"~

הממ.

 

את היום הראשון העברנו בנחיתה ובהתאוששות בבית של ההורים שלי. ההורים שלי האכילו את כולנו, האופנוען ואני הרמנו רגליים על הספה ונזכרנו כמה כיף יכול להיות כשסבא וסבתא מטפלים לכם בילדים. תענוג.

 

מעבר לשורה של מפגשים עם בני משפחה וחברים שלא ראיתי כבר המון זמן, הגדרנו מה אנחנו רוצים לעשות בארץ ככה:

משהו שאין בהונגריה

משהו שידידותי לילדים

משהו שלא עולה הרבה כסף

 

בקיצור, החלטנו שמה שאנחנו נעשה בארץ זה ללכת לים.

כל יום.

 


 


 

 

כדי לא להשתעמם הלכנו כל יום לחוף אחר. את היום הראשון העברנו בנמל, כי זה תענוג להסתובב בנמל כשהוא ריק מאנשים. משם הלכנו לחוף מציצים והעברנו שעתיים בלי להרגיש.

ביום השני הלכנו למרכז תל אביב, להגיד שלום למקומות שפעם היו חלק מחיי היומיום שלנו, ומשם לחוף גורדון.

 


 

ביום השלישי הלכנו לסידורי בנק ולהסתובב בשכונה הישנה שלנו. קינחנו את היום בחוף תל ברוך.

ביום הרביעי החלטנו לנסוע לחופים אהובים מחוץ לתל אביב ונסענו לחוף בית ינאי. צפיתי באופנוען ובילדים נכנסים ביחד למים שלושה צעדים, ואז צפיתי בהם הולכים אחורה ויוצאים מהמים באותה מהירות שנכנסו. מתברר שהם צעדו אל תוך המים, התבוננו הצידה וראו מדוזה צפה לידם. ואז הביטו לצד השני וראו עוד מדוזה. ואז הסתכלו קדימה וראו שלוש מדוזות. בקיצור, המדוזות פה.

ביום החמישי קבענו עם בן דודי עודד ומשפחתו בחוף מכמורת. כלומר בחוף ליד מכמורת בשם החוף של כושי. זה ממש קרוב לבית ינאי ובאמת גם שם הייתה מדוזה, אבל עודד קבע שהיא מתה ואף הרים אותה בכיף. בעע.

 

ביום השישי לא היינו בים אלא הלכנו במקום זה לחנוכת בית אצל דוד שלי, בהשתתפות כל בני דודיי האהובים. היה מצחיק והיה בראנץ'. יותר טוב מזה לא יכול להיות. ומשם נסענו לקרובי משפחה של האופנוען וגם שם היה מהמם.

 

ביום השביעי היה לנו רק חצי יום והכל היה אביך ומגעיל והחלטנו לא לנסוע לים. במקום זה נסענו לסידורים וזה היה בקניון במערב ראשון, באמצע חופש פורים, מלא בעגלות, ילדים, ערסים ולקינוח אוהל של נ נח נחמ נחמן שעשה שם עוד יותר רעש מהילדים והזמין את כולם להקראת מגילה בעוד רבע שעה - מוזיקה מזרחית - הקראת מגילה בעוד עשר דקות - מוזיקה חסידית - הקראת מגילה בעוד חמש דקות - אווה אווה אווה אווה איי-יא-יא-יאי. זה היה בדיוק מה שהיינו צריכים בשביל להצטער פחות על שאנחנו נוסעים באותו יום.

 

בנוסף בעוד כל בוקר אבא שלי הכין לנו ארוחת בוקר כולל סלטים בצד והתרגלנו ממש מהר (האופנוען ביום הרביעי: הממ, מה אני אבחר היום, את הטוסט פיצה הזה שאבא שלך עושה או לחם קלוי עם טחינה, אני ממש מתלבט), ובעוד בכל ערב אמא שלי הכינה אוכל ועוד השקיעה מחשבה במה הילדים יאכלו, את הצהריים אכלנו בחוץ. מהר מאוד קלטנו שממש יקר בארץ, ואין סיכוי שנוכל להרשות לעצמנו להביא אותה בארוחות צהריים מפוארות ועוד יישארו לנו פורינטים לכלכלת הבית בשאר החודש. אז החלטנו שנאכל כל יום

משהו אותנטי

אין בהונגריה

זול

 

בקיצור, החלטנו שנאכל כל יום חומוס. ובאמת, ביום הראשון אכלנו חומוס והתעלפנו כמה זה טעים. כבר שכחתי מה זה טעם אמיתי של חומוס והתרגלתי לעיסה המעפנה שמגישים בבודפשט. הילדים התלהבו גם כן מהפיתה הרכה ומהחומוס.

ביום השני אכלנו במשוואשה, החומוס האהוב עליי בעיר.


 

הדובוש לא רצה לאכול יום שני ברציפות חומוס והגומבוץ דירבן אותו ב"אתה חייב לאכול, זה מה שאוכלים בישראל".

ביום השלישי תיכננו לאכול בביתא קפה ברמת אביב, שהיה בית הקפה הקבוע שלי פעם. אלא שהגענו לשם וגילינו שפתחו חומוס לידו. מפה לשם, חומוס פעם שלישית בשלושה ימים.

 



מומלץ.

 

היה טעים ויש להם מילוי חוזר לצלחת כלול במחיר, ויש פיתות מקמח מלא. הילדים סירבו לגעת בחומוס, כי בכל זאת, יש גבול כמה חומוס הם יכולים לאכול, אבל יש שם כל מיני דברים טעימים כמו פלאפל, קובה וכיסן חומוס טעים כזה וכולנו הסתדרנו. כמו כן, רימונדה. יאמי יאמי.


 

ביום שפגשנו את בן דודי עודד במכמורת כולנו אכלנו במסעדה במקום. אכלנו חריימה וקוסקוס ומתברר שמה שאני מכינה בבית וקוראת לזה קוסקוס זה לא קוסקוס. או לפחות, יש לזה טעם לגמרי אחר. וזה של המסעדה יותר טעים.

 

מפגשים עם חברים: לא הספקתי לפגוש את כולם אבל כן זכיתי לאכול ארוחת ערב עם שירה (דנה הבריזה ואנחנו עוד נדבר על זה). ומפגש משולש עם חברותיי איריס, שני וגילה.

 



אוכלת אוכל טעים כמו שיודעים להכין רק בישראל, עם שירה. כמו כן, הידעתם שיש מקום בשם יהוד ויש שם אפילו מסעדה?

 

ביום של חוף בית ינאי חתכנו משם לבית של חברתי חגית, והיא איפרה את הדובוש לפורים והילדים קפצו בטרמפולינה ושיחקו עם הכלב שלהם וכולנו אכלנו ארוחת ערב אצלה בבית. מהמם.

 

כמו כן, מפגש עם חברות שלא היכרתי לפני. רגע, אני צריכה להסביר: אני חברה בקבוצת ספרים מהממת בפייס, ואיכשהו יצא לי להתכתב נמרצות עם יעל האדמינית, וכשהזמנו כרטיסים לארץ היה ברור שזה יכלול מפגש עם משתתפות מקבוצת הספרים. הערב נקבע חודשיים מראש (!!) אצל יעל, שנידבה את ביתה, ואז הכירה ביני לבין שורת המשתתפות והתברר שאחת מהן, גילי, מנדבת את עצמה ואת רכבה ועשתה שרשור טרמפים שכלל איסוף ארבע בנות שונות, הראשונה במודיעין והרביעית בתל אביב פלוס עוד שני מקומות באמצע, ואז הגעה אל היעד אי שם בהרצליה.

לא היכרתי אף אחת מהן לפני, אז כשהן אספו אותי האופנוען יצא איתי החוצה כדי לוודא שאכן מדובר באמת בגילי, הלה, רותם ואלה, ולא, נאמר, במחמוד ואוסמה ואני זוכה בטרמפ ישירות לג'נין. יצא שזה באמת היה טרמפ להרצליה. היה ערב מעולה אצל יעל ודיברנו על ספרים, באפי, טלוויזיה, עוגיות, ילדים ובאפי. והתברר שכמה מהן הן ותיקות ישראבלוג וזה היה ממש מצחיק. מעכשיו ערב כזה בכל פעם שאני באה.

 

בערב אחר יצאנו להנות מקצת תרבות. סוג של. אחרי כמעט שנתיים רצופות בהונגריה עם גיחות לאוסטריה שזה לא נחשב, ממש צמאתי לאיזשהו מופע בשפה שאני מבינה. כיוון שהאופנוען חובב של אדיר מילר החלטתי להזמין כרטיסים להופעה שלו. גיליתי שיש לו הופעה בנס ציונה בדיוק בשבוע שנהיה, שזה ממש מושלם כי נס ציונה היא העיר שבה גדלתי וסיימתי בה תיכון, וזה מן סגירת מעגל שכזו. ואז ניסיתי להזמין כרטיסים והתברר שאין. חודשיים מראש. מי אתם, האנשים שמזמינים כרטיסים להופעה יותר מחודשיים מראש??

התבאסתי וסיפרתי לאמא שלי. אחרי יומיים היא התקשרה לבשר לי שהיא השיגה לי כרטיסים. אין מילים, פשוט אין.

ולא רק זה, בערב של ההופעה הלכנו כולנו לאכול ארוחת ערב במקום שנקרא גן סיפור. זה היה סופר ידידותי לילדים, היה אוכל טעים במנות נדיבות, ומשם האופנוען ואני נסענו ישירות להופעה ואילו ההורים שלי לקחו את הילדים הביתה והכניסו אותם למיטות. יותר טוב ממלון חמישה כוכבים באוסטריה.

אז אנחנו נסענו לנס ציונה ושמתי ווייז כדי להגיע למרכז התרבות של נס ציונה שלא היה לי מושג איפה הוא, ולא הרמתי עיניים מהווייז, ורק כשזה הכריז "הגעתם ליעד" הרמתי את העיניים וקלטתי שזה מה שכונה בילדותי "מרכז פוזלנס" וחצי ממופעי התיכון שלי היו שם, פלוס זה צמוד לקניון שאליו הברזתי מהמון שיעורים ביחד עם חגית, פלוס זה צמוד לסופרמרקט שעשיתי בו מאה פעמים לפחות קניות. טוב ששמתי ווייז.

אקיצר, אדיר מילר. הוא מצחיק. הוא בול בשבילנו בעצם - כל ההופעה שלו היא על זוגיות ועל הורות לילדים קטנים ומה שזה עושה לזוגיות. כמו שאמר האופנוען: אני יכולתי לכתוב לו את ההופעה, חצי ממה שהוא דיבר עליו קרה לנו.

צחקנו שעה וחצי בלי להפסיק. מעולה. 

 

עוד כמה דברים שקרו בישראל:

 

היינו בקניון רמת אביב, נכנסתי לחנות נעליים וכשיצאתי ממנה גיליתי את האופנוען והילדים בצד של השני של הקניון. הלכתי במרץ לקראתם תוך שאני מנופפת אליהם ולא מסתכלת לאן אני הולכת. ואז חטפתי זבנג מטורף וראיתי שחור עם כוכבים לרגע. וכשהתאוששתי קצת קלטתי שהתנגשתי באישה. התברר שגם היא הלכה במרץ ולא הסתכלה לאן היא הולכת, ושתינו פרצנו ברצף התנצלויות מגוחך:

"אני מצטערת!"

"לא, אני מצטערת!"

"את בסדר? שבי"

"לא, את בסדר? אני אביא לך מים!"

וכו. יצא שהמצח שלה נתקע  בלחי שלי. זה כאב בטירוף. היה ברור שזה ישאיר סימן כחול. באמצע הפרצוף.

הסימן הכחול אכן הופיע, בול מתחת לעין.

האופנוען: שיט, את נראית כמו אישה מוכה. עכשיו כולם יחשבו שאני מרביץ לך

אני: מה פתאום, למה שמישהו יחשוב ככה?

 

יומיים אחרי:

אבא שלי: מה זה הסימן הכחול הזה על הלחי שלך?

אני: האופנוען הרביץ לי

~האופנוען נחנק באמצע הביס מהטוסט~

אבא שלי: למה רק בצד אחד?

 

אחינו הקטן: מה זה הסימן הכחול על הלחי שלך?

אני: האופנוען הרביץ לי

אחינו הקטן: רק עכשיו??

 

בני דודים שלי: מה זה הסימן הכחול על הלחי שלך?

אני: האופנוען הרביץ לי

בן דודי מהגליל: מבין אותו

 

אפרופו אחינו הקטן, אז הוא היה דוד למופת והקפיד לבוא לשחק עם הילדים. בין היתר, הגומבוץ הראה לו איך הוא עושה קסם ומעלים שקל, ואז מוציא את השקל מהאוזן של אחינו הקטן. הדובוש רצה גם. אממה, משהו בקסם התפקשש והשקל באמת נעלם, אי שם בקפלי הספה. למחרת נפגשנו איתו שוב והדובוש ביקש מאחינו הקטן את השקל שלו בחזרה, כי הוא נעלם באוזן שלו.. לך תתווכח עם זה. אחינו הקטן נאלץ "להחזיר" לו מוציא לשון

 

ועוד דברים שקרו:

אנחנו הולכים בצהרי היום מקניון רמת אביב על ברודצקי לכיוון המרכז המסחרי. משמאלנו, מעבר לכביש, בניין גדול עם כמה כניסות. בתדהמה אנחנו מבחינים באדם שמטפס על הקיר ומנסה לפתוח סורגים על החלון שם. זה היה כל כך בוטה ולאור יום, שהתקשינו להאמין שאנחנו רואים פורץ, כי אז הוא היה מנסה לעשות את זה קצת יותר נסתר ולא מול רחוב הומה, לא? אבל אחרי כמה דקות, כשהוא הצליח לשבור את הסורגים ולהיכנס, וכשגילינו שיש לו חבר שעומד מתחת בקומת הקרקע ומכוון אותו מאיפה אפשר להיכנס, קלטנו שזה כנראה לא אזרח טוב שמנסה לחלץ איזה קשיש תקוע בדירה. מה עוד שבינתיים הופיעו עוד שני בחורים והם הסתובבו בכל הכניסות של הבניין ונכנסו לחצר האחורית ולא הבנו מה קורה שם.

העניין הוא, שמלא אנשים ראו את זה ואף אחד לא הניד עפעף. וכאילו, זה לא נראה לכם הגיוני שאם זה היה פורץ אז מישהו היה מתקשר למשטרה?

אז אני התקשרתי למשטרה. הסברתי מה ראיתי ואמרתי שאני לא בטוחה שזה פורץ, אבל נראה לי ראוי שהמשטרה תבדוק את זה.

תוך חמש דקות היו שם שלוש ניידות. התברר שזה באמת פורץ. או כנופיית פורצים. עצרו אותם.

זה עלה לי בעיכוב קל באותו יום לצורך מסירת עדות, ובנוסף נאלצתי לחזור לתחנת המשטרה יום למחרת כדי לחדד את העדות. ואז יום אחרי הם התקשרו שוב כדי לשאול אותי אם מתחשק לי לבטל את התוכניות שלי ולחזור שוב לתחנת המשטרה כדי להתעמת עם הפורץ. סליחה?? לא מספיק שתפסתם אותו בזירה? אני מקווה שהם הצליחו בכל זאת להכניס אותם לכלא.

ולמרות הטרטור - זה נראה לי משהו חשוב לעשות. אנשים, אם היו פורצים לדירה שלכם לא הייתם רוצים שמישהו יקרא למשטרה? אז למה כל האנשים שראו את זה המשיכו הלאה?

 

עוד משהו קטן - כשגרנו בישראל נהגתי לנסוע הרבה באמצע היום. זה היה תענוג - 11 בבוקר והכבישים פתוחים. גם בביקור הזה הקפדנו לנסוע בשעות שאינן פקקים. או כך חשבנו. מתברר שאין שעה שאין בה פקקים. עמדנו בכביש גם ב-11 בבוקר, גם בשתיים בצהריים, גם בתשע בערב. אם הממשלה לא תתעשת, תצמיח תחבורה ציבורית יעילה וזולה ותגביל מכירת רכבים חדשים, יהיה בלתי נסבל.

 

לצורך השוואה, יומיים אחרי שחזרנו מהארץ נסענו לוינה. כלומר, אתמול. מווינה יצאנו בחזרה לכיוון בודפשט קצת אחרי חמש בערב. לכל הדעות - שעת פקקים מטורפת, בול השעה שכולם נוסעים מהעבודה הביתה. אממה, היינו במרכז העיר, ויצאנו אל הכביש המהיר, ולא היה שמץ פקק. נאדה, מכונית או שתיים בכל רמזור. בתוך חמש דקות היינו על ה"איילון" שלהם. וכאילו, בארץ לקח לנו להגיע מחוף גורדון לאיילון 45 דקות. ווט דה פאק? (אל תגידו לי חפירות לרכבת, גם באיילון עצמו כולם לא זזו).

 

אז כיוון שהיינו בווינה אתמול, אני אסיים את הפוסט על ישראל בשתי המלצות לווינה, כי ככה זה כשקוראים לעצמכם "בעולם".

ראשית, פארק פתוח שהוא בעצם לונה פארק. הכניסה חופשית ומשלמים פר מתקן. מומלץ בעיקר אם אתם עם ילדים.

שנית, מסעדה בת 150 שנה, שוכנת בחצי מרתף עשוי עץ עתיק ומגישה אוכל אוסטרי מסורתי ובירה. המחירים אוסטרים, אבל יש הצעת לאנץ' במחיר משתלם מאוד. 


 


 


אוף וידרזיין ושלום סבבי

נכתב על ידי עדי בעולם , 16/3/2017 13:47   בקטגוריות בארץ, אחינו הקטן  
54 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של 0pcyu9 ב-24/6/2017 19:32
 



קצרים של יום יום


בכל פעם שהאופנוען ואני רכשנו סדינים ביחד, התגלתה בעיה קלה: בעוד אני מחבבת צבעים שקטים, שלווים, אחידים, מחבב האופנוען שילובי צבעים רבים, "שלא יהיה משעמם לעין".

(מראש נאלצנו לקנות סדינים כי החבאתי בארון את מצעי השקיעה הטרופית שלו).

 

וככה, בכל פעם קנינו משהו שהיה באמצע: מצד אחד רק לבן ואדום, מצד שני, במן הדפס א-סימטרי שמפתיע לגלות אצלי.

עד שיצא לי להיות לבד באיקאה. מייד רכשתי לנו סט מצעים משובץ בקו עדין, בצבעים לבן ובז'.

החלפתי את המצעים במיטה והשארתי לאופנוען לגלות לבד.

אחרי יום, שבו לא נאמר כלום, החלטתי לגשש.

אני: נו, מה אתה אומר על הסדינים החדשים?

האופנוען: נחמד מאוד

אני: באמת??

האופנוען: באיזה בית חולים קנית אותם?

 

רר.

 


 

זוכרים שכתבתי על אדנית התבלינים המוצלחת שלי?

מייד למחרת הופיע חרק ואכל את כל העלים מכל השיחים בתוך 24 שעות. איי קיד יו נוט.

 

 

 

העניין הוא, שיומיים אחרי הפוסט ההוא היו אצלנו גילה ובן זוגה, שבחן בתהייה את האדנית, כיחכח וציין: "בבלוג זה היה יותר ירוק". הה הה.

 

אז אם למישהו יש רעיון איך נפטרים מחרק מסתורי שמחסל לי את עשבי התבלין אתם מוזמנים לומר.

 

 


 

 

חתונת בן הדוד מהגליל. באמצע החופה מכריז הרב שעושים הפסקה, מסמן לדי ג'י, ופוצח בשיר מזרחי בליווי מוזיקה.

כולם בשוק. הרב מסיים אחרי כמה דקות שיר.

אחינו הקטן: זה היה לא רע, מקורי, וביצוע מכל הלב. אני מסמס בשבילו

 

 


 

אני רוצה לומר ש"סרוגים" סדרה פשוט מעולה, טלי שרון ממש יפה בעיני, וטוב נו, אוהד קנולר תמיד היה.

אז ביחד "אהבה גדולה" ו"סרוגים" הן כרגע הסדרות הכי מבוקשות אצלי ביס מקס.

 

 


 

מייד כשיהיה לי זמן, ומדובר כנראה באוגוסט, פוסט ספרותי על "משימות מיוחדות", כלומר החמישי בסדרת פנדורין של אקונין (פרומו: מעולה. הבעיה היחידה שנגמר מהר מדי ), ו"חצי אח", סאגה נורבגית בת 700 עמודים, מומלץ גם הוא למיטיבי לכת.

נכתב על ידי עדי בעולם , 13/7/2009 14:14   בקטגוריות אחינו הקטן, טלוויזיה וסרטים, ספרים  
69 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של אילנה ב-5/8/2009 22:48
 



וריח אורנים


הנחת היסוד לפני שיצאנו לטיול הייתה: אנחנו נלך לאיבוד לפחות פעם אחת.

אין מה לעשות, ככה זה בירושלים, זה חוק. בכל פעם שמטיילים בירושלים הולכים לאיבוד.

 

בבוקר יום ראשון התאספנו חמשת המטיילים האמיצים: עוז, אחינו הקטן, בן דודנו עודד, האופנוען ואני. עוז, שזה לו ביקור מולדת, החליט שצריך לבקר בבירה.

 

מצויידים באוטו של אבא עשינו את דרכנו אל ירושלים. אחרי הכניסה לעיר החלה הבעיה: אחינו הקטן נהג, האופנוען ועוז נתנו הוראות מהזיכרון (האופנוען ביקר לאחרונה ב-2004, עוז שמר בכותל קצת אחרי הגיוס, ואנחנו מדברים כאן על ראש השנה 1998), אני אחזתי במפה וניסיתי נואשות לזהות איפה אנחנו ("איזה רחוב זה? מישהו רואה שלט? מה זה פה?"). עודד בהה בנוף בשתיקה ("האיש שהכי עזר לי", הגדיר אותו אחינו הקטן בסוף הנסיעה, והתכוון לזה).

 

ההוראות נראו ככה:

עוז: סע ישר ישר ישר עד שאתה רואה שלט לכותל

האופנוען: רק אל תשכח לקחת ימינה בפנייה הנכונה

עוז: וואללה, הפנייה הזו שיש לפני הכותל

אחינו הקטן (בחשדנות): איזה פנייה?

עוז: סע סע, יש שלטים

אחינו הקטן: אז מה אני עושה ברמזור הבא?

האופנוען: ימינה

אני: לפי המפה שמאלה

עוז: ימינה, ימינה, או ששמאלה, זה גם נכון

אחינו הקטן (מתעצבן): מה זאת אומרת זה גם נכון?

עוז: מה אתה דואג, תפנה. ימינה. או שמאלה, זה גם נכון

 

אחינו הקטן חורק שיניים ופונה ימינה. מתברר שעוז צדק, זה מן סיבוב, אפשר להגיע מכל כיוון.

מולנו יש שלט שמודיע ששמאלה לעיר העתיקה, ואילו ימינה זה לחניון קרתא. אני נזכרת שקראתי שמעכשיו אין חניונים ליד הכותל ושחניון קרתא נבנה בשביל המבקרים בעיר העתיקה.

אני: ימינה! קח ימינה, זה לחניון!

עוז: שמאלה! הכותל זה בשמאלה!

אני: כן, אבל אין שם חניה!

עוז: אני זוכר שיש

אני: אתה לא היית פה מ-98'

אחינו הקטן מתעלם מהעובדות, בוחר בעוז ופונה שמאלה.

נוסעים לחניון שעוז זכר מול הכותל. מוצב עליו שלט: "חניון לבעלי תוויות בלבד". אנחנו לא יודעים מה זה התוויות האלה, אבל אין לנו כאלה. השומר בחניון אומר לנו לנסוע לחניון גבעתי שנמצא בהמשך הכביש.

עשר דקות של פקק מובילות אותנו 500 מטר משם, לחניון גבעתי, שכמובן מלא. אנחנו כבר עוקפים את העיר העתיקה. מגיעים לצומת טי. אני בוחנת את המפה.

אני: קח שמאלה! נעשה סיבוב ונחזור לחניון קרתא

עוז והאופנוען: ימינה, ימינה

אחינו הקטן פונה ימינה (אתם רואים דפוס כאן? כי אני כן. רר).

 

נסיעה של חצי קילומטר מובילה אותנו לבתים של כפר. שלט מקדם את פנינו: ראס אל עמוד.

אני: יופי, מפגרים, הגענו לפלסטין

עוז: ותראי איזה יופי של חניה יש כאן, הכל ריק

אחינו הקטן: חוץ מהעניין הקטן של משחטת רכב, הכל סבבה בלחנות כאן, בטח גם לא צריך לשלם

מסתובבים כמה דקות בכבישי הכפר, אין מקום לעשות פרסה, כולם בהיסטריית צחוק מטורפת

מצליחים להסתובב, יוצאים מהכפר. נוסעים ישר לכיוון שאני אמרתי.

אני: תפנה בפנייה שמאלה לרחוב סולטאן סולימאן

אחינו הקטן: שו?

אני: סולטאן סולימאן

אחינו הקטן: אני לא מבין את השמות של הרחובות כאן

האופנוען: תפנה שמאלה בגורדון

אחינו הקטן: אה, אז תגיד

 

אחינו הקטן מפקשש את הפנייה לסולטאן סולימאן. אנחנו מגיעים לכפר חדש ובו שלט: ואדי אל ג'וז. זה גם לא נראה לנו ישראל. עושים פרסה, פונים, ואחרי פקק של עשרים דקות (שבהן עברנו כ-200 מטר) מגיעים שוב אל העיר העתיקה, אל שער שכם. ויש אפילו חניון. אחינו הקטן מנווט בקושי את האוטו אל החניון, רק כדי לגלות שהוא כמובן מלא. אנחנו יוצאים בעצבים, אני מנסה לנווט שוב לחניון קרתא, אבל אף אחד באוטו לא מוכן לשמוע יותר את המילה קרתא, כשאחינו הקטן עוצר לפתע באמצע הכביש.

אנחנו: מה קרה?

אחינו הקטן: מאה מטר מאחורינו, במגרש הצפוף משמאל יש חניה אחת פנויה

כולנו משתאים איך הוא בכלל ראה את זה, אחינו הקטן שובר כמה כללי תנועה ומגיע אל החניה. מעלינו ניצב שלט גדול: באב אל זהרה. או בקיצור, אנחנו כנראה חונים בפלסטין.

אני: זה נראה לך הגיוני להשאיר את האוטו בבאב אל וואד הזה?

אחינו הקטן: אני לא נוהג יותר עוד מטר

 

עוז ועודד ניגשים לקנות תווי חניה, כי אנחנו מפחדים שאם נחטוף דו"ח אבא יקבל אותו וכולנו נלשין על כולנו. המוכר בפיצוציה ממש מופתע מהבקשה שלהם, אבל נותן להם. אחרי שאנחנו שמים אותם אנחנו קולטים שאנחנו המכונית היחידה מתוך המאה שחונות שם ששמה תווי חניה, אבל נו, עדיף מדו"ח לאבא.

 

בשעה טובה אנחנו צועדים בעיר העתיקה.

 

עודד ואני נודדים בסמטאות. (צילום: האופנוען)

 

 

 

צילום פפראצי לעוז: היית או לא היית ליד השוארמה, הה?

 

 

 

כשאנחנו סוף סוף מוצאים את הכותל, אנחנו מבלים שם שעה קלה. חלק שולחים מכתבים לאלוהים, חלק מצלמים, חלק עושים את שני הדברים. ואה, המשיח כבר כאן.

 

(צילום: האופנוען)

 

 

אחרי שטיפלנו בחלק הרוחני נפנינו לארוחה. בגלל שעוז צמחוני דאגנו מראש לשאול על מקום צמחוני, וחברה של גילה, רונית, שלחה אותנו למקום שנקרא "תאנים".

זו הייתה אמורה להיות הליכה קצרה, רק שכיאה לירושלים קצת טעינו בדרך, כולל הסתובבות באיזה קניון פתוח, שנכנסנו לחנות לשאול איך קוראים לו וענינו למוכרת שענתה לנו "מאמיל'ה תקראי לאחותך", וכך הגענו למקום אחרי הליכה של כשעה במקום רבע שעה. אבל שטויות, טיול.

 

זה התברר כמקום מקסים. ביקשנו וקיבלנו שולחן אל הנוף הפתוח, שהוא חומות העיר העתיקה, רוח ירושלמית קרירה הנעימה את ישיבתנו שם, איזה כיף.

 

 

 

התפריט הבריא עשה לנו רק טוב. לפחות לחלקנו.

המלצרית: אז מה תרצו

עודד: סטייק

אחינו הקטן: הוצאת לי את המילים מהפה

 

למנות ראשונות לקחנו כולנו מרקים קרים, גספצ'ו או מרק יוגורט, עגבניות וקארי, שהיו מעולים. כולנו חוץ מאחינו הקטן שנותר חשדן והזמין טחינה.

הוא די התבאס.

 

עודד ועוז אוכלים בכיף מהמרקים שלהם, אחינו הקטן בוהה בעגמומיות בטחינה שלו.

 

 

במנות העיקריות נרשמו טופו, פלפלים ממולאים בשומר ותפוחי אדמה. או כמו שהגדיר את זה האופנוען: "רימו אותנו". אבל היה טעים, ולחלקנו גם ממלא.

 

בשלב הקינוחים המלצרית (המקסימה) כבר קלטה אותנו, ולכן, כשביקשנו לדעת מה יש לקינוח, לא הצליחה לעצור את החיוך, ודיקלמה תוך פרצי צחוק קטנים: עוגת סולת, עוגת גבינה וחרובים, עוגת גזר.

אחינו הקטן: מה אני אומר לך, החרובים האלה, זה מפתה

 

עודד והאופנוען חלקו עוגת גזר, שדווקא הייתה מוצלחת.

האופנוען: יש פה את התבלין הזה, נו, של כריסמס

עודד: איך זה נקרא?

אני (טועמת): ציפורן

עודד: אני לא מכיר, איך זה נקרא באנגלית?

אני: nail, כמו באצבעות

עודד כמעט מקיא

 (התשובה הנכונה, אגב: clove)

 

ליציאה מירושלים התכוננו כמו מבצע מאורגן, נחושים לא לטעות בדרך. לא עזר לנו, היו ארבעה שלטים רצופים שאמרו לתל אביב שמאלה, ואחרי שפנינו שמאלה מצאנו את עצמנו על האיילון של ירושלים, בגין, והשלט הבין עירוני הבא שראינו הזמין אותנו לרמאללה. עוד פרסה נרשמה.

 

בסוף הגענו חזרה למרכז. אין, אין כמו לחות כדי להרגיש בבית.

נכתב על ידי עדי בעולם , 30/6/2009 00:57   בקטגוריות אחינו הקטן  
74 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   2 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-7/8/2009 14:21
 



טיולים וחרגולים (ובראד פיט)


ארוחת ערב אצל ההורים שלי. אחינו הקטן יושב רחוק ממני ומכווץ את עיניו בכיווני.

אני: מה?

אחינו הקטן: סיכה יפה יש לך בשיער

אני: הה הה

אחינו הקטן: מה?

אני: אין לי סיכה בשיער

אחינו הקטן: אבל יש לך, סיכה יפה, ירוקה כזו

אני: מה?

אחינו הקטן מתקרב אליי כשהוא נועץ עיניים בשיער שלי, ומתחיל לצחוק

אחינו הקטן: אה, נכון, אין לך סיכה. יש לך גמל שלמה בשיער

 

רגע של היסטריה (שלי) ליד השולחן, אחינו הקטן מנסה לעזור לי אבל צוחק מדי, עד שאבא, בנשיפת "איך יצאו לי כאלה ילדים אהבלים", מחלץ את החרגול מהשיער שלי.

 

(ולאנשי הבאפי שבינינו:

The Praying Mantis! Ahhhh!)

 


 

 

ביום שבת החלטנו האופנוען ואני שבא לנו ארוחת בוקר זולה וטעימה. אולי זו הייתה תגובת נגד לשבוע קודם, שבו נהנינו מארוחת בוקר איטית ומצוינת בבנדיקט, שלמרבה הצער עלתה לנו כ-140 שקל לזוג. סליחה, מיתון? וכך, ביום שבת השכים אותי האופנוען שוב, בגישה מרחמת אבל החלטית ("אוי, מסכנה שלי, את לא חייבת לקום" - ווווום, חטיפת שמיכה אכזרית) ונסענו שוב למקום שכבר היינו בו - דליית אל-כרמל.

 

מה שמחנו למצוא שהכל נשאר אותו דבר. המקום גדול וריק, כולו טבע. האישה מסבירת פנים וממלאת שולחן בממולאים וזיתים, וזה עוד לפני הפיתות שהיא אופה במקום, עם לבנה וזעתר שהיא עושה. יצאנו - שוב - בשלושים שקל לזוג. שווה.

 

 

רק אנחנו ועוד כמה עצים.

 

 

הייתה כמות כפולה של ממולאים ועלי גפן, פשוט נזכרתי לצלם רק אחרי שהתנפלנו על הצלחות.

 

 

אחרי ששבענו וטפחנו על בטנינו שתפחו, התפנינו להסתכל מסביב, והתברר שבשולחן לידינו ישבו אב ובנו, שהיה מקסימום בן 10. שניהם אופנוענים. וכשאני אומרת ששניהם אופנוענים, אני מתכוונת שלכל אחד מהם יש אופנוע משלו. כן, גם לילד בן ה-10, שהיה לבוש בחליפת מגן והכל. ואכן, כשהם סיימו לאכול, עלו האב ובנו על האופנועים ופשוט נעלמו במדרון, בין הסלעים.

 

 

(צילום: האופנוען)

 

אין לי מושג אם זה חוקי, הדבר הזה. נראה לי שלא, אבל אני לא מומחית. ועם כל העבירה על החוק, היה בזה משהו ממש מחמם לב, באחוות האופנועונים הזו שהייתה בין האב לבנו. הם רכבו בתיאום, ואכלו בתיאום, והיה ניכר שזה זמן איכות אמיתי.

 

ואם זו עבירה על החוק אני כמובן מגנה כל דבר שקשור לזה! אבל זה היה מקסים.

 


 

האופנוען ואני יושבים בבית. אני הורגת יתוש. דקה חולפת, ואני הורגת עוד יתוש.

האופנוען: אותך לעוז

(אחי הוא צמחוני המאמין בזכותם של כולם לחיות באושר. לא משנה, המשפחה שלי כבר תעריך את הבדיחה הזו)

 


 

משום מה נזכרתי בזה לאחרונה. הפעם הראשונה שבה ראיתי את בראד פיט: פרסומת לליווייס מ-1991. היא רצה אז באם-טי-וי (אני הייתי בי"א והייתי מכורה לערוץ, שם גם גיליתי את נירוונה עם הקליפ לסמלס לייק טין ספיריט ואת פרל ג'ם עם הקליפ של ההופעה חיה שחור לבן של אלייב), ובכל פעם התעלפתי מבראד.

 

נכתב על ידי עדי בעולם , 17/5/2009 23:22   בקטגוריות אחינו הקטן  
95 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של פספס ב-7/6/2009 17:13
 




דפים:  
432,155
הבלוג משוייך לקטגוריות: תרשו לי להעיר , משפחתי וחיות אחרות , החיים מעבר לים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לעדי בעולם אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על עדי בעולם ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ