לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 

עדי בעולם


"כמה את מבלה, בסוף עוד תסעי לראות את הקואלות ביפן" (לא רק אני בלונדינית)
כינוי:  עדי בעולם

בת: 44





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    יולי 2017    >>
אבגדהוש
      1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031     

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
קטעים בקטגוריה: רוגוב, מאחוריך (רחוק מאחוריך). לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

תל אביב, ספר ומסעדה, בסטנדרט


יש כלל תל אביבי: לא משנה איפה תגורו, כל עוד זה במרכז, תמיד דירה כלשהי בסביבתכם בדיוק תעבור שיפוץ. כלומר, תמיד, בכל דירה שתשכרו, תהיה תקופה שבה תתעוררו מפטיש אוויר, דפיקות פטיש או מכשיר כבד כלשהו. עברתי כמה וכמה דירות בתל אביב, וגרתי בכמה אזורים, אבל בכולם המצב היה אותו דבר, תמיד יש איזו דירה עתיקה שנראית כמו חורבה ובדיוק נקנתה על ידי עשירי הייטק חדשים שעושים ממנה את דירת חלומותיהם.

 

עכשיו יש שילוב מנצח: דירה בבניין שמאחוריי משופצת ודירה בבניין שלפני. כל כך התרגלתי להתעורר מרעש של פטיש שזה עצוב. אני מפתחת שאיפה לחירשות. (הכרתי פעם מישהי חירשת באוזן אחת, והיא סיפרה לי שבכל פעם שמשהו העיר אותה היא הייתה מסתובבת עם האוזן השומעת אל הכרית. וזהו, שקט).

 

מתחיל להימאס לי מתל אביב. אני גרה באזור מקסים, באמת, בדיוק במרכז השווה, רחוב שקט וירוק, אבל זה לא עוזר. הבניינים הצפופים, השיפוץ התמידי של דירות באזור, החניה שאין בערב לעולם, מחירי שכר הדירה הנוסקים בלי כל קשר למציאות. זה לא שאני חושבת לעבור עכשיו, כי זו דירה מקסימה ועד שעברתי אליה די יצאה לי הנשמה, אבל אני חושבת שזו תהיה דירתי האחרונה בעיר.

 


 

כמעט כל הספרים של סופרים שבדים שקראתי בעברית תורגמו מאנגלית, לא משבדית. אני מבינה שיש אולי מחסור במתרגמים משבדית, אבל עדיין, תמיד עדיף לקחת מתרגם משפת המקור. בספר האחרון שקראתי, "אנה, חנה ויוהנה" היו כל כך הרבה שיבושי שמות, מקומות ואירועים, שזה מביך. אני לא מאשימה את המתרגמת, כי העברית שלה בסדר גמור ואני מניחה שהיא עשתה עבודת תרגום מצויינת לגירסה האנגלית, אבל אין מה לעשות, זה טלפון שבור לתרגם משפה שנייה לשלישית. אני אומרת להוצאות הספרים - תשקיעו עוד קצת כסף, קחו מתרגם מהשפה המקורית.

דוגמאות: "היא סיפרה לי על ילדותה בכפר הדייגים בוהוסלאן" (עמ' 317) אלא שבוהוסלאן זה לא כפר כי אם מחוז גדול, ובו אמנם הרבה כפרי דייגים, אך גם העיר הגדולה גטבורג. או "הסטודנטים המטורפים מצ'למר" (עמ' 302), אלא ששם המקום הוא צ'למרס, ואני יכולה להבין איך זה מתפספס בתרגום לאנגלית אם לא מכירים את המוסד, שהוא מעין טכניון בגטבורג. וזה באמת שתי דוגמאות שמצאתי עכשיו בדפדוף אקראי.

 

ועוד משהו - אני לא יודעת אם היה או לא עורך לספר הזה, אבל מי שזה לא היה עשה עבודה רשלנית. בכל המקומות שבהם מצויינים אירועים שקרו במהלך מלחמת העולם השנייה חסרות השנים. כלומר, יש שנים, הן רק לא שלמות. משפטים כמו: "אבל אז הגיעה כבר שנת 7 19 ופרנקו השליך את פצצותיו של היטלר על ערי ספרד" (עמ' 273) או "ב- 194, כשהצבא הגרמני נכנע בסטלינגרד" (עמ' 278) ועוד המון מקרים כאלה. אני מניחה שהשנים הושארו ריקות כדי לוודא שהן נכונות, רק צריך היה להשלים אותן לפני ההדפסה. ויש גם שמות שמתחלפים במהלך הסיפור (קרלברג הופך לקלגרן וכאלה).

 

חבל להרוס ספר שמכל הבחינות האחרות דווקא מעניין (סיפורן של שלוש נשים, סבתא, אמא ובת, כשסיפורה של כל אחת מסמל את התקופה במדינה - החל מהתקופה מלפני מאה שנה בחברה הפרימיטיבית בהרים בגבול נורבגיה, דרך תחילת התקופה התעשייתית בגטבורג, ועד החיים בזמן המודרני בשטוקהולם).

 


 

עופר ידידי הבשלן שלח אותי לארוחת הבוקר של "מזרין" (כמו גם כמה וכמה מגיבים, יש לציין, בפוסטיי הקודמים). ובשורה טובה - מעולה!! הייתי בסניף במונטיפיורי, המרווח והיפה, עם הריהוט הכמו עתיק והאווירה המאוד רגועה. בחמש הדקות הראשונות שהיינו היה ברקע את אחד השירים שאני הכי אוהבת של מאניק סטריט פריצ'רז וגם של פרל ג'ם, ועל זה הם מקבלים נקודות בונוס לא צפויות.

 

תפריט ארוחות הבוקר ממש מקורי ומיוחד בנוף התל אביבי. החל מסלסלת מאפים מלוחים ומתוקים, ובהם גם מאפים מקמח מלא, דרך מן מאפה ממולא בגבינות עם ביצים מעליהן, והמאפה עוד עשוי מקמח מלא, ויש גם לחם וניל וקוקוס שמוגש עם חמאה וריבה, ולמי שממש חייב משהו סטנדרטי יש גם שקשוקה.

 

היה טעים, המלצריות היו סופר נחמדות ומנומסות וזה לא הרגיש צבוע, ולקינוח הביאו לנו לשולחן סופגניה שוקולדית כדי שנטעם. הייתה ארוחת בוקר ראויה לשישי בבוקר. זה באמת מקום מומלץ.

 


 

זה כה דור שלישי מצידי לומר את זה, אבל משהו בשלט הזה פשוט ריתק אותי.

 


 

שידור חוזר.

ארוחה בעבודה.

אני: מתי יוצא חנוכה השנה?

אסף (חובש הכיפה), בחיוך ממזרי: בכ"ה בכסלו, כמובן.

מבטים תוהים סביב השולחן.

אני: ומתי זה?

אסף: חודש אחרי כ"ה בחשון.

אני: ואיזה חודש עכשיו?

אסף: נובמבר.

רר.

(התשובה הנכונה, אגב: חמישי בדצמבר זה מתחיל).

 


 

מחר יום הולדת. אני כבר חשה את תחילתו של חצ'קון חדש. מי אמר שאני זקנה.

נכתב על ידי עדי בעולם , 13/11/2007 13:35   בקטגוריות ספרים, רוגוב, מאחוריך (רחוק מאחוריך)  
119 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של ravtul ב-22/11/2007 20:41
 



על הקשקש


בביקורי האחרון במספרה הודיע לי הספר שהוא מצא לי קשקשים ולמזלי הוא יכול להציע לי מסיכה מדהימה שעושה פלאים במחיר הפעוט של 250 שקל לשלוש אמפולות זעירות. כיוון שבכל ביקור במספרה כלשהי הספר תמיד מוצא בעיה כלשהי ("קצוות מפוצלים בגלל הלחות הישראלית") ותמיד יש לו בדיוק את המסיכה שאני צריכה במחיר המופלא של 300 שקל לשני מילילטר, אמרתי לא.

 

אלא שבבית בחנתי בדאגה את השיער שלי ושמעתי בראש את כל הצרות שהספר מנה שנובעות מקשקשים ("נשירה/שיער דליל" וכו) והחלטתי לעשות משהו מעבר לרמת ההד אנד שולדרז. אז בביקורי הבא בסופר פארם ביקשתי מהרוקחת משהו נגד קשקשים וקיבלתי ממנה בקבוק שמפו טיפולי. כל הדרך הביתה שיבחתי את עצמי בראש איך חסכתי את ה-250 שקלים שהספר ניסה למכור לי וקניתי שמפו ב-40 שקל. רק בבית בחנתי את השמפו לעומק. היבואן לא טרח לתרגם מה המרכיבים, אבל זה בסדר, אני יודעת מספיק אנגלית בשביל להבין מה זה coal tar. או במילים אחרות: מלצר, יש זפת בשמפו שלי.

 

למרות המרכיבים הלא אטרקטיבים החלטתי בכל זאת לתת צ'אנס לשמפו. והוא, התברר לי במקלחת, אכן בצבע של נפט. מילא הצבע, הריח היה מוכר, מן משהו רע מוכר, אבל לא הצלחתי לזהות.

 

זה היה רק מאוחר יותר, כשנכנסתי לחדר שהשבדי ישב בו, כשאחרי דקה הוא הרים את ראשו, נחיריו רוטטים. "מוזר", אמר בקול תמה, "לא שמתי לב שסוללים כביש ברחוב שלך. אולי כדאי שנסגור את החלון, הריח ממש חזק". ואז קלטתי מה זה הריח המוכר הזה: אספלט. חפפתי בשמפו בריח אספלט. לפני שהשבדי יסגור את החלון ויחנוק את שנינו למוות הודיתי בקול שקט שזו אני שמריחה כמו מלכת הכביש. השבדי כמעט התעלף מרוב צחוק.

 

בלית ברירה עברתי מייד לטון רציני, הצבעתי על כתפיו המושלגות, ציינתי לפניו שעם כאלה קשקשים לא ייוותר לו שיער על הראש, והודעתי לו שאני מוכנה לתת לו את השמפו שלי במתנה, כי מצבו כל כך חמור. השבדי המודאג לקח אותו מייד. רק שכחתי כנראה לציין שכתוב על השמפו שהוא מכתים בצבע כהה וזה בולט על שיער בהיר, שזה חבל, כי השבדי שיערו צהוב כקלישאה שבדית. בקרוב השבדי בגירסה המנומרת. מואאאה.

 

 


 

לאחר חווית ארוחת הבוקר המעפנה באידילסון 10 פצחתי במסע לתיקון, ואכלתי שתי ארוחות בוקר נעימות למדיי. האחת בקפה מיא בנווה צדק, שהתגלה כבית קפה חביב, שכונתי וידידותי. המלצריות היו ממש מקסימות וחברותיות, ממש האנטיתזה לאידלסון. הקטע של ארוחת הבוקר שלהם הוא שבנוסף לביצים/סלט/לחם הסטנדרטים מקבלים גם שלושה מאזטים, שמשתנים כל יום. מקבלים גם מיצים סחוטים שווים (תפוחים ג'ינג'ר למשל) והאווירה הנווה-צדקית מקסימה.

 

 

אחרי ארוחת הבוקר טיילתי בשכונה עם אפרת (ומזל שהיא הייתה שם, כי עוד לא הייתה פעם אחת שטיילתי בנווה צדק בלי לטעות בדרך במשך שעה, מה שקרוי אצלי "תסמונת ירושלים"), והאמת שהתפעלתי מאוד. כאלה בניינים יפים וצבעוניים. איזה כיף.

 

חווית ארוחת הבוקר הנעימה השנייה הייתה, במפתיע, בלחם ארז, בסניף של בן יהודה/גורדון. ארוחה עשויה טוב, ויש להם גם את ארוחת הבריאות הכי שווה שנתקלתי בה: אומלט מהלבן של הביצה בלבד וקישואים. היה טעים.

 

בקרוב בסשן ארוחות הבוקר: מזרין, שמלבד ההמלצות הרבות שהמקום זכה לו בפוסט בעניין, גם ידידי עופר הבשלן מנסה לתקן את המוניטין שלו והמליץ עליו. אז אני עוד אגיע לשם. (כן, החיים קשים וכו).

 


 

התמכרתי, באורח מפתיע, למזון מהיר. אנטריקוט ברול, אם לדייק. זה של רשת "קרנף", עם אבוקדו, סלט עגבניות ואחד הרטבים פשוט מעולה בעיני. אין לי מושג איך התאהבתי בכזה אוכל של בנים, אבל נו.

 


 

כשאחינו הקטן חזר מלוס אנג'לס אספתי אותו משדה התעופה (בכל זאת, צריך להגיד תודה על האוטו שהוא השאיר לי), לא יכולתי שלא להבחין בקטע מוזר באולם הממתינים: מסומן בדיוק איפה מותר לעמוד, ואנשים פשוט לא שמים על זה. מילא ילדים, אבל אנשים מבוגרים.

 

 

איכשהו אני מקשרת את זה ישירות לאי כיבוד חוק. נכון, זה לא ממש פשע, אבל עדיין, למה להתעלם בכזו נון שלנטיות מבקשה מפורשת? מה גורם להם לחשוב שזו המלצה בלבד, ושהם יכולים לעמוד שם, לחסום את האנשים שיוצאים, רק כי הם רוצים לחכות לקרוביהם הנוחתים דווקא שם? ווט דה פאק?


 

אבל באמת שלא התכוונתי לסיים בעצבים. אז נסיים בפינת תרבות: הגיע אליי עותק של "מארלי ואני" ששלחה לי רווטול באמצעות חברה (ואני רוצה לקרוא אותו בגלל המלצתו של צ'), אמור להגיע אליי עותק של "מות אכילס", הרביעי בסדרה של אקונין (שאמור להגיע בעזרתו האדיבה מאוד של יגאל), ולקינוח אני צופה באושר ב"בטלסטאר גלקטיקה". אפולו הזה כה שווה שאין בכלל מה לדבר.

נכתב על ידי עדי בעולם , 4/11/2007 23:44   בקטגוריות טלוויזיה וסרטים, ספרים, רוגוב, מאחוריך (רחוק מאחוריך)  
122 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של happy mashroom ב-11/11/2007 19:26
 



ivrit


אחינו הקטן: בזמן האחרון אני לגמרי בקטע של מוזיקה קלאסית. הכי אני אוהב את האופרות של פוצ'ילי.

אני: פוצ'יני.

אחינו הקטן: את רואה, בגלל זה אני שונא לספר לך דברים כאלה.

 


 

השבדי בארץ, והוא החליט להתאמן קצת בעברית. הבעיה היא שהוא נוטה לקחת מילים או ביטויים ולחבר אותם ביחד.

למשל, הוא ספר עד עשר בעברית לאוזניי הוריי המשתאים:

השבדי: אחת שתיים שלוש..

(ההורים שלי משמיעים קולות עידוד, "כל הכבוד" וכו)

השבדי (ממשיך)  ארבע חמש ששע

(ההורים שלי משתדלים לא לצחוק, בהצלחה חלקית)

 

השבדי מבקש ללמוד עברית מדוברת. אני אומרת לו שאם הוא מרוצה ממשהו הוא יכול לומר "משהו משהו", ואם לא אז "לא משהו".

אחרי יומיים:

אני: איך בילית אתמול?

השבדי: לא משהו משהו

 

 

ויש גם את הקטע שהוא לומד מדיאלוגים של אחרים ומנסה להשליך:

אני: האוכל בלאונג' של הביזנס בפרנקפורט לא משהו

אמא ואחינו הקטן: אויויוי!

(כולם צוחקים)

 

אחינו הקטן: יצא לי להיות רק יומיים וחצי בסן פרנסיסקו

אני: אויויוי!

(כולם צוחקים)

 

אני: ראיתי בדרך לפה אישה מבוגרת שקיבצה נדבות, כואב הלב.

השבדי: אויויוי!

(כולם בוהים בו)

השבדי (סמוק): מצטער, העברית שלי לא משו משו.

 

 


 

בעוד קצת פחות מחודש יחול יום הולדתי, ועל כן פצחתי כבר עכשיו במכרז למקום הראוי לארוחת בוקר באותו יום. בין המועמדים הסופיים אפשר למצוא את מאנטה ריי (בריוש, שמפניה וגלים), בנדיקט (שנאתי אותם בהתחלה אבל מאז שפחת שם התור ואפשר להיכנס בלי בעיה באמצע השבוע הם חביבים עליי, בייחוד בגלל סלסלת המאפים השווה שאפשר לבקש תוספת ממנה לכל דבר בלי תוספת מחיר), וגילי'ז (אומנם ארוחת בוקר שווה, כולל בריוש ושמפניה, ויש גם ים, אבל מעצבן אותי המחיר. 63 שקלים לארוחת בוקר? רר).

 

אניווי, לפני שההחלטה החשובה מתקבלת החלטתי לערוך אודישן למקומות נוספים, בכל זאת, לא הייתי בכל המקומות.

בהמלצתו של מישהו, שלא אציין את שמו כדי לא להביך אותו רק אומר שהוא בשלן ועל כן סמכתי עליו (עופר, אם אתה לא מזהה - זה אתה), הלכתי לאידלסון 10, סניף בן יהודה.

זה היה שבת בצהריים, ועל כן היה שם תור. עכשיו, לי יש עיקרון שלפיו אני לא עומדת בתור לארוחות בוקר, כי בכל זאת, כל הפואנטה היא שהכל רגוע וכיף, וזה קצת הורס את הכיף לעמוד בתור, אבל בגלל ההמלצה החלטתי להבליג על העיקרון הפעם ולהמתין.

אחרי עשרים דקות קיבלנו שולחן פינתי חבוי. חבוי מעין המלצרים, כלומר.

 

לקח עשר דקות משישבנו ועד שבאו לקחת את ההזמנה שלנו. עשר דקות אחרי שהזמנו עוד לא קיבלנו כלום לשולחן. מלצרית שעברה שם במקרה ראתה את זה, ועל כן חזרה עם קראף מים ושתי כוסות. קראף וכוסות מהמלוכלכים שראיתי, משהו מטונף כזה במסעדה עוד לא יצא לי לראות.

 

 

 

ביקשנו שייקחו את המים מהשולחן כי הם מלוכלכים. המלצרית נשפה בקול, גלגלה עיניה בעצבים ולקחה את הקראף והכוסות. אף לא מילת התנצלות, אף לא קראף אחר במקום.

חמש דקות אחרי זה (אנחנו כבר סופרים 25 דקות אחרי שהתיישבנו, כן?) הופיע הלחם. שמעתי גדולות ונצורות על המאפים של אידילסון, ועל כן התאכזבתי לגלות שמדובר בכמה פרוסות לחם פרג, שלוש לחמניות קטנטנות וזהו. היינו מורעבים, אז התנפלנו על הלחם. תוך כמה דקות הוא נגמר. חבל, כי הביצים עוד לא הגיעו. הביצים הגיעו אחרי רבע שעה נוספת. ביקשנו עוד לחם, הגיעה צלוחית קטנה ועליה שתי לחמניות קטנטנות. הצלוחית הזו תופיע שוב, בחשבון, כ"תוספת לחם".

 

בשולחן לידינו ישבו שתי נשים. אחת הזמינה עוגה והשנייה קיש. העוגה הגיעה אחרי עשר דקות, הקיש לא הגיע גם אחרי עשרים. האישה עם העוגה התלוננה שהיא כבר מסיימת את העוגה וחברתה עוד לא קיבלה את המנה שלה. המלצר/מארח ענה לה: "אז למה התחלת לאכול את העוגה?"

 

בשלב הזה כבר ממש רצינו ללכת שם. עלק ארוחת בוקר רגועה של שבת. עוד הגיע לנו קפה. הזמנו. לקח רבע שעה עד שהגיע. בלי מילת התנצלות.

 

בקיצור, אידלסון 10 לא עבר את המבחן ליום הולדתי. אני לא אחזור לשם שוב, לא משנה באיזה יום.

אבל אם אתם מכירים מקום טוב לארוחת בוקר אני אשמח לשמוע.

 

נכתב על ידי עדי בעולם , 25/10/2007 01:20   בקטגוריות אחינו הקטן, רוגוב, מאחוריך (רחוק מאחוריך)  
126 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-1/11/2007 07:48
 



מסעדות, ספרים ותינוקות (וגם קצת עצבים)


בזמן האחרון אני סובלת ממחסור בזמן ובמקביל מדלות חומרים. מכאן אי הפיבלוש. מצטערת.

 


 

 

החתול שב לגליל, ועימו שב השקט למעוני.

 

 


 

מ' נוסע לפאריז. אתם לא מכירים את מ'. כלומר, יש סיכוי שאתם כן מכירים אותו, בדמותו של איזה בלוגר צמרת שלא הצלחתי למצוא. הוא מגלה בקיאות חשודה בישרא, מכיר כל בלוגר ותיק וגם יחסית חדשים. מבחינתי, כל בלוגר שלא פגשתי אישית וראיתי במו עיני שזה לא הוא, יכול להיות הוא. כלומר, אני די בטוחה שהוא לא הרווק או נספחיו, אבל חוץ מזה כולם בבחינת חשודים.

 

אבל איפה הייתי? כן, אם אתם לא מכירים את מ' גם לא ייצא לכם להכיר בקרוב, כי הוא נוטש את העבודה שלי ובשנה וחצי הקרובות הוא יהיה עסוק בלהעמיד פנים שהוא נולד ברובע הלטיני, בילה את מרד נעוריו במונמרט, בחר את דירתו על פי קירבתה לבולנז'רי הטוב ביותר והוא נצר למשפחה שכבר במאה ה-16 ייצרה את הברי שלה רק בימים מעוננים בצורה נכונה. שיודע אנגלית רק במקרה.

 

משמעות הנטישה של מ' היא כמובן שיותר לא יהיה מי שיארגן את אירועי האוכל שלנו בעבודה, ושגם יותר לא יהיה מי שייתן לי פידבק ישיר על הפוסטים שלי ("התאכזבתי". או "יכולת לעשות את זה יותר מצחיק". מעניין איך הוא כותב בבלוגו הסודי).

 

אניווי, נעים להיות בכיר, וכיאה לבכיר שהוא, אירגנה לו העבודה פרידה שווה - ארוחת בוקר במאנטה ריי.

 

 

(שמפניה ובריוש הם הדרך הנכונה ביותר להתחיל את הבוקר. כן כן, אני יודעת שאני מרוויחה כאן ביושר את התואר "מארי אנטואנט של הבלוגרים").

 

מלא חברות מהעבודה הופיעו עם תינוקותיהן (הייתה שנה פוריה במחלקה), וכיוון שיש לי היכרות קרובה עם חלק מהם, יצא שהחזקתי את כל התינוקות על הידיים. מובן שזכיתי לשלל הערות כמו "את כל כך מוכנה", "את בשלה לילדים" וכו. כן כן, בסדר.

 

התמונה שהכי מצאה חן בעיני היא בכלל לא אני, אלא שרון ובתה המתוקה.

 

 

 

 

כיוון שבין הנוכחות הייתה גם חברתי הוותיקה עלמה הקטנה, ישבתי לידה.

 

 

עלמה מאוד אהבה את המאזט של הלבנה עם החצילים.

 

 

 

(וזו עוד תמונה אלגנטית. הקטע המצחיק היה כשהיא גרפה ביד פרושה את כל הלבנה).

 


 

הנה לכם טיפ. נניח שאתם בעלי חנות ספרים, והגיתם רעיון להפיק קטלוג של ספרי ילדים. אנא עשו טובה וודאו שמי שמעצב/מעמד לכם את הקטלוג מבין משהו בספרות.

 

 


 

ואפרופו ספרים, רר: השבדי סיפר לי על הספר המעצבן בעולם.

 

יש סופר שבדי בשם יאן גיו (Jan Guillou), שכתב כמה ספרי מופת, ונחשב לאחד ממכובדי סופריה של שבדיה (בהשוואה לישראל הוא יהיה ברמת הגרוסמן/עוז/שלו). חוץ מזה הוא גם עיתונאי עם רקורד מכובד, בעל טור בעיתון נפוץ. למרבה הצער, גיו הוא אנטי ישראלי לחלוטין, פרו פלסטיני, שבכל פעם מפתיע אותי מחדש בשנאה לישראל.

 

בין היתר כתב גיו סדרת ספרי מעין ג'יימס בונד. הפעם הסוכן הוא שבדי, קארל המילטון, והוא יוצא למשימות סודיות ונועזות ברחבי העולם (שבאחד הספרים אף עולות לו במשפחתו). באחד מהספרים בסדרה, "מדאם טרור", יוצא המילטון לעזור לפלסטינים. כלומר, הספר הוא בעיקר נגד ארה"ב, אבל הוא מסופר מזווית פלסטינית. הסוכן המילטון חובר לקבוצת מלומדים פלסטינים צעירים בלונדון, עוזר להם להשיג צוללת משוכללת מהרוסים, וביחד הם יוצאים אל הים התיכון. כשהם מגיעים לחיפה הם משמידים את כל ספינות חיל הים הישראלי () שנמצאות שם.

 

בשלב הזה מוכיח גיו כמה הוא מכיר טוב את הפלסטינים, נוט: הוא מספר איך הם טורחים להציל את כל החיילים הישראלים ששרדו את ההתקפה באחת הצוללות הישראליות שהוטבעה. הניצולים הישראלים זוכים לקבל מהם טיפול רפואי והומני, ומשוחררים מייד לאחר מכן ללא פגע וללא שום דרישות. באמת, צריך להיות שבדי בשביל לחבר פיקשן כזה.

 

כאן השבדי המשיך לתאר את העלילה, מופתע קצת מהווריד המבצבץ במצחי. הם ממשיכים במסעם נגד אמריקה, יאדה יאדה יאדה. הבהרתי שאין מה לקנות לי את הספר.

 

 


 

 

אתמול ישבתי עם אבא שלי במסעדה די יקרה. הייתה ארוחה טובה ומלאה בסיפורים מעניינים על חוויותיו בארה"ב (אמא שלי ואחינו הקטן עוד שם). כמה שולחנות לידינו ישב זוג עם תינוק שישן בעגלה. באיזשהו שלב החל התינוק לבכות, ופשוט לא חדל. בכי רב עוצמה, יש לומר, שהדהד בכל המסעדה והקשה על השיחה. אמא שלו הרימה אותו אבל לא יצאה מהמסעדה, אלא התחילה להלך איתו בין השולחנות בעוד הוא בוכה בקול.

 אני אמרתי שזה ממש מעצבן, אם יש זוג אחר, שגם לו יש תינוק, שטורחים לשלם לבייביסיטר כדי לקבל ערב אחד של שקט, למה הם צריכים להיתקל במסעדה בבכי של תינוק אחר? "אבל אין לך תינוק", ציין אבא שלי בפליאה על העצבים שלי. "היפותטית!!" צווחתי.

 

אני לא יודעת. אני מבינה שיש זוגות שמעדיפים לצאת עם התינוק שלהם בערב מאשר להזמין בייביסיטר. אבל נראה לי אלמנטרי שאם התינוק מתחיל לבכות, מחובתם לעשות הכל כדי לא להפריע לשאר הסועדים, ופשוט לצאת ישר, אפשר לחזור כשהוא נרגע.

 

האם אני מפספסת פה נקודה חשובה? או שגם אתכם זה מעצבן?

נכתב על ידי עדי בעולם , 18/10/2007 12:38   בקטגוריות ספרים, עלמה, רוגוב, מאחוריך (רחוק מאחוריך)  
123 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של עופרי ב-24/10/2007 07:40
 




דפים:  
432,261
הבלוג משוייך לקטגוריות: תרשו לי להעיר , משפחתי וחיות אחרות , החיים מעבר לים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לעדי בעולם אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על עדי בעולם ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ